אתאי לקמיה דרב נחמן. לתבוע את בתה להחזיר לה והבת הוציאה שטר מתנתה וקרעיה ר''נ: חקלאה. אינו בקי בדינין ומר עוקבא אב ב''ד הוה: מורה הוראה אני. נטלתי רשות מריש גלותא כדאמרי' בפ''ק דסנהדרין (דף ה.) דמהני רשותא ולא יהבי רשותא אלא לבקי בדבר: אם יבא שטר מברחת לידי. שירצה המקבל מתנה להחזיק בנכסים על פיו שלא להחזירם לנותן אקרענו ולקמיה פריך הואיל ולאו שטרא הוא היאך הועיל להבריח: א''ל. רבא לרב נחמן כשקרע אותו שטר היכי סמכת בהא אדשמואל וקרעת ליה: טעמא מאי. אמר שמואל אקרענו: דלא שביק איניש נפשיה כו'. ולא גמר להקנותו אלא בעוד שהוא דואג מאחרים שלא יחזיקו בהם: ה''מ. בנותנתן לאיש נכרי איכא למימר דלא גמרה ואקניא: אבל לברתה יהבה לה. מתנה חלוטה: שטר פסים. שטר פיוסים שמפייסתו לקבל מתנה זו להפקיע זכות בעלה קודם נישואין ולא שיזכה מקבל זה בהם: אם רצה. המקבל הזה: מצחק בה. ומחזיק בהן עולמית: עד שתכתוב. בשטר זה מהיום נתונים לך ולכשארצה יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה [במתנה ונמצא קיימת למפרע ואם זה שנכתב בשטר יבוא להחזיק תאמר איני רוצה]: קננהי לוקח. תיובתא דשמואל: הא בכולה. כי אמר שמואל לא קני בכותבת לו כל נכסיה דכיון דלא שיירה מידי לנפשה אם תתגרש אנן סהדי דלא גמרה ומקניא והא דקתני רצה מצחק בה בכותבת מקצתן: ואי לא קננהי לוקח לקנינהו בעל. לשמואל בכותבת כולן דאמר לא קני' כיון דלא קני מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ויאכל פירות וירשנה אם תמות תחתיו: כנכסים שאינן ידועין. שהרי ע''מ שאינן שלה נשאה דסבור שהמתנה גמורה: מתני' והוא אוכל פירות. והקרן קיימת לה שלא תיקנו לו חכמים תחת פירקונה אלא פירות: שמין אותה כו'. דקסבר מה שגדל ברשותו הוו פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן לפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה זו צריך ליתן לה דמים ויקנו מהן קרקע ויאכל הוא פירותיה: וחכ''א. אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהן הואיל והקרקע קיימת לה: ביציאתה. אם בא לגרשה: פירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו. כלומר בשעת נפילתן שלו כרבנן ובגמ' פריך היינו ת''ק: [ביציאתה שלה. המגרש את אשתו והיו בנכסים פירות מחוברין נוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן: בכניסתה שלה. וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות]: וביציאתה שלו. דמה שקדם ותלש בעודה תחתיו זכה בהן מדין פירות נכסי מלוג: גמ' פשיטא לי ארעא ובתי ארעא. נפלו לה כספים ובאו ליקח לה קרקע זה אומר קרקע בת זריעה אני רוצה וזאת אומרת בתים אני רוצה ליקח או איפוך: ארעא. זבנינן מינייהו ששכרה מרובה ואינה מרקבת ושניהם מעכבים הבעל יכול לומר דבר שפירותיו מרובים אני חפץ וכן אם בא הוא ליקח בית יכולה היא לומר איני רוצה בדבר שהוא כלה והולך והקרן מתמעט: בתי. שכרן מרובה מדיקלי שהן עשויין ליבש: דיקלי. תמרים: אילני. שאר אילנות: אבא. יער לחתוך עצים: זרדתא. אילנות של עוזרדין ולא היו פריין חשוב להן וקוצצין אותן לעצים: ופירא דכוורי. חפירה של דגים שקורין ויויי''ר: אמרי לה פירא. אם נפלו לה בירושה קציצת העצים ודגים שבחפירה הוא פריין והקרקע הוא קרן: ואמרי לה. כולהו הוו קרנא הואיל והעצים והדגים כלים והכל ימכר מיד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות: אילן אין גזעו מחליף:

עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר''ש. פסק ר''ח כר''ש בנכסים שאינם ידועין וכן נראה מדקאמר ואליבא דר''ש משמע דכל הני דסבירא להו שטר מברחת לא קנה סבירא להו כר''ש דאי בעי למימר דתקינו רבנן משום תקנת מברחת כמו שאומר ר''ש בנכסים שאינן ידועין ואפי' רבנן דר''ש מודו בה ולעולם לית הילכתא כוותיה א''כ הל''ל עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל אליבא דר''ש בלא וי''ו דהוה משמע דכי היכי דנכסים שאינם ידועים לא משתעבדי לבעל אליבא דר''ש ה''נ מברחת לכ''ע ומדקאמר ואליבא דר''ש משמע דוקא לר''ש משום דע''י הברחה הוו נכסים שאינם ידועים וכבר בא מעשה שטר מבריח נכסיו לפני ר''ת שרצה ללוות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו ואמר ר''ת שהשטר קיים ומגבינן ביה דדוקא הכא דהוי מברחת דלא קני להו בעל . דהוו נכסים שאין ידועים אמרינן דודאי להבריח נתכוון אבל במעשים אלו דאי לא הוי קני לוקח הויא קני להו ב''ח והאשה וכיון דבהכי לא הוי מוברח אית לן למימר דלמתנה גמורה איכוין: דקלי ואילני דקלי. היינו כפי' ר''ת בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פב. ושם:) דדקלים מתקיימין הרבה ולא כרשב''ם דפי' התם דאין מתקיימין יותר מד' וה' שנים גבי הא דאמר רב זביד דקל אין לו גזע: אילני וגופני אילני. משמע דגופני גריעי מאילני וכ''ש מדקלי דעדיפי מאילני וקשה דאמרינן בהחובל (ב''ק דף צב. ושם) אריסיה דשמואל אייתי ליה תמרי טעמינהו טעמא דחמרא אמר קא מכחשי בגופנא כולי האי א''ל למחר אייתי לי מקורייהו משמע דגופני עדיפי מדקלי וי''ל דדקלי עדיפי בזה שאין צריך להוציא עליהם כלום כדי לתקנן אבל גפנים צריכין יציאה מרובה לזמר ולתקן הכרם דאם לא כן מתקלקל ומי שיכול לטרוח לעובדם ולשומרם כראוי יש בהן ריוח גדול: כללא דמלתא. ר''ח גריס גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא פי' דבר שאוכל הפירות והקרן מתקיים זהו קרנא ואין מוכרין אותו ליקח ממנו קרקע ודבר שהוא כלה שאין גזעו מחליף הוי כאילו נפלו לה פירות וילקח בהן קרקע ולפ''ז אמרי לה פירא הוא דקאמרי להאי כללא דהא אבא זרדתא ופירא דכוורי אין גזען מחליף כדפי' בקונטרס וקשה לרשב''א דמשמע דאמרי לה קרנא קאמרי להאי כללא מדלא נקט אמרי לה פירא לבסוף ועוד דאמר רב נחמן לקמן עיילא ליה גלימא פירא הוי מיכסי ביה כו' הל''ל קרנא הוי ועוד דא''כ הא דקתני פיר גפרית ומחפורת של צריף ר''מ אומר קרן הוי נמי פירות דחשיב כקרן המתקיים והבעל. אוכל פירות וא''כ קשיא דר''מ אדר''מ דהא קתני במתניתין דלר''מ פירות מחוברין שמין אותם כמה הן יפין וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וגפרית וצריף לא גריעי מפירות מחוברין ועוד דהשתא הוי ר''נ כר''מ ונראה כפי' הקונט' ור''ת גרס כר''ח ומפרש דלאו בנפלו לה פליגי אם ימכרם אם לאו דהא קאי אהא דקאמר פשיטא ארעא ובתי ארעא דאיירי בנפלו לה כספים ואהא קאי פלוגתייהו ומפרש דאם נפלו לה כספים ורוצה הבעל לקנות בהם אבא זרדתא ופירא דכוורי וכן משמע מתוך פירוש ר''ח דמפרש גזעו מחליף קרנא כו' הלכך היכא

כותבת שטר פסים לאחר. פירוש שטר פיוסים. ונראה לי, דהכא לאו שטר פיוסין ממש קאמר, דאם כן מן הדין ודאי לכולי עלמא לא קננהו לוקח (לעיל כתובות יט, א), אלא שטר שאין לו קיום כשטר פסים קאמר, ושטר שהוא כדינו כפסים קאמר, דכל שהיא נותנת ועמדה מיד ונשאת אינו שטר קיים אלא בטל כן נראה לי. ואף על פי שרבנו תם ז"ל פירש פסים ממש שהתנתה עמו כן, לא נראה לי כלל.

וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה. פירש רש"י ז"ל: מהיום תהא מתנה כשארצה. לפי מה שכתבתי בפרק האומר בקדושין (סג, א) גבי הרי את מקודשת על מנת שירצה אבא, דירצה משמע שיאמר אין, הכא נמי לא הויא מתנה עד שתאמר בפירוש לבסוף רוצה אני. וכן כתב כאן הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' אישות הל' ט), וז"ל: נתנה מקצת נכסיה או כולן קודם נשואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה, ואם מתה אינו יורשה, עד כאן.
ואפילו יש בהן מטלטלין ובשעה שתרצה אינן נתונין ברשותו של מקבל אלא שעומדים ברשות הרבים קנה, כדמוכח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) דאמרינן התם נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, אלמא אף על פי שהפרה נתונה ברשות הגנב או שאכלה קנה, שנתגלה לבסוף דמשעת משיכה קנה, ובמשיכה זו הוא קונה אותה עכשיו. אבל לפי דברי רבנו חננאל ז"ל נראה שהוא קנה אותה אלא אם כן תחזור ותמחה, וזה לשונו: הקניתי לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור בי אבל כשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה.

טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח, אמר ר' זירא לא קשיא הא בכלם הא במקצתם. בכל אף על פי שלא כתבה ליה הכי לא קננהי לוקח, במקצתם אי לא כתב ליה הכי קנה לוקח. ואפשר דר"ג דפליג עליה סבר דאפילו במקצתם לא קנה לוקח, דכיון דמיד עמדה ונשאת אפילו במקצת נכסיה, אומדן הדעת הוא דלאו על דעת שיזכה בהן נתנה אותן לו. כך מצאתי לרב מורי ר"ש נ"ר (חי' ר' וידל קרשקש).

מדמקשינן ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. משמע דיכולה היא לחזור בה אפילו בעומדת תחת בעלה, דאי לא, היכי אקשינן ליקנינהו בעל, והא כל שעומדת תחתיו מתנתה קיימת וקנה לוקח. ומדמשנינן עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל, דקדק רבנו תם ז"ל, דדוקא מברחת, דסגי לה בהכי, אמרינן דלא קנה לוקח, שלא היתה מתנה זו אלא כדי להבריחן מדעת הבעל, הא במבריח נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות, או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להן, קנה לוקח, שהרי אי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לבעלי חוב של נותן, וכדאמרינן אי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל, וכיון שכן קנה לוקח, דהא מחזר הוא להפסידן מן המלוה, ואי אפשר להפסידן מהן אלא בגומר ונותן.
ובשם הרא"ם ז"ל: דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין, אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי. ויש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן, אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתובו וכך אמרה לנו בפירוש, כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש, ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב במסכת בבא בתרא (מ, ב) גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר בפירוש כן, דאילו רצה לכסותה היה מצוה שלא לכתב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן, שהרי הוא יודע שכך הן כותבים וכאלו צוום בפירוש כתבוה בשוקא הוא, ואפשר לדון כאן כן. ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינין, שאי אפשר לומר באשה שתדע נוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב, ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה. ואם רואים שידעה ולא מחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת.
ולענין נכסים שאינן ידועים קיימא לן כר' שמעון מדשקלי אמוראי אליבא דידיה אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין, ועוד מדאמר אביי (לקמן כתובות עט, א) במברחת עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון. וקיימא לן נמי כר' יוחנן דאמר, אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ואף על גב דאיכא נסחאי דגרסי ר' ינאי אומר ידועין מקרקעי, ור' ינאי רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום רבו, אפילו הכי קיימא לן בהא כר' יוחנן משום דתניא כותיה.
כתב הרמב"ן נ"ר, הא דאמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון. תמיהא לי, אטו נכסים שאינן ידועין לבעל לר' שמעון אם לא מכרה ומתה מי לא ירית בהו בעל, ומי לא אכיל פירות בחייה, ואמאי לא קני להו בעל. וניחא ליה, דכיון דאיהי שתקה, כל שעתא ושעתא מחלה ליה גבי לוקח והויא ליה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה היא, ואם מתה דלוקח הוי, דלאברחינהו מבעל עבדא ולא בעיא דליקנינהו בעל וברשותה היא, עד כאן. וזה כפי הלשון הב' שכתבתי במהיום ולכשארצה. אבל לפי הלשון הראשון אינו, דהא לא קני לוקח עד שתחזור ותאמר לו רוצה אני.וכבר כתבתי שכן כתב הרמב"ם (פכ"ב מהלכות אישות ה"ט) מפורש, שאין בעל יורשן אף על פי שלא קנה לוקח, והוה ליה כמי שהורישתן לבניה דירושתה ומתנתה בהן קיימין.
ולדידי קשיא לי אשמעתין, אמאי קא דחיק למימר עשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון, לוקמה בטעמא רויחא וככולי עלמא, דהרי הן כנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה, דקיים לכולי עלמא. ואם תאמר דהכא לא קננהו לוקח, וכיון דלא קננהו לוקח אין זה אלא כנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת שהבעל זוכה בהן, אם כן אפילו לר' שמעון נמי בנכסים שאינן ידועים לא תמכור, דאלמא זכות יש לו לבעל בהן כל שלא מכרה או נתנה.
על כן נראה לי דהכא אף על פי שלא קננהו לוקח אפילו הכי לא קננהו בעל, דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהן בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה נכסים שאינן ידועים אצלו, ואליבא דר' שמעון. ואף על גב דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן בעל כמו שהוא זוכה בידועין דזו אשתו וזו אשתו, אלא שהקלו בדבר דכל שלא ידע בהן לא הקנו לו אם קמה ומכרה או נתנה, הכא נמי דכוותה, הקלו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו, שלא יזכה בהן בעל כלל, דאף על גב דלא קננהו לוקח, ואם מתה היא בחייו לא ירשנה הבעל, ואף על פי דירושה דאורייתא, דעל דעת כן נתנה בשעת מתנה שאם תמות היא בחיי הבעל שיזכה בהן לוקח וכענין שכיב מרע. ובהא מתרצא לי ההיא קושיא דלעיל דאקשי הרמב"ן נ"ר, וכן נראה לי מדברי רבנו תם ז"ל שכתבתי למעלה (ד"ה מדמקשינן).

