כתובות עט ע"ב

דף עט - ב

הגונב  ולד בהמת מלוג [אשה שהכניסה לבעלה בהמה כנכסי מלוג, והמליטה עגל, ונגנב אותו עגל, ותפסו את הגנב], משלם תשלומי כפל לאשה. וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.

והניחה הגמרא בפשטות - שאף העגל שייך לאשה, ולכן נוטלת את הכפל המגיע על העגל. ^[30] ומקשה הגמרא: כמאן סבר רבי ינאי? לא כרבנן ולא כחנניה!

דתניא: ולד בהמת מלוג, לבעל. ולד שפחת מלוג - לאשה. ולקמן יבואר החילוק. זו היא דעת רבנן.

וחנניה בן אחי יאשיה אמר: עשו ולד שפחת מלוג, כולד בהמת מלוג, ואף הוא לבעל.

על כל פנים, כולי עלמא סברי שולד בהמת מלוג היא לבעל, ואם כן מדוע הכפל שייך לאשה?

ומשנינן: אפילו תימא דברי הכל [אפשר לבאר את דברי רב ינאי לכולי עלמא], ולעולם אף הוא מודה שולד בהמת מילוג שייך לבעל, ובכל זאת הכפל שייך לאשה, כיון שרק פירא [היינו גוף הולד] תקינו ליה רבנן. אך פירא דפירא [כפל הבא על הולד] לא תקינו ליה רבנן, ^[31] ולכן נותנו לאשה ^[32].

וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת חנניא ורבנן - בשלמא לחנניה הולדות שייכים לבעל, כשאר פירות, והיינו דלא חיישינן למיתה, כלומר - טעמו, שאין חוששים למיתת האם ^[33], ולכן דין הולדות כדין פירות.

אלא לרבנן - אי חיישי למיתה, ולכן אין נותנים את ולד שפחת המלוג לבעל כדי שלא יכלה הקרן, אלא ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות, אם כן, אפילו ולד בהמת מלוג נמי לא ינתן לבעל, אלא ימכר וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות?

ואי לא חיישי למיתה, אם כן, אפילו ולד שפחת מלוג נמי ינתן לבעל, ומדוע חילקו בין ולד שפחת מלוג לולד בהמת מלוג?

ומשנינן: לעולם, חיישינן למיתה. ובכל אופן ולד בהמת מלוג שייך לבעל, כיון דשאני בהמה דאיכא עורה, ואפילו אם תמות אין הקרן כלה כולו ^[34], ולכן נותנים את הפירות - הולדות - לבעל ^[35].

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. אמר רבא אמר רב נחמן: אע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה, שולד שפחת מלוג שייך לבעל, מודה חנניה שאם נתגרשה אחר שזכה הבעל בולדות, נותנת דמים לבעל תמורתן, ונוטלתן, מפני שבח בית אביה [כלומר, שבח הוא לבית אביה שתמשיך להחזיק בולדות שפחות אלו] ^[36].

אמר רבא אמר רב נחמן: הכניסה לו כנכסי מלוג - עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן.

כיון שבכל הדברים הללו אין הקרן כלה לגמרי - שבבהמה נשאר העור, ובתרנגולת - הנוצות, ובדקל - העץ ^[37].

אמר רב נחמן: עיילא ליה גלימא, פירא הוי, מכסי ביה ואזיל עד דכליא. [אם הכניסה לו גלימה, מתכסה בה עד שתבלה. כיון שהכיסוי בגלימה הוא דרך תשמישה, חשיב כפריה] והבלאות יהיו לה כקרן ^[38].

כמאן? - כי האי תנא.

דתניא: אם נפלו לאשה נכסים בשפת הים, במקום שעושים מלח על ידי יבוש מי הים, או במקום שיש בו חול לבנין - המלח והחול הרי זה פירות, ויכול הבעל ליטלן. כיון שאין החול והמלח כלים לעולם.