הא דאמרינן: אבא זרדתא ופירא דכוורי. פירש רש"י ז"ל: אם נפלו לה בירושה יער של עוזרדין שאינן עומדין אלא לקציצה, ואין גזען מחליף, אמרי לה פירא, כלומר קציצת העצים והדגים שבחפירה הוא פיריין ובעל אוכל אותו כדרך שהוא אוכל פירות האילן שנפלו לה בירושה, ואמרי לה קרנא, שכולן קרן הואיל והן כלין וילקח בכולן קרקע והוא אוכל פירות. וגריס רש"י: כללא דמלתא, גזעו מחליף, פירא, אין גזעו מחליף, קרנא. כלומר אלו שאין גזען מחליף וכלין אינן כפירא דבעל אוכל אותן, אלא קרנא. ואינו מחוור, דכיון דאמרינן לה בתר דאמרינן פשיטא ארעא ובתי ארעא, משמע דהא מענין שלמעלה הוא, כלומר בהא פשיטא לי דלכולי עלמא הכי דינא, אבל בהא פליגי אי זבני הני בכספים שנפלו לה או לא. ורש"י ז"ל פשיטא גריס בהא דלעיל. ועוד דקשיא לי, דאם כן פליגא האי כללא אדרבנן, דתניא לקמן (כתובות עט ע"ב) מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן, וחכמים אומרים פירות, אף על פי שהצריף אין גזעו מחליף, אלא אם תאמר דאתיא כמאן דאמר הכא פירא.
והגירסא הנכונה כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא, אין גזעו מחליף פירא. והכי גריס רבנו חננאל ז"ל, ופירש אבא זרדתא, ערבי נחל זקנים וגזען מחליף הן, ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרים ורבין, ואיפשטא ארעא ובתי קאי, כלומר היכא דלא אשכחן למזבן אלא אלו מאי, אמרי לה לא ליזבין, דאינן אלא כפירא שאין לו ליקח משום דמגוף הקרן שקנה הוא לוקח ואוכל, ואינו כקרקע שאינו אוכל מגופו אלא מפירותיו, ואמרי לה קרנא, אינו כפירות אלא כקרן, שאף על פי שקוצץ מן העצים וצד מן הדגים בעצמן שקנה, הרי היער צומח עצים והדגים פרים ורבים וחוזרים אחרים תחת אותן שלקח, כללא דמלתא, גזעו מחליף, קרנא, ולוקחין אותו בכספים של נכסי מלוג, אין גזעו מחליף אין לוקחין אותו בכסף נכסי מלוג, דכפירות הוא שכלה והולך. והילכך כל מקום שאמרו ילקח בהן קרקע אין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. והשתא לא קשיא מחפורת של צריף, דהתם כמי שנפלה לה מחפורת של צריף, דאף על פי שאין גזעו מחליף אוכל הוא והולך כדרך שהיו הבעלים אוכלים. וכן בגלימא דרב נחמן שהוא משתמש בה כדרך שהיו הבעלים משתמשים, כיון שאין קרנן כלה לגמרי, דבמחפורת של צריף איכא קרקע, ובגלימא איכא שחקין דמשתיירין ממנה.

גרסת רש"י ז"ל מורה הוראה אני וזו נסח' נכונה. מיתבי וכו' פי' מדרבנן פרכינן דקתני וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום ולכשארצה. יש שפי' מהיום מתנה גמורה תהא וכשארצה לחזור בו אחזיר ואין הלשון הולם פי' זה והנכון כדפי' רש"י ז"ל מהיום וכשארצה שתהא מתנה ואם יבא הבעל לזכות בהם תאמר הריני רוצה שתהא מתנה וזוכה הלוקח למפרע ואם יזכה הלוקח לזכות בה מדעתה תאמר איני רוצה או תשתוק שלא נתקיימ' המתנה עד שתאמר רוצה אני:

ל"ק הא בכולה הא במקצתה פירוש אם הבריחה כל נכסים לא קנה לוקח דאומדנא דמוכח הוא שלא עשתה אלא להבריח אבל אם לא כתב' לה אלא מקצת ושיירה לעצמה שום דבר מתנה גמורה היא עד שתפרו'. ואם לא קנאה לוקח ליקנהו בעל פירש רש"י ז"ל אדשמואל פרכינן היכי דהוה מתנה בכולן כיון דלא קנינהו [לוקח] ליקנינהו בעל וכן עיקר דליכא למפרך במתנה במקצת ובכותבת מהיום ולכשארצה דהיכי קני להו בעל הא כל שבא לזכות תאמר היא שרוצה לקיים מתנתה:

אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש ושמעינן מינה דהלכה כר"ש דהא קי"ל כשמואל דמברחת לא קנה וגם הבעל לא קנה ויש דוחין דהכא ה"ק שעשאוה מברחת לדידן כנכסים שאינם ידועים לבעל לר"ש אבל הא עדיפ' לן (למימר אליב' דר"ש אלא שהיה) [מדרבי שמעון כיון שהבריח קודם נשואין וליתא דא"כ לא הוי לי' למימר ואליב' דר"ש בויו אלא הי'] לנו לומר אליבא דר"ש בלא וי"ו. ונראין הדברים דכיון דמברחת לא קנה לוקח דאף פירות דלמפרע לא קנה והיינו דקרי ליה לעיל שטר פסים שצריך לפייסו לקבל מתנה זו לפי שאין לו שום זכייה במתנה זו כך נראה לי אבל מקצת רבותי' אמרו שזוכה הוא בפירות למפרע עד שעת שמת בעלה או שבאה היא לזכות במתנתה. ודין מברחת כל שנתנה אחר שידוכין אבל קודם לכן צריכה לפרש. וכתב ר"ת ז"ל שהבא ללות ונתן כל נכסיו קודם לכן סתם זכה המקבל שאין דין הברחה אלא באשה לפי שעשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל משא"כ בבעל חוב שגובה אפילו מנכסים שאינם ידועים לו (ואיכא מאי) [וא"כ מה] הברחה עביד ב"ח דהא כל היכי דלא קנינהו לוקח קנינהו בעל חוב אלא ודאי למתנה גמורה נתכוין:

אילני וגופני ואילני הא דמשמע הכא דדיקלי עדיפ' מגופני ואלו בפרק החובל משמע דגופני עדיפ' כדאמרי' התם אייתי לי מקורייהו ויש מתרצים דמקומות מקומות יש ואחרים תירצו דגופני עדיפ' היכי דטרחי בהו בעבודתם אבל דקלי אינה צריכה טורח כ"כ וגם אינם מתקלקלים כ"כ מפני חסרון עבודה ולהכי עדיפא טפי מגופני. אבא זרדת' שהיה יער צומח עצים ופירי דכוורי אמרי (לא) [לה] קרנא וא"ל פירי פירש רש"י ז"ל אם נפלו לה אבא זרדתא ופירא דכוורי קציצת העצים והדגים הוה פירא והקרקע הוא הקרן ואמרי לה קרנא הואיל והעצים והדגים כלים בסוף הוא הקרן ולפיכך ימכור הכל ויקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והקשו בתוספת חדא דא"כ לא הוה הא דומיא דריש' דארעא ובתי ואידך כולהו ותו אמרינן כללא דמילתא שאין גזעו מחליף הוא וא"נ פליגא אדרב נחמן דאמר לקמן עיילא לי' גלימא דרב שאין גזעו מחליף הוא ועד דהוה בפלוגת' דר"מ וחכמים דלקמן הוא אי הוה מקום בקרקע או לא לכך פירש ר"ת ז"ל דה"ק מהו ליקח בכספים אבא זרדתא ופירי דכוורא אמרי לה פירא כלומר אין בהם אלא אכילת פירות ויכולה היא לעכב ביד הבעל ואמרי לה קרנא ויכול ליקח אותם דהא מיכלי' קרנא וגרסינן כללא דמילתא גזעו מחליף קרנא ואין גזעו מחליף פירי ויש לפרש לאמרי לה פירא שיש כאן פירות [לבד הקרן ואינה יכולה לעכוב ואמרי לה קרנא אין כאן אלא אכילת קרן איכא לעכוב כללא דמלת' גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא] (ועיקר נכסים). וזה הנכון:

כבר ביארנו במשנתנו שכל שנפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כל שנחלקו הבעל והאשה שזה אומר ילקח בהן דבר פלני והבעל אומר ילקח בהם דבר פלני ילקח בהן מה שהתועלת מצוי בו יותר אם לפי מה שפירותיו מרובין אם לפי מה שהוצאתו מעוטה מעתה אחד אומר לקנות בית ואחד אומר קרקע ילקח מהן קרקע שתועלתו ופירותיו מרבין בית ודקל ילקח בהן בית ששכר הבית קיים והדקל מצוי להתיבש דקלים ושאר אילנות יקחו דקלים שפירותיהם מרובין יותר משאר אילנות אילנות וגפנים ילקחו אילנות מפני שהגפנים ממהרים להזקין אחד אומר לקנות יער של אילנות שעוקרן לעצים והוא הנקרא ארא או זרדתא והוא יער של קנים ואחד אומר לקנות פירא דכוורי והוא גומא מליאה מים שהונחו שם דגים לפרות ולרבות שם לוקחין ארא או זרדתא שגזעו מחליף ר"ל שאפילו ניטלו ונתקצצו כל העצים או הקנים הגזע שלהם חוזר וצומח וכל שכיוצא בזה הוא קרן מה שאין כן בפירא דכוורי שאע"פ שדרך העולם שלא ליטול את כלם אלא מניחין לשם כדי לפרות ולרבות מכל מקום אם נמלך ליטול את כלם אין דגים מתילדים שם מאליהם ואם כן אין כאן קרן אלא פרי שהוא כלה כך היא שיטתנו ואנו גורסין אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא ופירשו גדולי הדורות שלפנינו שלשון אמרי לה האמור כאן אינו כדרך אמרי לה האמור בשאר מקומות שבתלמוד שבכל מקום לשון זה מוכיח שחלוקים הם זה עם זה ובכאן אין מחלקת ביניהם אלא כך פירושו בקצתם נאמר שהוא קרן ודנין בו ליקח ובקצתם נאמר שהוא פרי ודנין בו שלא ליקח ואמר אחר כן לביאור דבר זה כללא דמילתא גזעו מחליף כגון ארא או זרדתא קרנא אין גזעו מחליף פירא דכוורי פירא ואינו ניקח בנכסי מלוג שהרי אם רצה ליטול את כלם אינן חוזרין להתילד שם ואם מפני שאיפשר להביא ממקום אחר פנים חדשות הן ומכל מקום כל שנפלו לה בירשה פירא דכוורי אוכל הוא הדגים ואין מצריכין אותו למכור וליקח בהן קרקע שכל לענין זה מקומו נקרא קרן אלא שדבר זה לא נאמר לענין ירשה אלא לענין כשבאו ליקח על הדרך שביארנו ומכל מקום יש גורסין גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא ופירשו הענין לענין ירשה והם מחלקים שמועה זו לשני חלקים אחד מארעא ובתי עד אילני וגופני והוא נאמר לענין כשבאו ליקח על הדרך שביארנו והשני בארא וזרדתא ופירא דכוורי והוא נאמר לענין ירשה ופירושו שאם נפלו לה מבית אביה ארא או זרדתא או פירא דכוורי אמרי לה בכלהו פירא כלומר שמה שאדם נהנה מהם פירא הוא ומקומן נקרא קרן ואין צורך למכור כדי ליקח הקרקע ואמרי לה קרנא והרי זה כנפלו לה פירות שימכרו כדי ליקח מהן קרקע וכללא דמילתא גזעו מחליף כגון ארא או זרדתא פירא ואין צורך למכור כדי ליקח אין גזעו מחליף כגון פירא דכוורי קרנא וימכר כדי ליקח קרקע והדברים מתמיהים לומר שלענין זה לא יהא המקום נקרא קרן עד שיהיו הדגים נקראים פירות והלא מלח וחול שהם מתילדים שם על ידי מים הבאים מחוץ נקראים פירות להיות הבעל אוכלם מצד מקומם שנקרא קרן ומתוך כך יש מפרשין לשיטה זו כללא דמילתא גזעו מחליף פירא וכל אלו בכלל גזעו מחליף הוא או מצד מה שאדם נוהג להניח שם מן הדגים לפרות ולרבות או מצד המקום ומה שאמר אין גזעו מחליף קרנא כלומר יש כיוצא באלו שהם קרן והם אילני סרק הזקנים שכל שאדם קוצצן לגמרי אין גזעם מחליף והילכך ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע ומשום שבח בית אביה אי אתה נמנע מלמכרן שלקציצה הם עומדין אם לקורות אם לעצים או שמא לא בא למעט אלא דברים שהם פירות לגמרי ומכל מקום עיקר הדברים כפירוש ראשון:

לסוף אינסיבה ואיגרשה אתאי לקמיה דר"נ קרעא ר"נ לשטרא. פי' שביטל שטרא ואמר לא קנתה שלא נתכוונה כ"א להבריח ולא להקנותם ק"ג והחזיר הנכסים לאמה. ונ"ל דוקא היכא דאינסיבה ואיגרשה הויא בטלה והדרי לה נכסי כדאמרינן דלא שביק איניש נפשי' ויהיב לאחריני אבל היכא דמתה בחיי בעלה נתקיימה מתנתה ובעודה תחת בעלה נמי הבת אוכלת הפירות דהאי אומדנא לא עבדי' לי' אלא היכא דמיגרשא דל"ל מידי אבל היכא דיתבי תחת בעלה ואית לה מזוני ופרנסה מבעלה לא דהא במקצת נכסים מ"ה מתנתה קיימת דכיון דשיירא לנפשה סמכא בהאי שיורא כ"ש הכא דקיימא תחת בעלה (עיין בהל' שחזר הגאון מהאי סברא). אזל ר"ע לקמי' דמ"ע א"ל חזי מר נחמן חקלאה היכי מקרע שטרא דאנשי. א"ל אימא לי איזי גופיה דעובדא היכי הוה א"ל הכי והכי הוה א"ל שטר מברחת קאמרת הכי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל אנא מורה הוראה אנא. פי' שקיבל רשות מריש גלותא. ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו א"ל רבא לר"נ טעמא מאי לא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני (א"ל) ה"מ לאחריני אבל לברתה יהבה אפ"ה במקום (נפשה) [ברתה] נפשה עדיפא ליה. מיתיבי הרוצה שתבריח נכסי' מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רשב"ג פי' מפייסת אדם אחר שלא יזכה במתנתה וכותבת לו מתנה על נכסים. והועילה מתנה זו להבריחם מבעלה ומקבל המתנה לא קנה (והרב חולק בזה ואומר שאינה מפייסת אותו אלא כותבת לו שטר בסתם ואינה מגלה לו דעתה כלל שהיא מתנה בטלה). וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום לכשארצה. פי' אם רצה המקבל מתנה שהבטיחה שלא יחזיק בנכסי' משחק בה כיון שעשתה לו שטר מתנה בסתם ואם היא רוצה להבריח ולא יזכה בה המקבל תכתוב לו כך כל נכסיי נתונים לך מהיום ועד זמן שארצה דמשמע כ"ז שארצה אבטל אותו ובכה"ג מהני לי' שאם יבא הבעל לזכות בהן היא תאמר אני רוצה שיזכה בעל המתנה ואם תתאלמן או תתגרש תאמר לו שוב איני רוצה שתהא מתנתך קיימת ולוקחת אותם:

טעמא דכתבה לי' הכי הא לא כתבה לי' הכי קנהו לוקח. פי' אם היתה מתנה בסתם קנה המקבל מתנה שמתנה גמורה היא וקשה לר"נ ואי קשה אדמותבי' לי' מרבנן תסייע' מרשב"ג דאמר רבה בב"ח אר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הל' וכו'. תשובה. הא אמרן בפירקין דלעיל תרי אמוראי אליבא דר"י ואפילו לרבא נמי דוקא במשנתנו קאמר אבל לא בברייתא והלכך בברייתא אהדרינן לכללא יחיד ורבים הלכה כרבים. א"ר זירא ל"ק הא לכולן והא במקצתן. פי' מאי דאמרי רבנן דקנה מקבל מתנה זהו במקצתן דכיון דשיירא לנפשה בכל לב יהבה לי' והא דאר"נ לא קנה זהו בכל נכסיה. דכיון דלא שיירא לנפשה מידי בודאי אמרי' ל"ש איניש נפשיה ויהיב לאחריני והכי אמרי' בפרק מ"ש חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ומברחת חדא מנייהו. ומקשה ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. פי' כיון שמתנת הברחה בטלה א"כ יקנה הבעל נכסים ויאכל פירות בחיי' ואם מתה יירשנה. אמר אביי עשאוה כנכסים שאין ידועין לבעל ואליבא דר"ש. פי' כי היכי דאמר ר"ש בנכסים שנפלו לה במד"ה מפני שאין רשותן של בעל עליהן הן של אשה ואין לו זכות עליהם ה"נ אמרי' הכא באלו הנכסים שכיון שרואה הבעל שנתנה נכסים במתנה מתיאש מהן ואין לו שום זכות עליהן ומכאן מוכח שמקבל המתנה לא זכה בהן לא בחיי' ולא לא"מ. אלא כל מתנתה בטלה וה"ה של אשה בחייה ובמותה ליורשי' ומ"ה מקשה לקנינהו בעל וגם מדמה אותם לנכסים שאין ידועים שהן של אשה לכל דבר למוכרן ומכרה קיים ולא כמ"ש למעלה. וכתב ר"ח ור"י ז"ל ש"מ דהל' כר"ש. ואדרבה מדקאמר ואליבא דר"ש משמע שאין הל' כמותו וה"ק מ"ה לא קנה הבעל נכסי המברחת דכי היכי דאר"ש בנכסים שאין ידועים לבעל דבעל מתיאש ולא קנאם ה"נ אמור רבנן בנכסי המברחת. ואע"ג דפליגי בנכסים שאין ידועים התם מפני שלא ידע בהן ואין יאושו יאוש שאילו היה יודע לא היה מתיאש אבל כשהוא רואה שנותנתן לאחר מתיאש מהן יאוש גמור. ומ"ה לא קנאם לעולם ולעולם בנכסים שאין ידועים לא פסק אביי הל' כר"ש. אלא הדרינא לכללא יחיד ורבים הל' כרבים ואין לחלק בין ידועים לשאינן ידועים ובכלן אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות (והרב פסק הלכה כר"ש):

מתני' נפלו לה כספים. ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירות תלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והמחוברים לקרקע אר"מ שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות וחכ"א פירות המחוברים לקרקע שלו והתלושין שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רש"א מקום שיפה כחה בכניסתה הורע כחה ביציאתה ומקום שיפה כחו ביציאתה הורע כחו בכניסתה כיצד פירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה ותלושים ביציאתה שלו ובכניסתה שלה. פי' אם נפלה לה כספים לא יאמר הבעל אישתכר בהן והשכר שלו והקרן קיים לאשה שמא יכלו. וכן פירות התלושין לא [יאכלום אלא] ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותי'. ואם נפלו לה פירות מחוברין לקרקע כגון שדה זרוע או אילנות טעונין פירות היה אומר ר"מ מה שיגדלו הפירות מכאן ואילך הוא ברשות הבעל והן שלו. אבל מה שגדלו כבר קודם שיזכה בהן הוא של (בעל) האשה. והאיך עושים. שמין השדה כמה היא יפה אם לא היה בה פירות אלו. וכמה היא יפה עכשיו עם אלו הפירות המחוברים בה ואותו המותר הוא של אשה ונותנו הבעל לאשה וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות שיגדלו ויגמרו. וחכמים סברי פירות המחוברים לקרקע הכל הן שלו ולכשיגמרו הוא תולש ואוכל ואין לאשה כ"א גוף השדה ואין לה זכיה בפירות כלל ואפילו מה שגדלה ברשותה וכך היה סובר גם ר"ש:

שטר מברחת קא אמרת הכי אמ' רב נהילאי בר אידי אמר שמואל אני מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו, פי' רש"י ז"ל שטר מברחת שאמרה בשעת מתנה שאינה נותנת נכסים הללו אלא לפי שהיא רוצה להינשא ואלו תבא לידי גירושין או לידי אלמנו' לא תהא מתנתה מתנה. וליתי' דאם כן לא הוה פליג עלה רב ענן דהא אמרי' בבבא בתרא אפי' למ"ד מברח' קנה הני מילי היכי דלא גלי דעתי' אבל היכא דגלי אדעתי' לא קנה ואיכא מאן דמפרש דגלי דעתי' היינו דקאמר לי' הכי בהדיא ולא גלי דעתי' היינו דקאמרה לי' דאדעת' לאינסובי הוא ותו לא. וליתה להא נמי דקא אמרינן התם באמי' דרב ביבי דאמרה דקא בעינא לי' לאינסובי לרב זביד ומשמע דתו לא אמר' וקרינן לה התם דגליא אדעתא:

והנכון כמו שפי' ר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל דגליא דעת' היינו דאמר' דאדעת' לאינסובי הוא דקא יהבה להו. ולא גליא דעת' היינו דקא יהבה להו מסתמא ובתר הכי אינסיבא לה. ואיכא דקשיא לי' ואמאי הדרה מתנת' והא דברים שבלב הן. כדאמרי' התם בקידושין בההו' דזבין לניכסי' אדעת' למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק. אתא לקמי' דרבא אמר להו דברים שבלב הן ודברים שבלב אינן דברים. וי"ל אומדנא דמוכח שאני דהכא דברים שבלבו ובלב כל העולם הן וכההיא דאמרי' התם בבבא בתרא מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת. ואידך דאמרי' התם בקידושין בההוא גברא דזבנינהו לניכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל לסוף סליק להת' ולא אתדר לי' ואמרי' כל דסליק אדעתא למותדר לי' הוא והא לא אתדר לי'. מפרשינן לה דגלי דעתי' בשעת מעש' אדעת' דהכי מזבין אע"ג דלא אתני. וכיון דכן אע"ג דהיכ' דלא גלי אדעתי חשבינן להו דברים שבלב. מ"מ כי קא מגלי דעתי' אע"ג דלא אתני חשבינן לי' אומדנא דמוכח. והוא הדין נמי למברחת במקצתדהיכא דגלי דעתי' לא קני. והכי משמע דמברחת במקצת לדידן אליבא דהלכתא כמברחת בכולן אליבא דמאן דסבר דקני וקאמרי' דהיכא דגלי דעת' לכ"ע לא קני הוא הדין נמי מברחת במקצת לדידן:

מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתיכתוב לו מהיום ולכשארצ' פירש"י ז"ל מעכשיו תהא מתנה לאחר שאגל' דעתי שאני רוצה בה ובהכי סגיא לה דאלו אתי מקבל מתנה לאחזוקי בה הדרה בה מההיא מתנתא. ואלו אתי בעל נמי לאפוקי להו מיד מקבל מתנה קאמרה דניחא לה בההיא מתנתא הלכך כל כך חד וחד מירתת:

טעמא דכתבה לי' הכי הא לא כתבה לי' הכי לא אמר ר' זירא לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. ואי לא קננהו לוקח ליקננהו בעל ליכא לפרוש' אהא. דהא מתלא תליא האי מתנתא ואי קאמרה דניחא לה למפרע נמי מתנה גמורה היא. אלא אמברחת. ושמעינן מינה דמברחת לא קנה מקבל מתנה כלל מתורת מתנה לומר שאם מתה היא בחיי הבעל קודם שחזרה בה לא זכה בהם אלא מוציא אותן מידו ויורש אותן. דאלו היה זוכה בהם מקבל מתנה מאי קושיא להכי לא קני להו בעל. וכל היכא דמקבל מתנה לא זכי בהו מדין מתנה וודאי לא סגיא דלא ירית להו בעל. והוא הדין נמי בנכסי' שאינן ידועין שהבעל יורש אותן דהא איכא מ"ד ירוש' הבעל דאוריית'. ואפ' למ"ד דרבנן בהא לא פליגי. והכי קשיא לן במברחת כיון דלא קני להו לוקח ולא זכי בההיא מתנתא ניקנינהו בעל ולבתר דלידע בהו ליפוק להו מיד מקבל מתנה למיכל פירי מהשתא ואילך. אבל פירי דאכל עד השתא לא קשיא לן דאמרו לא מפיק מיני' דהוו להו נכסים שאינן ידועין ואלו אנן לא מהדרינן אלא עשאום כנכסי' שאינן ידועים לומר שאף על פי שהן ידועין עשאום כשאינן ידועין והיינו כדפרישנא דמהשת' ואילך הוא דמקשי אמאי לא מפיק נכסי' מיני' למיכל פירי. ומהדרי' עשאום כנכסים שאינן ידועין דכי היכי דחזינן לר' שמעון דקסבר בנכסים שאינן ידועין דלא תקון רבנן לבעל בהכי פירי ואלו זבנינהו הרי הן מכורין. הוא הדין נמי להני כיון דגלי' דעתה קודם שנישאת דלא בעיא דזכי בהו בעל לא זכי בהן אפי' אחר שידע בהן. ומיהו אם מתה יורשה כיון דלא קני להו אידך אוקמא אדינא דהא ירושת הבעל דאורייתא בנכסי' שאינן ידועין. ומברחת אחר שנתגרש' שחוזרת במתנתה או שבאה לחזור במתנתה כשהיא נשואה. נראה שאינה יכולה להוציא מיד מקבל מתנה פירות שאכל עד עכשו דמסתמ' מחלה גבי פירות דאכיל בתר דאכלינהו. ולא דזכי בהו מדין מתנה כלל אלא מדין מחילה. ודווקא בתר דאכלינהו וכדאמרי' בבא מציעא ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיני'. אבל אלו היו שם פירות תלושין נראה שהיא מוציאה מידו. וכתבו רבואתא ז"ל דדווקא מברחת הוא דקאמרי' הכי אבל מבריח לא. והיכי דמי כגון דיהבינהו לכולהו נכסי' ובתר הכי יזיף זוזי מחברי' ודינא הוא דלא איתמר אלא באיתתא דאיכא למימ' דאדעתא לאברוחי מבעלה הוא דיהבינהו והיכ' דלית' לבעל תיזכי איהו בהו. אבל הכא אלו זכי איהו בהו לעולם לא סגיא דלא גבי בעל חוב מינייהו ואיהו דקא יזיף אמאי לא זבין מנכסיה אלא וודאי מתנתו קיימת:

אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא. פי' אמרי לה פירא לפי שיש שם הקרקע שהוא קיים ואלו בא לקנות אותן הבעל רשאי שהרי יכול לאכול פירות והקרן קיים ואמרי לה קרנא ואינו רשאי לקנותן דקרנא הוא:

קרעיה רב נחמן לשטריה פי' דכל שטר היוצא לב"ד שאינו ראוי לעשות בו מעשה יש לו לדיין לקורעו. הריטב"א ז"ל:
קרע רב נחמן שטר מתנה דבתה משום דשטר מברחת הוא ואדעתא דאנסובי נסבה ליה וכיון דאיגרשה הדר לה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הר"י מטראני ז"ל קרעיה רב נחמן לשטרא פי' שבטל שטרא ואמר לא קנתה שלא נתכוונה כי אם להבריח ולא להקנות קנין גמור והחזיר הנכסים לאמה ונראה לי דוקא היכא דאינסבה ואיגרשה הויא מתנתה בטלה והדרי לה נכסים כדאמרינן דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרינא אבל היכא דמתה בחיי בעלה נתקיימה מתנתה ובעודה תחת בעלה נמי הבת אוכלת פירות דהאי אומדנא לא עבדינן ליה אלא היכא דמגרשה דלית לה מידי אבל היכא דיתבא תותי בעלה ואית לה מזוני ופרנסה מבעלה לא דהא במקצת נכסים מיהא מתנתה קיימת דכיון דשיירה לעצמה סמכה בההוא שיורא כ"ש הכא דקיימת תחת בעלה ע"כ:

הכי והכי כלומר שטר מברחת הוה. אני מורה הוראה אני שהרי נתן לי רשות ריש גלותא להורות וכדאמרינן בסנהדרין מהתם להכא אל יורה מהכא להתם יורה כו'. רש"י במהדורא קמא.
ונוסחי עתיקי גרסי אני מיראי הוראה אני וזו נוסחא נכונה. הריטב"א ז"ל:

אקרענו דלא גמרה להקנות כיון דלהבריח הוא ושפיר עבד רב נחמן דקרעי'. רש"י במהדורא קמא. וכתב רש"י במהדורא בתרא אקרענו ולקמיה פריך הואיל ולאו שטרא הוא היאך הועיל להבריח. פי' דלרב נחמן לא קשיא ולא מידי דדילמא אה"נ דהבעל אוכל פירות ולא תועיל ההברחה ומעשה שבא לפני רב נחמן בתביעת האם עם בתה היה מעשה ואה"נ אלו בא לפני רב נחמן האם עם הבעל בתביעת הפירות היה דן כמו כן דהבעל אוכל הפירות ולא תועיל ההברחה אבל שמואל דקאמר אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ולא קאמר אגבה הפירות לבעל ואין לומר דשמואל נמי ה"ק אם יבא לפני (ידי) האשה והבעל בשטר הברחה שעשתה אקרענו ואגבה הפירות לבעל דהא ודאי ליתא חדא דמדקאמר אם יבא שטר מברחת כו' משמע דאהניא הברחה ועוד למה ליה למקרעיה לשטרא נגבייה הפירות לבעל כל עוד שאינה חפצה במתנה ואם שוב תמלך לתת המתנה בלי הברחה כלל תהיה המתנה קיימת למפרע באותו שטר שכתבה כבר שהרי השטר כתוב סתם ולא אקרע כלל וכל שעה דבעיא לגמור המתנה תהני לה שטרא והגע עצמך אם חפצים הנותן והמקבל שיהיה שטרם קיים לכשירצו לגמור המתנה מי קרעינן לשטרא הכא נמי אע"ג דמגבינן לבעל הפירות לא קרעינן לשטר ועוד דאין סברא דנגבייה הפירות לבעל אלא עד שיקרע השטר ולא יהא כאן מתנה כלל אבל כל עוד שהדבר תלוי דשמא תתרצה לתת המתנה לגמרי אין לבעל פירות ומדקאמר שמואל מורה הוראה אני אם יבא כו' אקרענו ולא קאמר נמי שיגבה הפירות לבעל אלמא דס"ל דההברחה מהניא אע"ג דלאו שטרא הוא ולכך פריך תלמודא הואיל ולאו שטרא הוא היאך הועיל להבריח כנ"ל. ולקמן בסמוך נפרש עוד בס"ד אמאי לא נימא דפריך אברייתא דסמיך ליה:

אמר ליה רבא לרב נחמן כי קרע לההוא שטרא טעמא מאי אמר שמואל אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו משום דלא שביק כו'. ה"מ דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ביהיב שטר מתנה לאחרים ומשני ה"נ אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולא נתנה לה במתנה גמורה אלא להבריח כתבה לה. רש"י במהדורא קמא.

ואפשר לומר דאף על גב דשמע רב ענן הויכוח שעבר בין רבא לרב נחמן ושמע מימרא דשמואל אפ"ה אזל לקמיה דמר עוקבא לומר דדוקא שמואל היה ראוי למקרע שטרא אבל רב נחמן חקלאה הוא ואינו בקי בדינין לכך אינו ראוי למקרע שטרא והשיב לו מר עוקבא דשמואל ה"ק מורה הוראה אני אם יבא כו'. ורב נחמן הא נטל רשותא מריש גלותא וחתנא דריש גלותא הוא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין. ומיהו הא דקא מהדר ליה מר עוקבא שטר מברחת קאמר הכי אמר כו' לא משמע הכין אלא רבא השיב עליו ורב ענן לא נטר להשיב אלא אזל לקמיה דמר עוקבא דהוה אב ב"ד ולפי שחשב דטעה בדין זה קרי ליה נחמן חקלאה ולכך כתב רש"י במהדורא קמא הכי והכי כלומר שטר מברחת הוה ע"כ. פי' דלא ספר לו הויכוח שבין רבא לרב נחמן אלא דשטר מברחת הוה בלחוד ספר לו.
עוד יש לפרש דלכך כתב רש"י ז"ל כן משום דהלשון כפשטו משמע דספר לו עובדא היכי הוה דההיא איתתא דבעיא דתברחינהו כו' והוקשה לו לרש"י דלמה ליה לספר כולי האי בהודיעו דשטר מברחת הוה סגי ולכך כתב דאף על גב דקאמר הכי והכי פירוש דשטר מברחת הוה וזה פשוט כנ"ל:

מיתיבי כו'. פירוש מדרבנן פרכינן דקתני וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום ולכשארצה. הריטב"א ז"ל:
פסים מלשון פייס כלומר קודם שתנשא לבעלה מפייסת לאדם אחר שתכתוב לו נכסיה כדי שאם תמות היא בחיי בעלה לא יזכה הבעל בנכסים ואותו אדם שהאמינה בו יחזור ויתן ליורשיה שהוא לא יזכה כיון שלא היתה אלא מברחת. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שטר מברחת שטר פיוסין שמפייסת לאחרים שירדו בנכסיה כאלו הן שלהם כדי להבריחם מן הבעל ואהכי קרי ליה שטר פיוסין דאמר ודאי לא בעי לעסוק ולטרוח נפשיה בנכסיה אלא אם כן מפייסת לו ונותנת לו קצת שכר. עד כאן:
והרשב"א כתב וז"ל כותבת שטר פסים שטר פיוסין ונ"ל דהכא לאו שטר פיוסין ממש קאמר דא"כ מן הדין לכ"ע לא קנהו לוקח אלא שטר שאין לו קיום בשטר פסים קאמר ושטר שהוא כדינו בפסים קאמר דכל שהיא נותנת ועמדה מיד ונשאת אינו שטר קיים אלא בטל בפסים כנ"ל ואף על פי שר"ח פירש פסים ממש שהתנה עמו כך לא נראה לי כלל. ע"כ:

רצה מצחק בה כו'. יש שפירשו מהיום תהא מתנה גמורה וכשארצה לחזור בו אחזור ואין הלשון הולם פי' זה והנכון כדפרש"י ז"ל מהיום ולכשארצה שתהא מתנה ואם יבא הבעל לזכות בה תאמר הריני רוצה שתהא מתנה וזכה הלוקח למפרע ואם ירצה הלוקח לזכות בה שלא מדעתה תאמר איני רוצה או תשתוק שלא נתקיימה המתנה עד שתאמר רוצה אני. הריטב"א ז"ל ועיין בהר"ן על ההלכות:
וז"ל הרא"ה ז"ל מהיום ולכשארצה פרש"י מעכשו תהא מתנה לאחר שאגלה דעתי שאני רוצה בה ובהכי סגיא ליה דאלו אתי מקבל המתנה לאחזוקי בה הדרא בה מההיא מתנתא ואלו אתי בעל נמי לאפוקי להו מיד המקבל מתנה קאמרה דניחא לה בההיא מתנתא הלכך כל חד וחד מירתת ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל רצה משחק בה כו'. פי' אם רצה מקבל המתנה שהבטיח' שלא יזכה בנכסים משחק בה כיון שעשתה לו שטר מתנה בסתם ואם היא רוצה להבריח ולא יזכה בה המקבל תכתוב לו כך כל נכסי שלי נתונים לך מהיום ועד זמן שארצה דמשמע דכל זמן שארצה אבטל מתנתך ובכה"ג מהני לה שאם יבא הבעל לזכות בהן היא תאמר אני רוצה שיזכה בעל המתנה ואם תתאלמן או תתגרש תאמר לו שוב איני רוצה שתהיה מתנתך קיימת ולוקחת אותה. ע"כ:
טעמא דכתבה ליה הכי כו' ואיכא למידק ולמה ליה לאורוכי כולי האי והא בהדיא קאמרי רבנן רצה משחק בה כו' וי"ל דאיכא למימר דהכי קא מהדרו ליה רבנן לרבן שמעון בן גמליאל רצה משחק בה כיון דכתבה סתם ובשעת כתיבת השטר נמי לא גלתה דעתה להדיא לעדים עד שתכתוב לו מהיום כו' וה"ה נמי אם הודיעה לעדים בשעת הקנין דלהבריח מבעלה קא מכוונא ככתב' ליה דמיא וכיון שכן לא תקשי לשמואל דאיכא למימר דשמואל נמי בהכי מיירי כשהודיעה לעדים אבל השתא דדייקי דדוקא בדכתב' ליה הא לא כתבה הכי קנינהו לוקח מעתה תקשי לשמואל דשמואל לא מיירי בדכתבה ליה הכי כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא קנינהו לוקח בדכתבינהו לו מכירה או מתנה וקשיא לשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו ולרב נחמן נמי קשיא דההיא אתתא סתם כתבה לברתה ע"כ:

וכתב הר"י מטראני טעמא דכתבה כו'. קנינהו לוקח פי' אם היתה מתנה בסתם קנה מקבל המתנה שמתנה גמורה היא וקשיא לרב נחמן ואי קשיא אדמותביתא ליה מרבנן תסייעי' מרבן שמעון בן גמליאל דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו הא אמרן בפרקא דלעיל תרי אמוראי אליבא דרבי יוחנן ואפילו לרבה נמי דוקא במשנתנו קאמר אבל לא בברייתא והלכך בברייתא הדרינן לכללין יחיד ורבים הלכה כרבים. ע"כ:

הא בכולה כו'. הא דשמואל ורב נחמן בכלן אם נתנה כל נכסיה ודאי הויא מברחת דנפשה עדיפא לה והא דקתני רצה משחק בה כו' בדכתבה מקצתה דאמרינן אי מברחת היא כולה בעיא לאברוחי וקנה לוקח כי לא כתבה לו מהיום. רש"י במהדורא קמא:
ואי לא קננהו לוקח ניקנינהו בעל אדשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו פריך דאוקימנא לה בכולן והכי פריך דלאו מתנה היא לגבי לוקח ניקנינהו בעל וכי שמע בעל דאברחתינהו לנכסי דידה ולפקעינהו מיד לוקח דהא לא קנה לוקח. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ואי לא קננהו כו' פרש"י ז"ל אדשמואל פרכינן היכא דהויא מתנה בכולן כיון דלא קננהו ליקנינהו בעל וכן עיקר דליכא למפרך במתנה במקצת ובכותבת מהיום ולכשארצה דהיכי קני להו בעל הא כל שבא לזכות תאמר היא שרוצה לקיים מתנתה ע"כ:
וכתב הרא"ה וז"ל ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. ליכא לפרושה אהא דהא מתלא תליא האי מתנתא ואי קאמרה דניחא לה למפרע נמי מתנה גמורה היא אלא אמברחת.
ושמעינן מינה דמברחת לא קנה מקבל מתנה כלל מתורת מתנה לומר שאם מתה היא בחיי הבעל קודם שחזרה בה לא זכה בהם אלא מוציא אותן מידו ויורש אותן דאלו היה זוכה בהם מקבל מתנה מאי קושיא להכי לא קני להו בעל וכל היכא דמקבל מתנה לא זכי בהו מדין מתנה ודאי לא סגיא דלא ירית להו בעל. וה"ה נמי בנכסים שאינן ידועין שהבעל יורש אותן דהא איכא מ"ד ירושת הבעל דאורייתא ואפילו למ"ד דרבנן בהא לא פליגי והכי קשיא לן במברחת כיון דלא קני להו לוקח ולא זכי בההיא מתנתא ניקנינהו בעל ולבתר דלידע בהו ליפוק להו מיד מקבל מתנה למיכל פירי מהשתא ואילך אבל פירי דאכל עד השתא לא קשיא לן אמאי לא מפיק מיניה דהוו להו נכסים שאינן ידועין ואלו אנן לא מהדרינן אלא עשאום כנכסים שאינן ידועים לומר שאף על פי שהן ידועין עשאום כאינן ידועין והיינו כדפרישנא דמהשתא ואילך הוא דמקשינן אמאי לא מפיק נכסים מיניה למיכל פירי.
ומהדרינן עשאום כנכסים שאינן ידועין דכי היכי דחזינן לר' שמעון דקסבר בנכסים שאינן ידועין דלא תקון רבנן לבעל בהני פירי ואלו זבנינהו הרי הן מכורין ה"ה נמי להני כיון דגליא דעתה קודם שנשאת דלא בעיא דזכי בהו בעל לא זכה בהן אפילו אחר שידע בהן ומיהו אם מתה יורשה כיון דלא קני להו אידך אוקמה אדינא דהא ירושת הבעל דאורייתא בנכסים שאינן ידועין ומברחת אחר שנתגרשה שחוזרת במתנתה או שבאה לחזור במתנתה כשהיא נשואה נראה שאינה יכולה להוציא מיד מקבל מתנה פירות שאכל עד עכשו דמסתמא מחלה גביה פירות דאכיל בתר דאכלינהו ולא דזכי בהו מדין מתנה כלל אלא מדין מחילה ודוקא בתר דאכלינהו וכדאמרינן בבבא מציעא [סו ב'] ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה. אבל אלו היו שם פירות תלושין נראה שהיא מוציאה מידו. ע"כ:
וכתב הריטב"א וז"ל ונראין הדברים דכיון דמברחת לא קנה לוקח דאף פירות דלמפרע לא קנה והיינו דקרי לה לעיל שטר פסים שצריך לפייסו לקבל מתנה זו לפי שאין לו שום זכיה במתנה זו כנ"ל. אבל מקצת רבותי אמרו שזוכה הוא בפירות למפרע עד שעת שמת בעלה או שבאה לזכות היא במתנתה ודין מברחת כל שנתנה אחר שדוכין אבל קודם לכן צריכה לפרש. ע"כ:

וז"ל הרשב"א מדמקשי' ואי לא קננהו לוקח כו'. משמע דיכולה היא לחזור בה אפילו בעומדת תחת בעלה דאי לא היכי אקשינן ליקנינהו בעל והא כל שעומדת תחתיו מתנתה קיימת וקנה לוקח. עד כאן:

וז"ל הר"י מטראני ואי לא קננהו לוקח כו'. פירוש כיון שמתנת המברחת היא לבעלה אם כן יקנה הבעל נכסים ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה. אמר אביי עשאום כנכסים כו' פירוש כי היכי דאמר רבי שמעון בנכסים שנפלו לה ממדינת הים שמפני שאין דעתו של בעל עליהם הם של אשה ואין לבעל זכות עליהן הכי נמי אמרינן הכא באלו הנכסים שכיון שרואה הבעל שנתנה נכסיה במתנה מתייאש מהם ואין לו שום זכות עליהם ומכאן מוכיח שמקבל המתנה לא זכה בהם לא בחייה ולפירות וגם לא לאחר מיתתה אלא כל מתנתה בטלה והרי הם של אשה בחייה ובמותה של יורשיה ומשום הכי מקשינן דלקנינהו בעל וגם מדמה אותם לנכסים שאינם ידועים שהם של אשה לכל דבריו למוכרן ומכרה קיים ולא כמו שכתבתי לעיל:
אמר אביי כיון דהבריחן אע"פ שלא קנאן לוקח עשאום כאלו הן נכסים שאין ידועין ואליבא דר' שמעון דאמר במתני' תמכור לכתחלה וכיון דאית ליה רשות למכרן לא קננהו בעל דלית ליה זכיה בגווייהו. רש"י במהדורא קמא:
עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון י"מ דה"ק שעשו מברחת לדידן כנכסים שאינן ידועין לרבי שמעון אבל הא עדיפא לן מדרבי שמעון כיון שהבריח קודם נשואין וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר ואליבא דר' שמעון בוי"ו אלא היה לנו לומר אליבא דרבי שמעון בלא וי"ו:
וז"ל הרא"ש ואין לומר דהכא משום תקנת מברחת הוא דתקון רבנן הכי כדאמר רבי שמעון בנכסים שאינן ידועין ואפילו רבנן דרבי שמעון מודו הכא ולעולם לית הלכתא כוותיה במתני' דהא ליתא דא"כ הוה ליה למימר אליבא דרבי שמעון בלא וי"ו דהוה משמע כי היכי דאליבא דרבי שמעון לא משתעבדי נכסים שאינן ידועין לבעל ה"נ במברחת לא קני להו בעל ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עלה דרבי שמעון במתני' ע"כ.
ועוד איכא למידק אמאי קאמר שמואל אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ולא קאמר אם יבא שטר מברחת לידי דאשה לא תרצה לתת הפירות לבעל והבעל ירצה ליטלה לא אגבה הפירות לבעל משום תקנת מברחת אף על גב דלית הלכתא כרבי שמעון וכדכתיבנא וממילא שמעינן דהמקבל לית ליה כלום ולאו שטרא הוא כיון דהוצרך שמואל לומר דהפירות לאשה אלמא דאין המתנה כלום והא הוה עדיפא לן לאשמועינן דאף על גב דלית הלכתא כרבי שמעון משום תקנת מבריח אין הפירות לבעל אע"ג דמדינא דידיה הוו דהא לא קננהו לוקח ומשום כי הך קושיא הוא דאקשינן עלה דשמואל ולא עלה דרב נחמן וכדכתיבנא לעיל ולהך פירושא אכתי הקושיא במקומה עומדת אמאי שמואל איירי בדינא דהמקבל והנותן ואמר אם יבא לידי כך אדון כך ולא בדינא דבעל ואשה אבל לפי מה שפסק ר"ח כרבי שמעון מדקאמר ואליבא דרבי שמעון וכמו שכתבו התוס' ניחא דשמואל לא הוצרך למפסק כר' שמעון דמדפסק מברחת לא קנה שמעינן דהלכה כר"ש דאי לית הלכתא כר"ש ליכא למימר דמברחת לא קנה.

וכתב הרא"ש בתוספותיו וז"ל ואי לא קננהו לוקח כו'. פרש"י ז"ל וז"ל לשמואל בכותבת כולן דאמר לא קנה מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ומדהזכיר בלשונו מאי הברחה איכא משמע שרוצה לפרש כך והיא כוונה להבריח ואם יקנם הבעל לא נתקיימה כוונתה הלכך ע"כ מאחר שצריך לקנות או זה או זה יש לנו לילך אחר כוונתה והיא לא רצתה שיקנה הבעל אם כן יקנה הלוקח ומשני עשאום כנכסים שאינן ידועין הלכך אפשר שלא יקנה הבעל אף על פי שלא קנאם הלוקח הלכך לא קנה לא זה ולא זה ע"כ. ואין כן דעת הרא"ש בפסקיו עיין שם ולדעתו בפסקיו שפיר איכא למימר אף על גב דלית הלכתא כרבי שמעון דמברחת לא קנה דוק ותשכח הארכתי בזה כדי ליישב הפסק דהביאו התוספות בזה לפי שאין דרכן לפסוק בכל מקום שפוסקין באו לתרץ קושיא בהלכה כך קבלנו מקדמונינו:
והרשב"א אזיל בשיטת מה שכתב הרא"ש בתוספותיו והתוס' וז"ל מדשנינו עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל דקדק ר"ת ז"ל דדוקא במברחת דסגי ליה בהכי אמרינן דלא קנה לוקח שלא היתה מתנה אלא כדי להבריחם מדעת הבעל הא במבריח נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להן קנה לוקח שהרי אי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לב"ח של נותן וכדאמרינן אי לא קננהו לוקח לקנינהו בעל וכיון שכן קנה לוקח דהא מחזר הוא להפסידם מן המלוה ואי אפשר להפסידן מהן אלא בגומר ונותן.

עוד כתב ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן הא דאמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועין כו'. תמיה לי אטו נכסים שאינן ידועין לבעל לר"ש אם לא מכרה ומתה מי לא ירית להו בעל ומי לא אכל פירות בחייה ואמאי לא קני להו בעל. וניחא ליה דכיון דאיהי שתקה כל שעתא ושעתא מחלה ליה גבי לוקח והויא ליה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה דכל שעתא מחלה ליה גבי לוקח ואם מתה דלוקח הוי דלאברוחי מבעל עבדה ולא בעיא דלקנינהו בעל וברשותה היא ע"כ. וזה כפירוש הלשון שני שכתבתי במהיום וכשארצה אבל לפי הלשון הראשון אינו דהא לא קני לוקח עד שתחזור ותאמר לו רוצה אני וכבר כתבתי שכן דעת הרמב"ם מפורש שאין הבעל יורש אפילו שלא קנה לוקח והוה ליה כמי שהורישתן לבניה דירושתה ומתנתה בהן קיימין.
ולדידיה קשיא לי אשמעתין אמאי קא דחיק למימר עשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון ולוקמה בטעמא רויחא וככולי עלמא דהרי הם כנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה דקיים לכ"ע. וא"ת דהכא לא קננהו לוקח וכיון דלא קננהו לוקח אין זה אלא בנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת שהבעל זוכה בהן אם כן אפילו לר"ש נמי בנכסים שאינן ידועין לא תמכור דאלמא זכות יש לו לבעל בהן כל שלא מכרה או נתנה. על כן נראה לי דהכא אף על פי שלא קננהו לוקח אפי' הכי לא קננהו בעל דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהם בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה נכסים שאינם ידועים לו ואליבא דר' שמעון ואף על גב דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן בעל כמו שהוא זוכה בידועים וזו אשתו וזו אשתו אלא שהקילו בדבר דכל שלא ידע בהם לא תקינו לו אם קדמה או מכרה או נתנה הכא דכוותה הקילו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו שלא יזכה בהם בעל כלל דאף על גב דלא קננהו לוקח ואם מתה היא בחייו לא יירשנה הבעל ואף על גב דירושת הבעל דאורייתא דעל דעת כן נתנה בשעת מתנה שאם תמות היא בחיי הבעל שיזכה בהם לוקח וכענין ש"מ. ובהא מתרצה לי ההיא קושיא דלעיל דאקשי הרמב"ן וכן נראה לי מדברי ר"ת וכתבתי למעלה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה וכתבו רבותינו ז"ל דדוקא מברחת הוא דקא אמרינן אבל מבריח לא והיכי דמי כגון דיהבינהו לכולהו נכסים ובתר הכי יזיף זוזי מחבריה ודינא הוא דלא איתמר אלא באיתתא דאיכא למימר דאדעתא לאברוחי מבעלה היא דיהבינהו והיכא דליתא לבעל תיזכי איהו בהו אבל הכא אלו זכי איהו בהו לעולם לא סגיא דלא גבי בעל חוב מנייהו ואיהו דקא יזיף אמאי לא זבין מנכסיה אלא ודאי מתנתו קיימת ע"כ.
נמצא דלכולהו הני רבוותא כיון דקיימא לן מברחת לא קנה ע"כ אית לן כר' שמעון אבל לשיטת הרא"ש בפסקיו ליכא ראיה למיפסק כר"ש משום דמברחת לא קנה דוק ותשכח. ומ"ש כולהו הסכימו דהלכה כר"ש מדאביי אבל הר"י מטראני כתב וז"ל ואינו נראה לי דפסק אביי הלכה כר"ש ואדרבה מדקאמר ואליבא דר' שמעון משמע שאין הלכה כמותו והכי קאמר משום הכי לא קנה הבעל נכסי המברחת דכי היכי דאמר רבי שמעון בנכסים שאינן ידועין לבעל דבעל מתייאש מהן ומשום הכי לא קנאם הכי נמי אמור רבנן בנכסי המברחת ואף על גב דפליגי בנכסים שאין ידועין התם מפני שלא ידע בהן ואין יאושו יאוש שאילו היה ידע לא היה מתייאש אבל כשהוא רואה שהיא נותנת לאחר מתייאש מהן יאוש גמור ומשום הכי לא קנה אותם לעולם בנכסים שאינן ידועין לא פסק אביי הלכה כר' שמעון אלא הדרינן לכללין יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לחלק בין שאינן ידועין לידועים ובכולן אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ע"כ:

מתני' נפלו לה נכסים משנשאת ילקח בהן קרקע וכו'. כי היכי דלא מכליא קרנא. ואי נפלו לה פירות תלושין קרנא נינהו לגבי בעל ואינן אוכלין ילקח בהן קרקע דלפירות משתעבדא ליה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הר"י מטראני אם נפלו לה נכסים לא יאמר הבעל אשתכר בהם והשכר יהא שלי והקרן קיים לאשה שמא יכלו וכן פירות תלושין אלא ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות הקרקע. ע"כ:

אמר רבי מאיר כו'. שמין כו' שאין אומרין נמתין עד שיתבשלו הפירות והן של בעל ויאכל אלא שמין את השדה כמה היא יפה בפירות עכשיו כשנפלו לה והמותר שיפין הקרקעות בשביל הפירות שעליהן ילקח בהן קרקע באותו שבח שבפירות שיש עכשיו על הקרקעות ויהיה בידה קרן והוא אוכל פירות ומה שמשביחין הפירות מכאן ואילך הרי הוא של בעל ואוכל בפירות שלו דפירות נינהו כיון דאיכא קרנא לבד הפירות והתלושין מן הקרקע קרן בפני עצמו נינהו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה אמר רבי מאיר שמין כו'. פי' אם היו שמין הקרקעות בלבד בלא פירות והיו שמין גם כן הפירות בלבד כמה היו שוין היה שומת הקרקע מאה דינרין ושומת הפירות כשהיו תלושים שלשים נמצא הכל מאה ושלשים אבל כשישומו הקרקעות והפירות ביחד לא ישומו הכל אלא במאה ועשרים שאין דרך שישוו הפירות מחוברין כמו תלושין ולפיכך אותם העשרים ששוין הפירות בעודן מחוברים יקחו בהן קרקע שעדיין לא זכה בהן הבעל אבל העשרה ששוין יותר כשהיו תלושין יזכה בהן בעל שבשעת התלישה כבר זכה בכל התועלת שיבאו מהנכסים וחכמים לא היו מחלקין אלו החלוקים אלא היו אומרין שהמחוברין בקרקע שלו דבתר תלישה אזלינן וכיון דבשעת תלישה כבר זכה בהם כל הפירות יהיו שלו. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני אם נפלו לה פירות מחוברין לקרקע כגון שדה זרועה או אילנות טעונין פירות היה אומר רבי מאיר מה שיגדלו הפירות מכאן ואילך הוא ברשות הבעל והם שלו אבל מה שגדלו כבר קודם שיזכה בהן הבעל הוא של אשה והאיך עושין שמין השדה כמה היא יפה כו'. ואותו המותר הוא של אשה ונותנו הבעל לאשה וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות וכל הפירות שיגדלו ויגמרו הן של בעל וחכמים סברי פירות המחוברים לקרקע הכל הן שלו ולכשיגמרו הוא תולשן ואין לאשה כי אם גוף השדה ואין לה זכיה בפירות כלל ואפילו מה שגדלו ברשותה וכך היה סובר גם ר"ש. ע"כ:

וחכמים אומרים המחוברין לקרקע כו'. והתלושין מן הקרקע וכו' פי' להכי הדר ותני והתלושין מן הקרקע כו' לומר דתקנת חכמים כך היא דהמחוברין לקרקע ואפילו הגיעו ליתלש הן שלו דדוקא התלושין ממש לגמרי מן הקרקע הרי הן שלה אבל כל עוד שהן מחוברין ואפילו עומדין ליתלש הרי הן שלו ור"ש סבר שתקנת חכמים כך היא שאכילת פירות המחוברין לקרקע שיהיה על זה הדרך דביציאתה לא יאכל ובכניסתה יאכל שהם רצו לאכילה זו משעת כניסה עד שעת יציאה תהיה. עיין בפסקי הרא"ש:

גמ' פשיטא ארעא ובתי כו'. פי' היכא דנפלו לה כספים דאמרינן ילקח בהן קרקע ואומר הבעל בית אני רוצה לקנות ששכרו מרובה יותר מן השדה שצריך עבודה רבה חרישה וזריעה והאשה אומרת שדה אני רוצה מפני שהבית הולך וכלה הבנין והתקרה והעצים שלו הדין ביד האשה לעכב על הבעל שהיא רוצה דבר שיהיה הקרן שלה קיים ולא ילך ויכלה וכן נמי אם הבעל רוצה דקלים ששכרם מרובה מן הבית והאשה רוצה בית הדין עם האשה שיותר הוא קיים הבית מן הדקלים שהרוח סערה באה ועוקרתן וכן דיקלי ואילני יותר מתקיימין הדקלים משאר אילנות ואף על פי ששאר אילנות שכרן מרובה האשה מעכבת וכן אילני וגפני אף על שהגפנים שכרן מרובה כדאמרינן בפרק החובל גופני קני דקלי אבל דיקלי לא קני גופני וכל שכן שאר אילנות אפילו הכי אילנות מתקיימים יותר שהגפנים הן מתקלקלין מהרה ומזקינין והאשה רוצה שיהיה קרנא קיים אבל אם האשה רוצה להפך אין הבעל יכול לעכב. הר"י מטראני. ורש"י לא פירש כן:
וז"ל במהדורא קמא לא גרסינן פשיטא. ארעא ובתי ארעא זה אומר קרקע אני רוצה ליקח מכספים הללו וזה אומר בתים אני רוצה ליקח ארעא זבנינן דנפיש רווחא ובתי מירקבי עצים דידהו ואהכי מצו מעכבי תרווייהו בעל ואשה פשיטא לא ניחא כיון דליכא בעיא בתריה ולא גרסי ליה. רווחא דבתי נפיש מדקלי דדקלי עבידי דיבשי ורווחא דדיקלי נפיש משאר אילני ורווחא דאילני נפיש מגפני שהגפן ממהר להזקין. ע"כ:
ורש"י במהדורא בתרא תקן גירסת פשיטא במלת לי להוסיף וקל להבין. ולפירוש רבינו חננאל ז"ל גבי אבא זרדתא דלקמן ניחא טפי וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד:
וז"ל תלמידי רבינו יונה זבני ארעא דיותר תועלת יבא מן הקרקע ממה שיבא מן הבתים וצריך לקנות בכספים שנפלו לה הדברים שהן מביאין פירות יותר והדברים שהם קיימים יותר. ע"כ:

וז"ל הריטב"א אילני וגופני כו'. הא דמשמע הכא דדקלי עדיפא מגופני ואלו בפרק החובל משמע דגופני עדיפי כדאמרינן התם אייתי לי מקורייהו ויש מתרצים דמקומות מקומות יש ואחרים תירצו דגפני עדיפי היכא דטרחי בהו בעבודותיהם אבל דקלי אינן צריכין טורח כל כך אינן מתקלקלין כל כך מפני חסרון עבודה ולהכי עדיפי טפי לעניינא דהכא. ע"כ:

אבא זרדתא ופירא דכוורי. פירש רש"י ז"ל אם נפלו לה בירושה יער של עוזרדין שאינם עומדים אלא לקציצה ואין גזעם מחליף אמרי ליה פירא כלומר קציצת העצים והדגים שבחפירה הוא פריין והבעל אוכל אותם כדרך שהוא אוכל פירות האילן שנפל לה בירושה ואמרי לה קרנא שכולן קרן הואיל והן כלין וילקח בכולן קרקע והוא אוכל פירות וגרש"י כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא כלומר אלו שאין גזען מחליף וכלין אינן כפירא דבעל אוכל אותן אלא קרנא ואינו מחוור דכיון דאמרינן לה כתנא קמא דאמר פשיטא ארעא ובתי ארעא משמע ודאי דהא מענין שלמעלה הוא כלומר פשיטא לי דלכולי עלמא הכי דינא אבל בהא פליגי אי זביני האי בכספים שנפלו לה או לא ורש"י פשיטא גריס בהא דלעיל ועוד דקשיא לי דאם כן פליגא האי כללא אדרבנן דתניא לקמן מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירות אף על פי שהצריף אין גזעו מחליף אלא אם תאמר דאתיא כמאן דאמר הכא פירא.
והגירסא הנכונה כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וה"ג ר"ח ז"ל ופירש אבא זרדתא ערבי נחל זקנים וגזעם מחליף הן ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרין ורבין ואפשר ארעא ובתי קאי כלומר היכא דלא אשכחן למזבן אלא אלו מאי אמרי לה לא ליזבון דאינם אלא כפירא שאין לו ליקח משום דמגוף הקרן שקנה הוא לוקח ואוכל ואינן כקרקע שאינו אוכל מגופו אלא מפירותיו ואמרי לה קרנא אינו כפירות אלא כקרן שאף על פי שקוצץ מן העצים וצד מן הדגים שקנה בעצמן שהרי היער צומח עצים והדגים פרים ורבים וחוזרין אחרים תחת אותם שלקח.
כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא ולוקחין אותו בכספים של נכסי מלוג אין גזעו מחליף אין לוקחין אותו בכסף נכסי מלוג דכפירות הוא שכלה והולך כל מקום שאמרו ילקח בהן קרקע אין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף והשתא לא קשיא מחפורת של צריף דהתם במי שנפלה לה מחפורת של צריף דאף על פי שאין גזעו מחליף אוכל הוא והולך כדרך שהיו הבעלים משתמשין ואוכלין וכן בגלימא דרב נחמן שהוא משתמש בה כדרך שהיו הבעלים משתמשין כיון שאין קרנא כלה לגמרי דבמחפורת של צריף איכא קרקע ובגלימא איכא שחקין דמשתיירין הימנה. הרשב"א ז"ל:
וכתוב בהשלמה קשיא על פי' רש"י ז"ל מאי שנא פירא דכוורי מגופרית ומחפורת של צריף דאמרי רבנן פירי אף על פי שאין גזעו מחליף הואיל ונשאר הגוף גבי פירי דכוורי נמי תימא הכי.
וכתב הראב"ד לא בא למעט פירי דכוורי דאף על פי דאין שם גזע הרי הוא כמי שגזעו מחליף דלא גרע ממלח וחול שאין יוצאין מגזע אלא שהמים הבאים לשם נעשים מלח ומביאים שם חול אלא למעט אילני סרק זקנים שלא יאכל העצים אלא ימכרו וילקח בהן קרקע אף על פי שהוא אוכל הזמוריות קודם שהזקינו ואי קשיא למה ימכרו הא איכא שבח בית אביה התם כיון דאילני סרק הם לעצים קיימי מעיקרא או לזמורותם או לקורותם הלכך ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע ולא יאכל הוא העצים ואף על גב דאיכא מקומן הואיל ויכול לאכול פירות הקרקע שתחת האילן.
עוד כתב הראב"ד אם נפלו אבא זרדתא ופירי דכוורי אוכל פירותיהן דהא איכא מקומן ואי קשיא לך זיתים וגפנים שנפלו לה בשדה שלה דאמרינן לא ימכרו מפני שבח בית אביה והא אמרת שיכול לעוקרן דהא איכא מקומן התם הואיל ואיכא מקומן שיכול לאכול פירות מן השדה עצמה כדאמרינן בעלמא הוה זרענא תותי סלקא וירקא אינו יכול למוכרן וכל שכן לעוקרן מפני שבח בית אביה אבל הכא אם לא יאכל המלח והחול והגופרית והצריף נמצא שאף מקומן לא יאכל הלכך הרי הן פירות על גבי מקומן כמו פירות המחוברין לקרקע שהוא שלו.
ולדידי מסתבר שאני זיתים וגפנים שאין דרך הנאתן אלא לפירותיהן ולפיכך אינו יכול לעוקרן ואף לא למוכרן מפני שבח בית אביה אבל המלח והחול והצריף דעיקר הוו וזהו דרך הנאתן לפיכך הן פירות ויאכל אותם ולא מכליא קרנא הואיל ונשאר גוף הקרקע. ע"כ מן ההשלמה. הרב המעילי ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל אבא זרדתא כו'. פי' רש"י אם נפלו לה אבא זרדתא [שהוא יער צומח עצים] ופירי דכוורי קציצת העצים והדגים הוי פירא והקרקע הוא קרן ואמרי לה קרנא הואיל והעצים והדגים כלים בסוף הוא קרן ולפיכך ימכר הכל וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והקשו בתוס' חדא דאם כן לא הוי הא דומיא דרישא דארעא ובתי ואידך כולהו ותו דאמרינן כללא דמלתא שאין גזעו מחליף קרנא ואם כן פליגא אדרב נחמן דאמר לקמן עיילא ליה גלימא דבר שאין גזעו מחליף הוא ועוד דהא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דלקמן הוא אי הוי מקום בקרקע או לא.
לכך פר"ת דה"ק מהו ליקח בכספים אבא זרדתא ופירא דכוורי אמרי לה פירא כלומר אין בהם אלא אכילת פירות ויכולה היא לעכב ביד הבעל ואמרי לה קרנא ויוכל לעכב אותם דהא לא מכליא קרנא וגרסינן כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירות ויש לפרש דאמרי לה פירא שיש כאן פירות לבד הקרן ואינה יכולה לעכב ואמרי לה קרנא אין כאן אלא אכילת קרן ויכולה לעכב. כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא והכל יוצא לענין אחד. ע"כ:

והר"י מטראני פי' כפי' רש"י וז"ל אבא זרדתא וכו'. פי' אבא הוא יער הצומח עצים ואין עושין פירות אלא קוצצין עצים מן היער להסקה או לקורות אמרי לה פירא הוי קציצת העצים היא הפרי והבעל קוצץ והולך ממנה עצים ואף על פי שיכלו אותם ישאר לאשה הקרקע של יער ואמרי לה קרנא הוו ואין הבעל רשאי ליגע בהן כמו שאינו רשאי ליגע בקרן נכסי האשה וכולן הן חשובין קרן וימכרו וילקח בהן קרקע העושה פירות והוא אוכל פירות וכן נמי חפירה של דגים הוא ביבר של דגים שלוקח מהם בכל יום הם פירות ואם יכלה קרקע הביבר ישאר לקרן ואמרי לה קרנא הוו ואין לו ליגע בהן אלא ימכר כל הביבר וילקח בהן קרקע העושה פירות.
כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא פירוש כל אילן שאם תחתכנו מחליף ויוציא אחר במקומו פירא הוי ויכול לקוצצו אם אינו עושה פירות שעוד יחליף ויהיה קרן לאשה אבל אין גזעו מחליף כגון עצי היער ודגים שבחפירה הם קרנא ואין לו לבעל ליקח מהם. ע"כ:

בפרש"י בד"ה ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל לשמואל בכותבת כולן כו' עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש דאברייתא דאיירי במקצת פריך דהא כיון דאמר לכשארצה לא קני לה נמי בעל דאם בא לזכות יאמר רוצה אני כפרש"י לעיל אבל הר"ן כתב ע"פ דברי הרמב"ם דאברייתא פריך ע"ש:

תוס' בד"ה כללא דמלתא כו' וא"כ קשיא דר' מאיר אדר' מאיר כו' לא גריעי מפירות מחוברין כו' עכ"ל ובלאו הך סברא דלא גריעי כו' איכא לאקשויי דהוי סברת ר' מאיר הפוכה מסברת חכמים דבמתני' בפירות מחוברין סבר ר"מ דשמין אותן כו' ולחכמים אוכלן כדין פירות וגבי מחפורת של צריף סבר ר' מאיר דכפירות הוא והבעל אוכלן וחכמים סברי דשמין אותן כו' וק"ל

בא"ד ועוד דהשתא הוי רב נחמן כר' מאיר ונראה כו' עכ"ל ר"ל לענין דינא יהיה רב נחמן כר' מאיר בדבר שאינו כלה כולו דהבעל אוכל פירות אבל הלשון אינו כר"מ דקרי ליה קרנא ורב נחמן קרי ליה פירא כמ"ש לעיל וק"ל:

מתני' והוא אוכל פירות פירות המחוברים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עד כו' לך וכשארצה כו' הד"א:

תוס' בד"ה עשאום כנכסים כו' וכבר בא שטר כו'. נ"ב והרא"ש האריך מאד לבטל שטר מברחת ותיקן לבטל ולשבר כל כה"ג וכך ראה ממורו מהר"ם שכן ראוי לדון עיין סי' צ"ט:

גמ' מורה הוראה אני וכו'. ולא יהבי רשותא אלא לבקי בדבר וכפרש"י ואמר כן משום דעל הקורע שטר יאמר חקלאה אינו בקי בדינין וכפירש"י וק"ל:

גמ' וחכמים אומרים כו' ולכשארצה. לשון הרא"ש פי' מהיום תחול המתנה לכשארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה:

גמ' ואי לא קנינהו לוקח ניקנינהו בעל. יש לראות דלמא אה"נ ושמואל קאמר אם יבא וכו' אקרענו בין שבא הבעל להוציא מידו ובא המקבל לזכות בה ע"פ שטרו ובין שוויתר הבעל או שגירש או מת ובאה היא עצמה לעולם שטר מברחת בטל ודוחק לומר מדלא בא בעובדא דהכא הבעל לערער משמע שכנגד הבעל השטר קיים. אבל נ"ל דמפסק ר"ת בד"ה עשאום כו' מבואר ומתורץ היטב ואולי קושיא זו הכריח לר"ת לפרש ולפסוק כן והכי פירושו ואי לא קנינהו לוקח כו' וע"כ הבעל לא קנה דע"כ כוונתה היתה להבריח מבעלה ואילו קנאה הבעל לא נתקיימה כוונתה וכיון שהבעל לא קנה בהכרח קנה הלוקח דאי לא קנאו הלוקח ממילא היה קונה הבעל וכמ"ש ר"ת וא"כ היכי קאמר שמואל אקרענו ולא זכה בה הלוקח ומשני דהכא אף שלא זכה הלוקח מ"מ לא זכה הבעל מטעם דעשאום וכו' ומינה דאי לאו דעשאום קנאו הלוקח וכפסק ר"ת ומפשט הלכה דקדק כן ואסמכוה ארש"י בד"ה ואי לא קנה וכו' דלא הול"ל לרש"י למימר מאי הברחה איכא רק כיון דלא קנה ליקנינהו בעל וכו' ועיין באשר"י ומ"ש נראה לי:

גמ' עשאום כנכסים כו' ואליבא דר"ש. אף דר"ש דוקא באם מכרה ונתנה ס"ל דקיים ואי חשיב כאן מכירה [הך דמברחתא] א"כ אף רבנן דר"ש מודו בה דהא בנכסים שנפלו עד שלא תתארס ונתארסה או אפשר אף לא נתארסה עדיין בשעת הברחה ולכ"ע עד שלא נשאת ונשאת (י) מכרה קיים חוץ מאמרו לו י"ל דהכא ודאי ליכא מכירה גמורה רק לסברת ר"ש דטעמו בנכסים שאין ידועים משום שלא ע"מ אותן נכסים נשאה כמו כן כאן הועיל הברחה שהרי על מנת שאינן שלה נשאה ועיין:

גמ' פירא דכוורי. לשון חפירה דכוורא כמ"ש רש"י לעיל בהמדיר (כתובות דף ע"א ע"ב) אין שועל מת בעפר פיר כמו פירא דכוורי גומא:

ברש"י בד"ה עד שתכתוב ולכשארצה יש כאן הברחה מבעלה. דלגבי לוקח מבואר בפשיטות שאין יכול להחזיק בה דעלה קאי שלא יכול לשחק בה רק שלא תימא א"כ אין כאן הברחה וכו'. אח"כ מצאתי ברש"י ברי"ף ובר"ן שדילוג יש כאן וז"ל ולכשארצה אז יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצא קיים למפרע מיום שנכתב השטר ואם זה יבא להחזיק תאמר איני רוצה כצ"ל. וזה דלא כלשון הרא"ש לכשארצה לבטלה וכו' [דמלשון רש"י ור"ן לכשארצה פירוש לכשתאמר אני רוצה אז חל המתנה למפרע ולדעת הרא"ש פי' לכשארצה היינו לכשלא אמחה והמתנה חל מיד רק שתוכל למחות] עיין בר"ן וק"ל:

ברש"י בד"ה ואי לא קנינהו לוקח וכו' לשמואל וכו'. דאברייתא לא פריך דהא מציא לדחות הבעל ולומר רוצה אני:
בתד"ה כללא וכו' וגפרית וצריף לא גריע מפירות וכו' אבל חכמים ל"ק אהדדי אף אם נאמר שהם חכמים (אחד) בני פלוגתא דר"מ דגפרית וצריף אפשר דהוי מחוברים טפי (כ):