אבל, אם נפל לה פיר [מכרה] של גפרית, או מחפורת של צריף [מכרה נחושת, ורש"י ביאר מכרה שכורים ממנו צבע], שסופם לכלות -

רבי מאיר אומר: קרן. וימכר וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.

וחכמים אומרים: הגופרית והצריף נחשבים כפירות. ואותם יאכל הבעל עד שיכלו. לפי שזה פריו ודרך הנאתו, ומקום הגומא יהיה לה כקרן. והוא הדין לגלימא.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה, מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה. כיצד? פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה. והתלושין מן הקרקע - בכניסתה שלה וביציאתה שלו.

ומקשה הגמרא: רבי שמעון - היינו תנא קמא! [חכמים הנזכרים במשנה] ומה חידש בדבריו?

אמר רבא: אם היו פירות מחוברין בשעת יציאה [גירושין], איכא בינייהו ^[39].

לדעת רבנן - זכה בהן הבעל. כיון שגדלו ברשותו. אך לדעת רבי שמעון - זכתה בהן האשה. כיון שהולכים אחר שעת התלישה ^[40].

מתניתין:

ממשיכה המשנה בנידון דברינו לעיל:

נפלו לה עבדים ושפחות זקנים שאינם ראויים עוד לעבודה, ימכרו, וילקח מהן קרקע והוא אוכל פירות ^[41].

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא תמכור. כלומר, יכולה לעכב מלמוכרם, מפני שהן שבח בית אביה. [שבח הוא לבית אביה שתמשיך להחזיק בהם] ^[42].

נפלו לה זיתים וגפנים זקנים שאינם נותנים פירות, ימכרו, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

רבי יהודה אומר: לא תמכור. מפני שהן שבח בית אביה.

גמרא:

נחלקו התנאים במשנה האם כשנפלו לה זיתים וגפנים זקנים יכולה לעכב במכירתן משום שבח בית אביה.

אמר רב כהנא אמר רב: מחלוקת זו שייכת רק במקרה שנפלו הזיתים בתוך שדה שלה, שנפלו לה בירושה הקרקע עם האילנות והזתים והגפנים שעליה. ואז אפילו אם ימותו הזיתים, תישאר לה הקרקע, ובזה שייכת סברת "שבח בית אביה",

אבל אם נפלו לה זיתים בשדה שאינה שלה, לפי שרק העצים היו שייכים לאביה ולא הקרקע - דברי הכל תמכור [אינה יכולה לעכב מלמכור]. ולא שייכת בזה סברת "שבח בית אביה", משום דקא כליא קרנא.

ומקשינן: מתקיף לה רב יוסף, הרי בנפלו לה עבדים ושפחות זקנים, דכי שדה שאינה שלה דמי, [כיון שאם ימותו אין לה כלום] ובכל זאת פליגי, ולדעת רשב"ג לא תמכור משום שבח בית אביה?

ומשנינן: אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמרו דברי רב כהנא, כך נאמרו]: אמר רב כהנא אמר רב, מחלוקת רבי יהודה וחכמים, היא רק בנפלו לה זיתים זקנים בשדה שאינה שלה, ורק אז סברו חכמים שאין מקום לסברת "שבח בית אביה", אבל בשדה שלה, דברי הכל לא תמכור, מפני שבח בית אביה.

מתניתין:

המוציא הוצאות על נכסי מלוג ^[43] שהכניסה לו אשתו כדי להשביחם ^[44], בין אם הוציא הרבה, ואכל קימעא, או הוציא קימעא ואכל הרבה: מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל ^[45]. ואינו יכול לתבוע את הוצאותיו אם גרשה ^[46].

אך אם הוציא, ולא אכל כלום - ישבע כמה הוציא ויטול ^[47]. ובגמרא יבואר שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח, כלומר - שאם היתה ההוצאה יתרה על השבח, נוטל רק את השבח. כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות.

גמרא:

שנינו במשנה - "הוציא הרבה ואכל קמעא, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

ומבארת הגמרא: וכמה הוא שיעור " קימעא"?

אמר רבי אסי - אפילו אם אכל רק גרוגרת [תאנה יבשה] אחת שוב אינו יכול לתבוע את הוצאותיו. והוא שאכלה דרך כבוד ^[48].

פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ולא למימרא דלא אכיל בעל פירא דפירא, דהא תנן בפרק הכותב (לקמן כתובות פג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה, אלא הכי קאמר חד פירא תקינו ליה תרי גווני פירי לא תקינו ליה, לומר דמה שיוצא מגופו כפירות, או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר בתים ודומה לו, תקינו ליה שהוא דבר המצוי כפירות, אבל לא תקינו ליה דבר שאינו מצוי ואינו מגופו ואינו עשוי לבא ממנו ככפילא. אי נמי כגון מוכרת כתובתה בטובת הנאה, דטובת הנאה לאשה וכדאמר רבא בפרק החובל (ב"ק פט, א), הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומעתה לאו דוקא כפל של ולד בהמת מלוג דהוי פירא דפירא, אלא אפילו כפל של בהמת מלוג נמי משלם לאשה מהאי טעמא דכתיבנא, דפירא כי האי לא תקינו ליה רבנן, והכי נמי משמע בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, ב) גבי שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו, דאלמא עיקר כפילא דידה היא ולדידה הוה ליה לשלומי. ולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה, דאף על גב דולד גופיה דבעל הוי אפילו הכי כפילא הוו לאשה.

הא דאמרינן: בשלמא לחנניה לא חייש למיתה. תמיהא לי, וכי אינה עשויה בהמה שתמות ותמצא קרן כלה, והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה. ויש לומר, דהכי קאמר, לא חייש שתמות קודם לה, ועוד שימות בעלה גם כן בחייה, דאלו מתה היא בחיי בעלה תו לא אכפת לן אי מיתת בהמה או לא. דהא של בעל היא. והרב בעל ההלכות פירש: דאי מיתה מוקמינן מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהבינן לה ושארא הוי לבעל, ומשום הכי לא חייש חנניה למיתה דקודם ולדות. ואי מתה מוקמינן חד לוולד במקום אמיה, ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות.

אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזותיה. פירש רש"י ז"ל: הכניסה לו עז שהיא שלה לחלבה שהוא עיקר פירותיה, אוכל והולך עד שתמות דהא איכא עורה דמשתייר ממנה, וכן נוצה מן התנגולת. ואינו מחוור, דאם כן מה קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דאיכא עורה. ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן, תנינא ולד בהמת מלוג לבעל. ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בוולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתייר ממנה מידי, איפסיקא הלכתא כחנניה דלבעל הוי. והרב אלפסי ז"ל פירש: שאין לאשה בעז אלא חלבה, ואפילו הכי אוכל והולך כדרך שהיה מורישה אוכלן, דפירא הוי ולא חיישינן למיתה כחנניה, ואף על גב דהתם גופא מיהא שלה והכא לא, מכל מקום כיון דגופה משועבד לה לפירותיה הוה ליה גוף כקרן.

ר"ש היינו תנא קמא, מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו. ופסקו רבנו חננאל ורבנו אלפסי ז"ל כר' שמעון. ואיכא למידק, והא יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד הקשה הרא"ם ז"ל: מדתניא בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלו, א) גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח, אלמא פירי בתר מאן דגלי ברשותיה גרידי. ואיכא לתרוצי, בהא דבעל שאני דלא תקינו ליה רבנן אלא פירי דאכל בעודה תחתיו כדרך שאמרו דזכות הבעל בנכסי אשתו על החדשים אנו בושין, אבל התם דלא חלה מתנת הפירות עד לאחר מיתת האב, דינא הוא דכל מה שגדל ברשות האב שיהא ללוקח שלו.
והראב"ד ז"ל (עיין בהשגות על הרי"ף) הביא ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל מדתנו לה להא דר' שמעון סתמא בתוספתא דפרקין (פ"ח ה"ב). ועוד דתנו לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן, הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויין וכו', אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר' שמעון. ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויין (ב"מ לט, ב), ויש מביאין עוד ראיה, מדאמרינן בסמוך (לקמן כתובות פ, א) גבי בעל שהוריד אריסין תחתיו אסתלק ליה בעל אסתלק להו כולהו, אלמא לית ליה לבעל בפירות כלום. וזו אינה ראיה כל כך, דאיכא למידחי דהתם לא מפירות קאמר דמסתלקי אלא משבח, והרב בעל ההלכות (בה"ג סט, א) גם הוא פסק כר' שמעון, אלא שהוא ז"ל כתב דר' שמעון לא פליג אתנא קמא אלא מאי דלא פרישי רבנן אתא איהו לפרושי, וגריס מחוברין דמשעת יציאה אתא לאשמעינן. והנגיד והרא"ם יש לומר פסקו כתנא קמא דמחוברין בשעת יציאה הרי הן שלו.

מתני': נפלו לה עבדים ושפחות (קטנים) זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע וכו'. ודוקא זקנים, אבל ילדים כולי עלמא לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה (עי' ירושלמי בפרקין ה"ו). ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה, מודו שלא ימכרו, דעד כאן לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה, אלא משום דקא סברי דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה, ואי אמרת דוולדותיהן פירות ולבעל הוו, דילמא מיתה שפחה ונמצא קרן כלה, ולא תקנו לו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן, ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן, אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירות הן ולבעל, ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכולי עלמא. אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי, נראה שהוא סבור דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן, דאלו לרבנן דחיישי למיתה דקודם וולדות ומכליא קרנא, אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון.

ירושלמי (שם): בשאינן עושין כדי טיפולן, אבל בעושין כדי טיפולן לא תמכר דעדיין שבח בית אביה קיים, ומכל מקום אפילו זקנים אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו, ואפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דקיימא לן כוותיה..

מתני': המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. וכתב רבנו חננאל ז"ל: ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעין (שבועות מד, ב) גבי הני דנשבעין ונוטלין. יש לומר הני כלהו הנתבע מכחיש התובע, והאי הנתבע לא ידע והוא ברי ושמא, וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן. מיהא שמעינן, דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע, איהו דידע ושקיל והני מילי בעושה ברשות, עד כאן. ואי קשיא לך שכיר (שבועות שם) דמשום דבעל הבית טריד בפועליו ולא דכיר הוא דתקינו ליה רבנן, ואפילו הכי שנאוהו בכללן. ליתא, דבעל הבית נמי בריא הוא דקא טעין אלא דרבנן הוא דחשו משום כדי חייו דשכיר, דלמא לאו ברי הוא דהא טריד בפועליו.

ושאני בהמה דאיכ' עורה וקשיא לן ולרבנן דחיישי בשפחה למיתה משום דליכא עונה הא דתנן לקמן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו הא ילדים לא ימכרו ולא חיישינן למיתה לימא כחנניא היא ולא כרבנן וא"כ אדפסק שמואל הלכה כחנניא לפסוק הלכה כמשנתינו ועוד מה הוצרך לפסוק כלום פשיט' דסתם מתני' ומחלוקת בבריית' הלכה כסתם מתני' וי"ל דההיא אפילו רבנן מודו דלא חיישא למיתה אלא לתיקון קרנא כל היכ' דאפשר שלא יאכל הבעל וולדות של קרן כדי שיעמדו [לאחריות] הקרן אבל לא חיישינן למיתה לאחמורי עליה שימכרו וילקח בהם קרקע כדי שיהא הקרן קיים לעולם כן תירץ הרמב"ן ז"ל:

הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שיכלה הקרן פירש רש"י ז"ל דגבי בהמה איתא עורה וגבי תרנגולת (לביצתה) איכ' נוצה ובדקל איכא עצים נראה מדבריו ז"ל שהגוף והקרן שלה הוא ולדבריו ז"ל עד שתכלה הקרן לאו דוקא אלא ה"ק שיכלה מה שהוא עתה חשוב קרן והוא דחוק ועוד מאי קמ"ל דהא אפילו רבנן מודו דכיון דאיכא עורה ותו דהא ר"ג גופי' פסק כחנניא וכי ליכא עורה לכך פירש רבינו ז"ל דהכא מיירי דשאין לאשה בהם אלא גוף לפירות בלבד ואשמעינן דאפ"ה אוכל והולך עד שיכלה הקרן ואתי כסברא דחנניא וקמ"ל דלא תימא דוקא בלבד בהמה הוא דלא חייש משום דוולד פירא אלא אפילו בהני דליכא קרנא אחרינא לא חיישינן למיתה:

עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ואזיל והשחקים יהיו קרן שלה ואמרינן כמאן אמר רב נחמן להא דשיור פורתא דהוה ליה קרנא כמאן כי האי תנא דפליג אדר"מ דגופרית ומחפורת של צריף פירא במקום גופיה דמשתייר הוה קרנא וא"כ אזלא הא כשיטתה כרבנן ולא כחנניא דלחנניא אע"ג דליכא שיורא נמי ואלו ר"נ פסק כחנניא אלא א"כ נאמר דמודה חנניא דבעי דלהוי בקרנא שיורא ולא אמר איהו דלא חיישינן למיתה אלא לגבי ולד בהמות מלוג דאיהו גופא פירא. ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דהאי מכסי ואזלי עד דכליא לגמרי אע"ג דליכא שום שיורא כיון שאין כלוי בא אלא לאחר זמן מרובה ואתיא כחנניא וכעין אידך כי הא דגופרית ומחפורת של צריף דכי כלו שום שיורא בעולם ואפילו הכי אמרי רבנן דפירא הוה:

מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל דרבנן לא איירי ביציאה כלל ומיהו אתלושין דיציאה לא אפשר דפליגי ובמחוברים הוא דפליגי דשמעינהו דר"ש לרבנן דאמרו דמחוברין נמי שלו כיון שגדלו ברשותו ואתא איהו ואמר שהם שלה ותלושין דאמרי לא סוף דבר תלושין לגמרי אלא ה"ה כל היכי דלא צריכא לארעא כלל שכל העומד לתלוש כתלוש דמי וכדאיתא לעיל בפרק נערה:

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו פירש בירושלמי כשאין עושין כדי טפולם וקשיא לן למ"ד (והם) [דלא תמכור והא] נהם כריסא לא שווה וי"ל כגון שאינם בעלי מלאכה אבל ראוים לשמש בפני גדולים דלהוי לא הוה לא חזו למאן דהוה עני אלא לעשירים חזו:

רשב"ג אומר לא תמכור משום שבח בית אביה פי' בתוס' שלא אמר רשב"ג אלא כשעושין קצת אלא שאינו כדי טפולין דאלו בשאין עושין כלום לא חיישינן לכבוד בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים. פירוש בשאין עושין כדי טפולן שהוצאה יתירה על השבח וכדפרישנא בריש'. המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו שאין לו בהם כלל שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בתלמודא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעא דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה. הוציא ולא אכל פירוש שלא אכל כלל או שאכל פחות מכאיסר שלא כדרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול ואוקימנא בתלמודא שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ומסתברא דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול יכדאמרינן בפרק מי שמת במי שהניח בנים גדולי' וקטני' והשביחו הגדולים את הנכסים וכתב רבינו חננאל ז"ל מיהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע משתבע (בהן) דידע ושקיל פירוש במי שחיובו ברור כגון זה. והקשו בתוס' אמאי לא תני במסכת שבועות בהני אותן שנשבעין ונוטלין ותירץ דלא תני התם אלא היכא דאיכא הכחשה (שנים) וחשיד חבירו וחנוני על פנקסו הא איכא הכחשה בין החנוני ובין הפועלים משא"כ בזו דליכא הכחשה כלל ושם פי' בס"ד. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל הוצאתו בשבועה וידו על העליונה דהא יורד ברשות היא וי"ל דכיון דשייך בנכסי כלל דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך ממחל מחל ליה כיון שלא התנה:

האשה שהביאה בהמה בנכסי מלוג ולדה לבעל ולא סוף דבר בבהמה שאלו מתה הרי נשאר עורה לאשה בקרן אלא אפילו הביאה שפחה בנכסי מלוג ולדה לבעל ואע"פ שאלו מתה השפחה אבד הקרן והיה לנו לומר שיהא הולד שלה כדי להעמיד הקרן בידה אין חוששין למיתה ואם כן בין בבהמה בין בשפחה ולדותיהם לבעל אלא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלת ולדות שפחתה עמה אם רצתה מפני שבח בית אביה שכבוד הוא לה כשרואין שעבדים הכניסה מבית אביה הא בולד בהמה אין כאן שבח או כבוד כלל:

אע"פ שכתבנו שולד בהמת מלוג לבעל אם נגנב תשלומי כפל או ארבעה וחמשה לאשה פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואע"פ שאמרו פ"ג א' לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' ר"ל שאם התנה שלא לאכול פירות מוכרין את הפירות ואוכל פירי פירות ואמר שם הכניסה קרקע ועשתה פירות הרי הן פירות מכר פירות ולקח בהן קרקע ועשתה פירות הרי הן פירי פירות אלמא יש לבעל פירי פירות פירשו גדולי הפוסקים שזו שבכאן הואיל והוא נוטל גוף הפרי שזהו הולד אינו נוטל בשבילו פירא דפירא אבל כשמכר הפירות ולקח בהן קרקע אם אינו נוטל את הפרי נמצא שלא נטל לא פירא ולא פירא דפירא ומכל מקום לא אמרו שכל שנוטל הפרי אינו נוטל פרי של פרי אלא בפירא דפירא הבא מאליו כגון כפל אבל פרי היוצא מגופו של פרי ודאי זכה הבעל שמאחר שהפרי שלו כל היוצא ממנו שלו:

האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן ודבר זה גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פירשוהו כגון שאין לאשה בהם גוף העז והרחל וכן בכלם אלא שהן שלה לחלב ולגיזה וכן בכלם ולימד שאע"פ שהוא אוכל הקרן שהרי אין לה בהם אלא מה שהוא אוכל הוא אוכלם שלא נאמר שלא לאכול הקרן אלא בדבר שהוא בעין בשעה שמכניסתו לו כגון נפלו לה פירות תלושים אבל אלו שאינם בעין אוכלם וגדולי המפרשים כתבו שמקום יציאת הפירות נחשב לקרן ומכל מקום גדולי הרבנים פירשוה שגוף העז והרחל שלה וכן בכלם שלה ואמר שאוכל פירותיהן עד שיכלה הקרן ר"ל שתמות העז וכו' וייבש הדקל שהרי אף לאחר מכן ישאר שם קצת הקרן ואינו כלה לגמרי שהרי בבהמה נשאר עורה ובתרנגולת נוצתה ובאילן עציו ואיני מבין זו מה הוצרכה שהרי במשנתנו נאמרה כן בפירוש נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים הא ילדים לא כמו שביארנו במשנה:

הכניסה לו כלי תשמיש אע"פ שתשמישם מפחיתם משתמש בהם מתורת פירא והבלאות נשארים לקרן והוא שאמרו עיילא ליה גלימא מיכסי ואזיל בה עד דבלי ואף בבלאות שאינו חייב לשלם אלא תזהר היא בהם לשיור קרן שהרי כיוצא בה אמרו שאם הכניסה לו גומא שחופרין ממנה גפרית או מחפרת של צריף ר"ל גומא שחופרין ממנה צריף הנקרא אלום וסופה לבלות כשמגיעין למקום עמוק שבקרקע ואינו חוזר ואעפ"כ פירא הוא והגפרית והצריף שלו והגומות נשארים לה לקרן ומעתה אין צריך לומר בדברים שחוזרים וצומחין כגון מקום המלח