בא"ד וכן משמע מתוך פירוש ר"ח כו' הלכך היכא כו'. וכן הוא ברי"ף ע"ש. ופירוש שכתבו לעיל כתבו התוס' לפי גירסת ר"ח ולא מדברי ר"ח:

בא"ד אלמא דבלקנות איירי כצ"ל. ולפי"ז לא קשה מידי וכו'. חוץ מקושיא הראשונה מקושית הרשב"א דמשמע דאמרי לה קרנא כו' וגם זה אינו קשה כל כך ואפשר לומר לפום ריהטא דהשתא ר"ל דנקיט כללא לבסוף והוא מדברי סתמא דגמ' לאשמעי' דהלכה קאמרי לה הראשון כמו והלכתא וכו' אבל לעיל היה קשה דע"כ אין הלכה כן דהא גלימא אין גזעו מחליף וכו' והלכה כר"נ בדינא בשלמא לפירש"י אף דקשה נמי הך קושיא דר"נ כמו לפירוש ר"ח (ל) אין הלשון מכוון דהתוס' הקשו בסמוך באמת על פירוש הקונטרס לא אפירוש ר"ח כפי הבנתו בתחלה לפי מובן בתחלת הפשוט משום דקאי אדבסמוך ולא משום דהלכה כן וק"ל:

גמרא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא כו'. כה"ג לעיל (סט):

רש"י ד"ה חקלאה. ומר עוקבא אב"ד הוה. עמש"כ במו"ק (טז ב):

רש"י ד"ה פירות המחוברין. כלומר בשעת נפילתן כו'. כ"ה בר"ן. וכן ברש"י שברי"ף. ובהשני הגי' נמי בכניסתן:

תד"ה אילני. וי"ל דדקלי עדיפי בזה כו'. ובהחובל תירצו עוד באופן אחר ע"ש:

גמרא הנ"מ לאחריני אבל לברתה יהיבא.
ק"ל דלרבא דמחלק בין אחרים לבנו א"כ בשכ"מ שכתב כל נכסיו בקנין ועמד דלא מהני מכח אומדנא דלא שביק אינש נפשיה וכי נימא דבהקנה לבניו דעמד א"י לחזור וזה לא מצינו:

גמרא הכי אמר רבי חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. ויש לדקדק לפמ"ש הרא"ש ז"ל דאפילו למאי דקי"ל מברחת לא קנה לוקח אפ"ה אוכל הפירות כל ימי חיי הבעל. א"כ היאך אמר שמואל אקרענו הרי צריך לו לענין אכילת פירות ואפשר דאפ"ה חייש שמואל לב"ד טועין שיבואו להגבות לו ג"כ גוף הקרקע מש"ה אמר אקרענו ויכתוב לו שטר אחר שיאכל הפירות מיהו מלשון רש"י ז"ל נראה דבלא"ה עיקר מילתא דשמואל דאמר אקרענו היינו אם ירצה להחזיק בגוף הנכסים שלא להחזירם להנותן וא"כ איירי לאחר שנתארמלה או נתגרשה כעובדא דרב נחמן ממש מיהו מלשון רש"י בסמוך גבי לקנינהו בעל משמע לכאורה שאין המקבל אוכל פירות ודלא כהרא"ש ז"ל דבלא"ה מפרש הרא"ש ז"ל קושיא דלקנינהו בעל כפשטיה ע"ש ומשמע נמי מלשון רש"י בסמוך דלמאי דק"ל מברחת לא קנה אפ"ה אם מתה בחיי בעלה אין הבעל יורשה אלא תחזור ליורשי האשה ודלא כשיטת הפוסקים שכתבו להיפך עיין בלשון הר"ן ז"ל ובש"ע סי' צ' ובאמת קשיא לי לשיטתם מאי מקשה בסמוך אי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל הא שפיר קנינהו לוקח לאכילת פירות ולענין אם תמות בחיי בעלה שתשאר ביד המקבל ואם נפרש דהא גופא קשיא להו כיון שהיא זוכה בגוף הקרקע ממילא תיבטל המתנה לגמרי דלא מסתבר לומר שיהא המתנה לחצאין א"כ בהא לא הוי משני מידי דעשאום כנכסים שאין ידועין ויש ליישב ודו"ק:

קונטרס אחרון
בסוגיא דשטר מברחת דמקשה הש"ס ואי לא קנינהו לוקח ליקני בעל וכתבתי דמלשון רש"י ז"ל משמע שאין המקבל אוכל פירות ומשמע נמי מלשונו דהיכא דמתה בחיי בעלה אין בעלה יורשה אלא יחזיר הנכסים ליורשי האשה וכל זה דלא כשיטת הפוסקים הרא"ש והר"ן ז"ל ולשיטת הפוסקים צריך ליישב הא דקאמר בפשיטות ואי לא קנינהו לוקח:

בתוספות בד"ה עשאום כו' וכבר בא שטר מבריח לפני ר"ת כו' עד סוף הדיבור. עיין בלשון הרא"ש ז"ל שכתב דלא כר"ת ומפרש הסוגיא כפשטה דלקנינהו בעל ולדבריו יש לדקדק מאי מקשה ולקנינהו בעל דילמא אין ה"נ דקנינהו בעל ומש"ה קרעיה ר"נ לשטריה וכן שמואל דאמר אקרענו נמי דילמא משום דקנינהו בעל ויש ליישב מיהו צ"ע שלא הובאו דברי ר"ת בפוסקים ובח"מ סימן צ"ט כתב בש"ע בפשיטות כלשון הרא"ש אם לא שנאמר דמה שכתב בהגהות ש"ע מיהו אם נראה לדיין שלמתנה גמורה איכוין היינו כשיטת ר"ת וע"פ סברת הב"ח שמחלק שם דתשובת הרא"ש שם איירי שלא זכה המקבל במתנה אלא שנשארו תחת יד הנותן ובהא ר"ת נמי מודה אלא דממה שכתב ר"ת ומגבינן ביה משמע שעדיין מחוסר גוביינא ואפ"ה סובר ר"ת דהמתנה קיים וצ"ע:

משנה נפלו לה כספים כו' כן הנוסחא בכל הספרים שלפנינו ובלשון הרא"ש אבל בנוסחת המשנה בלשון הרי"ף מצאנו נפלו לה נכסים וכן נראה מלשון רבינו ירוחם במשנה נתיב כ"ג וע"ש בס' נתיבות המשפט והתמיה קיימת עליו שלא שת לבו לנוסחת הספרים שלנו ולענ"ד דנראה כן מלשון רש"י ז"ל שכתב והוא אוכל פירות והקרן קיימת לה שלא תקנו לה חכמים כו' ולכאורה לשון מיותר הוא אמנם למאי דגרסינן נפלו לה כספים כוונתו מבואר משום דלכאורה טובת הבעל בנפלו לה כספים שיעשה בהם עיסקא כדאמרינן בעלמא הפוכי בעיסקא טב מיניה ממה שיקח הקרקע לכך כתב רש"י דאפ"ה קונין בהם קרקע כדי שיתקיים הקרן שלה אף ע"ג דפירות הבעל אינן כ"כ כמו הפוכי בעיסקא ומשום שלא תקנו לו בקרן כלום וכן נראה להדיא מלשון רש"י בסמוך בשמעתין דשניהם מעכבין דהיכא שקרן מתמעט קצת יכולה לעכב אע"פ שהפירות מרובין וכן נראה קצת מלשון התוספות בד"ה דיקלי ובד"ה אילני אלא דמלשון הרא"ש ז"ל מבואר להדיא דכל היכא דלא כליא קרנא לגמרי יפה כח הבעל לקנות דבר העושה פירות יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן הוא בטוא"ע ובש"ע בפשיטות בלי שום חולק וכבר כתב בזה בעל ספר נתיבות המשפט שיש לתמוה על סברא זו למה לא תוכל לעכב שיקנה דבר המתקיים יותר אלא דלענ"ד יש לתמוה עליו שכתב דמל' הרמב"ם והטור משמע דשניהם יכולין לעכב והמעיין בדבריהם יראה דנהפוך הוא שכתבו דלעולם קונין דבר העושה פירות יותר ויציאה מועטת ובלבד שיהא גזעו מחליף וזה ממש כדברי רבינו ירוחם ואדרבה בש"ע סי' פ"ה כתב בפי' בין שיהא הדבר לרצונה או שלא לרצונה ועיין מה שאכתוב לקמן במשנה הסמוכה בשיטת הרא"ש ז"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
במשנה נפלו לה כספים כתבתי דמלשון רש"י משמע דהיכא דהקרן מתמעט קצת לעולם יכולה לעכב אע"פ שהפירות מרובין יותר והיינו טעמא דכספים הכא דאע"ג דהפוכי בעיסקא טב מיניה אפ"ה לוקחין קרקע ושכן נראה מל' התוספות אלא דלהרא"ש והרמב"ם ז"ל היכא דלא כליא קרנא לגמרי לעולם יפה כח הבעל ליקח דבר שפירותיו מרובין וכן הוא בטור ובש"ע אלא דבספר נתיבות המשפט כתב שיש לתמוה על סברא זו למה לא נוכל לעכב שיקנה דבר המתקיים יותר וכתבתי שאין כאן מקום תימה דהא קי"ל ידו עדיפא מידה. ושם כתבתי ג"כ מה שיש לתמוה עוד על בעל נתיבות המשפט בזה וכיוצא בזה כתבתי במשנה הסמוכה בנפלו לה עבדים ולפ"ז צ"ל דהא דלוקחין בכספים קרקע אע"ג דהפוכי בעיסקא טב מיניה אפ"ה אפשר דכליא קרנא לגמרי:

תוספות בד"ה כללא דמילתא כו' ועוד דאם כן הא דקתני פיר גפרית כו' וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ כו' עכ"ל. והקשה מהר"י מטראני ז"ל בחידושי כתובות דעדיפא מיניה הו"מ לאקשויי מגופא דברייתא דקתני רישא המלח והחול הרי זה פירות ומשמע דר"מ מודה ולא פליג אלא בפיר של גפרית ומחפורת של צריף וא"כ קשיא טובא על פי' רבינו חננאל דהא ודאי מלח וחול אין פריו כלה כמו גפרית וצריף כמו שפירש"י ואין סברא לומר דר"ח יפרש להיפך בדבר הנראה לעינים מיהו לענ"ד יש ליישב דלא פסיקא להו להקשות בזה משום דאיכא למימר דמלח וחול ההוצאה מרובה והפירות מועטים משא"כ בגפרית וצריף וא"כ יסבור ר"ח כשיטת הרמב"ם והטור ורבינו ירוחם שכתבתי דלעולם קונין דבר שפירות מרובין והוצאה מועטת. משא"כ דר"מ אדר"מ מקשו שפיר דאפילו אם היה הגפרית והצריף בעין אפ"ה צריך למכור לר"מ דלא גריעי מפירות מחוברין. מיהו גם בזה כתב מהר"י מטראני ליישב דברי ר"ח דשאני גפרית וצריף דאין למכור לגמרי מה שנפל לה מבית אביה משא"כ הכא דעיקר שבח בית אביה קיים דהיינו גוף הקרקע ומש"ה ס"ל לר"מ דמוכרין התבואה ובזה נתיישב' ג"כ קושית מהרש"א ז"ל דלא הוי סברות הפוכות ודוק ועיין בסמוך:

ע"א גמרא ואי לא קנינהו לוקח וכו'. פירש"י הקושיא על שמואל. הא דלא פי' דהקושיא על הברייתא דהרוצה שתבריח וכו' לכאורה יש לומר משום דעל זה לא שייך הא דקאמר עשאום כנכסים שאינם ידועים לפי הגירסא ואליבא דר"ש דמשמע דס"ל כר"ש כמ"ש תוס' ולא שייך בתנאי קמאי רשב"ג וחכמים דלימרו אליבא דר"ש וה"ל למימר דס"ל כר"ש וכ"ש אי נימא דר"ג במתניתין פליג עם ר"ש דבסוף מתניתין אין סברא לומר דרשב"ג פליג אדאבוה וס"ל כר"ש. ויבואר לקמן יותר. אך לפ"ז תקשה באמת קושית הש"ס על הברייתא אלא על כרחך צ"ל דודאי ר"ש דמתניתין נמי אינו חולק על ר"ג אלא דחולק עם הת"ק אליבא דר"ג. א"כ אתיא ברייתא זו כר"ש אליבא דר"ג. ולפ"ז אין הכרח נמי דאין הקושיא על הברייתא ג"כ והיינו דמשני דעשאום כנכסים שאינם ידועים ואף דאין שייך לומר דרשב"ג פליג אדאבוה דבאמת אתיא ברייתא זו אליבא דר"ש דס"ל דר"ג עצמו מחלק בין נכסים ידועים לשאינם ידועים. אלא דכבר כתבנו לעיל דרש"י ז"ל ס"ל דבל"ז אין שייך קושית הש"ס על הברייתא. ומה שהכריחו לזה משום דלא תקשה אליבא דריב"ח כנ"ל. ולשיטת הר"ש שהביא הרא"ש והוא שיטת התוס' דקושית הש"ס הוא כיון דאם לא יקנה הלוקח על כרחך יקנה הבעל יש לומר יותר שדעתה שיקנה הלוקח יש לכוין יותר הסוגיא דכבר דקדקנו במתניתין דקתני ברישא מוכרת ונותנת קיים. דלא ה"ל למימר אלא מוכרת ונותנת דפשיטא שהוא קיים. וכן בברייתא דרחב"ע נקט נמי כהאי לישנא. ולפירושם יש לומר דודאי ר"ג דמתניתין ורשב"ג דברייתא בחדא שיטתיה קיימא וכיון דס"ל לרשב"ג דברייתא דאפילו במתנה במקצת הנכסים אמרינן מחמת אומדנא דלהברחה נתכוונת. א"כ הא דקתני במתניתין ונותנת דמשמע דסתם מתנה קיימת. ואל אמרינן דלהברחה נתכוונת היינו משום דת"ק פליג על ר"ש ואינו מחלק בין נכסים ידועים לשאינם ידועים ואם כן ליכא למימר שנויא דאביי דעשאום כנכסים שאינם ידועים וממילא אמרינן כיון דאם לא יקנה הלוקח ע"כ יקנה הבעל. יותר יש לומר דלא נתכווין להברחה ובאמת קני המקבל מתנה. והיינו דקמ"ל מתניתין מוכרת ונותנת וקיים ר"ל דלא אמרינן להברחה נתכוונת אלא המתנה קיימת והוא מטעם הנ"ל. דאל"כ ליקנינהו בעל. דהא ל"ל לת"ק סברא דר' שמעון כנכסים שאינם ידועים ובזה אתיא המשך הסוגיא על נכון דכיון דמשני הא בכולה הא במקצתה דאפילו במקצתה ס"ל לרשב"ג דאמרינן להברחה נתכוונה. א"כ מוכרח סברת המקשה ממתניתין דקתני נותנת וקיים ולא אמרינן להברחה היה. וצ"ל משום דאל"כ יקנה הבעל וקשה על הברייתא וליקנינהו הבעל ועל זה משני אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש מתנייא הברייתא. ולפ"ז יש לומר דממילא אין קושיא לריב"ח דהא קושית הש"ס אינו אלא אליבא דשמואל דמוקי לברייתא במקצת. וקשה ממתניתין דאין מוכרת ונותנת כנ"ל אבל ריב"ח יש לומר דס"ל מברחת קנה אפילו בכולה ואין צריך לאוקמי ברייתא דהרוצה שתבריח דמיירי במקצתה וממילא דלא קשיא ממתניתין. ואין מקום לקושית הש"ס ואי לא קנינהו לוקח וכו' אליבא דריב"ח. דכיון דאינו מוכרח ממתניתין יש לומר דהוי כמוכרת על תנאי. ודוק:

פירש"י ד"ה שטר פסים וכו'. לכאורה נראה דרש"י ז"ל לשיטתו דפירש במתניתין דעד שלא תתארס וניסת ס"ל לרשב"ג דלא תמכור לכתחלה ומשמע דהרוצה שתבריח לכתחלה הוא. אבל לפי מה שכתבו התוס' דיש לומר דמוכרח לכתחלה אם כן שפיר יש לומר אחר נשואין כמשמעות הלשון דברייתא הרוצה שתבריח נכסים מבעלה משמע שכבר הוא בעלה. בשלמא לעיל בעובדא דהאי איתתא ע"כ צ"ל קודם נשואין כדקתני אנסיבא ותו דכבר התקינו רבותינו דאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס מכרה בטל (והא דלא פירש"י ז"ל דבאמת אינה מברחת לענין פירות אלא לענין ירושה וקודם תקנת אושא יש לומר דסתמא קתני. ותו דלא אתי שפיר למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי דאפילו קודם תקנת אושא אינה יכולה למכור הגוף לבד לאחר מיתה ותו דלפמ"ש הרא"ש בשמעתין דבאמת אותו שכתבה לו יורשה א"כ זה הנאה יש לה שצריכה לפייסו) מיהו אף לפירש"י ז"ל הוי מצי לפרש דברייתא אתיא כרחב"ע דס"ל מוכרת לכתחלה וכ"ש לרב זביד דמשני גם במתניתין דמוכרת לכתחלה אם כן הוי מצי לפרושי לאחר נשואין כמשמעות מבעלה. ובהכי אתי שפיר טפי דהא דמשני הא בכולה הא במקצתה לאו אוקימתא היא דלפמ"ש דמשמעות מבעלה היינו לאחר שניסת א"כ ממילא איכא שיור דודאי אית לה כתובה מבעלה וזה לא מכרה דלענין מאי תבריח זה. ונראה משום דלפי מאי דמשני דעשאום כנכסים שאינם ידועים א"א לפרש כן דכיון דכבר נשאת והיה ידוע לבעל כבר זכה בהן ולא שייך הברחה מבעלה אח"כ לדמות לנכסים שאינם ידועים. אך לפמ"ש לפירש"י לעיל דבברייתא באמת אינו צריך לשנויא דעשאום כנכסים שאינם ידועים משום דגליא דעתא והוי כמוכרת על תנאי אם כן ה"מ לפרושי אחר נשואין. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש הרא"ש דאפילו הפירות הם למקבל וכל הנאת ההברחה אינו אלא שתוכל למכור וליתן למי שתרצה א"כ במקום דבל"ז מוכרת ונותנת לא שייך זה דמה ריוח בהברחה זו ודוק:

ועתה נלענ"ד דלפי דברי הרא"ש ז"ל שכתב דהלוקח אוכל פירות וזוכה בירושתה גם כן כמו שיבואר בקונטרס אחרון דס"ל דהא דשיורא לעצמה אינו אלא שיכולה בכל שעה ליקח הקרקע מזה ולמכור לאחר. לפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשינו במתניתין לשיטת התוס' אהא דנקט ברישא מוכרת ונותנת וקיים דלשון וקיים מייתרא וגם מה שהקשינו בסמוך דלרבי שמעון בן גמליאל דס"ל דאפילו במקצת אמרינן להברחה נתכוונה. א"כ למה נקט במתניתין ברישא מוכרת ונותנת וקיים וכן בברייתא דרחב"ע ולא אמרינן דלהברחה נתכוונה. ולפמ"ש דהך הברחה אינו אלא שתוכל למכור לאחר לכתחלה הא גופיה קמ"ל דכיון דבל"ז מוכרת ונותנת לכתחלה אם כן לא שייך להברחה דהרי בל"ז מוכרת ונותנת לכתחלה ושפיר אמרינן וקיים. דע"כ למתנה גמורה נתכוונה. והיינו לפי פירוש תוס' במתניתין דבנכסים שנפלו עד שלא תתארס אפילו ניסת מוכרת ונותנת לכתחלה דאל"ה איכא למימר דלהברחה נתכוונת שתוכל למכור לאחר נשואין. ובזה אתי שפיר הא דקאמר במתניתין בית שמאי אומרים תמכור ולא אמר לישנא דרישא מוכרת ונותנת וקיים. משום דבאמת בזה איכא למימר דלהברחה נתכוונת דהרי מודים בית שמאי שאם נפלו לה משנתארסה וניסת לא תמכור א"כ יש לומר שעשתה מתנה זו כדי שתוכל אח"כ למכור לכתחלה. ולפ"ז צ"ל דהא דנקט במתני אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים באמת הפירוש אליבא דרשב"ג דס"ל דאפילו במקצת להברחה נתכוונה דהך קיים היינו לפירות וירושה אבל יכולה ליתן לאחר דהא בהך מילתא לא מייתרא באמת לשון וקיים. ולפי פירש"י במתניתין דבנכסים שנפלו לה עד שלא תתארס וניסת לא תמכור אף דא"א לפרושי מוכרת ונותנת וקיים דרישא למתנה גמורה דהא יש לומר דלהברחה נתכוונת לרשב"ג מ"מ הא כבר כתבנו במתניתין דלשון וקיים דרישא יש לפרש לפירש"י כפשטיה וקיים לאחר נשואין אך מוכרת ונותנת וקיים דברייתא דרחב"ע דקשה טובא דמייתר לשון וקיים כמ"ש לעיל א"צ לדחוקא כמ"ש שם אלא וקיים היינו דלא אמרינן להברחה נתכוונה כמ"ש. ודוק:

ומה שיש לעיין בזה בלשון הרא"ש כאן ובבבא בתרא ובשיטת הרמב"ם ושאר פוסקים הכל יבואר בס"ד באורך בקונטרס אחרון:

במתניתין אמר ר' מאיר שמין אותו וכו'. הנה נראה פשוט דשמין בעת הנשואין כמה יפה למכור את השדה עם הפירות. אף שעדיין לא נגמרו הפירות וצריכין לקרקע אפ"ה אמרינן דכל גידול הפירות שנגמרים לאחר הנשואין הכל שייך לאשה. דהוי כמו בהכניסה בהמה ונגדלה דהכל שייך לאשה. ולא דמי לשטף נהר זיתיו ונתנה בשדה אחר דקי"ל בפרק שואל דיחלוקו. דהתם היה כל הגידול מתחלת הפירי בשדה אחר. אבל כשכבר גדלו אף דמוסיפין אח"כ הוי כמו בהמה שנגדלה ודיקלא ואלים או שנתגדלו הענפים שהוא קרן של האשה. אלא כיון דהבעל מפסיד בגוף הקרקע מפני שהיה יכול לשמש איזה תשמיש בגוף הקרקע או לזרוע בשדה ועתה צריך להניח בהן הפירות עד שיגדלו. לכך שמין כמה היא יפה בלא פירות. ר"ל אם לא היה בה הפירות והיה יכול לשמש בה מיד. ובזה מובן לשון המשנה כמה היא יפה בלא פירות. דלא ה"ל למימר יפה אלא כמה היא שוה בלא פירות. דמה יפיה בלא פירות. אלא דאי הוי נקט הכי הוי משמע דשמין הקרקע לבד כמו שהיא עתה בעוד הפירות עליה. ובזה ודאי נפסד הבעל. לכך אמר דשמין כמה היא יפה יותר אם היתה רקנית וראוי לתשמיש וממילא דהפירות לאשה ואין לבעל הפסד. וק"ל:

פירש"י ד"ה בתי שכרן מרובה מדיקלי שהן עשוין ליישב. משמע דדבר המתקיים מיקרי שכרן מרובה דהיינו שהשכר מרובה בריבוי הזמן שהוא מתקיים והמ"ל לעיל בארעא ובתי דהבעל משתכר בארעא יותר מפני שמתקיים יותר. אלא דעדיפא קאמר. וכן משמע מדברי תוס' ד"ה דיקלי וכו' דהכל במתקיים תליא. וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בש"ע סימן פ"ה שכתב שקונין דבר שפירותיו מרובים דבכלל שמתקיים מיקרי שכרן מרובה:

תוס' ד"ה אילנא וכו' וקשה דאמרינן בהחובל וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דודאי גפנים הם יקרים יותר מדקלי ובמעות שקונין בהן גפן אחד יכול לקנות הרבה דקלים ובאמת דקלים שכרן מרובה יותר מגפנא. אבל כשדקל אחד מכחיש כח גפן אחד הזיקו מרובה משכרו כי בודאי שכר דקל אחד אינו כמו שכר גפן אחד שהוא ביוקר הרבה ממנו. ושפיר אמר שמואל למחר אייתי לי מקורייהו. אבל הכא דמיירי לקנות במעות נכסי מלוג טוב יותר לקנות דקלים הרבה מלקנות גפנים מועטים כיון שהשכר מדקלים מרובה יותר משכר מעט הגפנים שיקנה בזה המעות. וק"ל:

תוס' ד"ה כללא וכו' ולפ"ז אמרי לה פירי וכו'. מצאתי בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א דהר"ח מפרש דפירא דכוורי מקרי גזעו מחליף שהם פרים ורבים ונשאר לעולם קרן קיימת וכן אבא זרדתא לאחר שנקצץ חוזר וגדל מהן. ולכאורה זה נוטה לשיטת הרי"ף ז"ל דפירא דפירא הוא דאשה דאם נימא כדעת התוס' לקמן דפירא דפירא לבעל דכ"ש הוא מפירות א"כ הדגים הנולדים הם ג"כ יותר לבעל. וצ"ל כיון דדרך הנאות הדברים הללו כן אמרינן שנשאר לעולם הפירי פירות לקרן והקרן נאכל ונחשב לפירות. ולפ"ז יש לומר נמי דהא דקאמר לקמן פירי פירות לא תקינו היינו נמי בולד בהמת נכסי מלוג דג"כ הקרן כלה לבסוף אע"ג דאיכא עורה. מ"מ דבר מועט הוא כמו הכא בקרקע של פירא וכוורא וקרקע דאבא זרדתא ועיקר הקיום הוא מולדי ולדות. ולפ"ז יש ליישב קצת קושית התוס' לקמן מר"פ הכותב דפירי פירות דבעל. דהתם מיירי בשדה שעיקרו קיים לעולם אבל בבהמת מלוג הם דומיא דפירא דכוורא דלעולם נקראים בשם קרנא משום שיור הולדי ולדות ולעולם הבעל לוקח ואוכל מהן וכן היה תקנת חכמים בכל דבריהם המולידים שנקראים לעולם בשם קרן ואפ"ה הבעל אוכל מהן משום שיור ולדי ולדות (מיהו יש לומר דבאמת מלוג עצמה אפשר דיכולה למחות שלא לשחוט משום שבח בית אביה דכל זמן שהיא קיימת ניחא לה טפי בה)ולפ"ז יש לומר דמש"ה נמי הכפל לאשה כיון דלעולם נקרא בשם קרן אף שהבעל לוקח מהן ואוכל מ"מ כ"ז שלא לקח הכל נקרא בשם קרן שלה שיהיה מהם ולדי ולדות כמו פירא דכוורא שנקרא בשם קרן אף דלענין זה הוא פירי שהבעל לוקח מהם כל מה שירצה ואוכל. מ"מ כל הנשאר הוא הקרן לעולם והיינו דקאמר פירי פירות לא תקינו ר"ל כיון שלעולם הוא משועבד לפירי פירות נקרא בשם קרן והכפל שלה דאין הכפל נקרא כלל בשם פירא. וה"ה בבהמות מלוג עצמה הכפל שלה. ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית התוס' ד"ה כמאן וכו' השתא משמע וכו'. דיש לומר דגם המקשה ידע דר' ינאי ס"ל דהולדות לבעל כשיגדלו ויהיו מהן ולדי ולדות וכנ"ל דהוי סבר דלר' חנינא ורבנן שייך הכל לבעל. וע"ז משני דלא אמרי אלא פירא אבל פירא דפירא דהיינו ולדי ולדות לא. שוב מצאתי בספר הנ"ל בשם בעל הלכות דהא דלא חייש חנניא למיתה היינו משום דכיון דקא מולידי אי מייתי מוקמינן חד ולד במקום אמו וזה נוטה בדרך שכתבנו. ולפמ"ש היינו הוא דמשני תחלה פירא דפירא לא תקינו ובזה א"ש המשך הסוגיא. ולשון הש"ס בשלמא לחנניא היינו דלא חיישינן וכו' דלכאורה ה"ל למימר בשלמא לחנניא לא חייש למיתה דכיון דמשני פירא דפירא לא תקינו רבנן מקשה בשלמא לחנניא היינו דלא חיישינן למיתה. ר"ל היינו משום פירא דפירא. וע"ז משני דלרבנן בעינן נמי שיור קצת. וצ"ע. וק"ל:

בא"ד וא"כ קשה דר"מ אדר"מ. לולי דבריהם ז"ל יש לומר דלא דמי דהתם עיקר הפירות שלו הן בגפרית וצריף כמו בגלימא דמכסי בה משום שזהו פירותיו משא"כ הכא בשדה דפרותיו היינו מה שיגדל מגוף הקרקע ולא מה שכבר גדל. וכן צ"ל בלשון הרא"ש שהביא הירושלמי דאפילו בעומדים לקצור ה"ל כפירי ולא הביא ראיה מגפרית וצריף דודאי עומדים מיד ליקח ויותר קשה על הריטב"א ז"ל שכתב באמת דכל העומד ליתלוש כתלוש דמי אלא דהתם שאני שהיא עיקר הפירות בכך וק"ל: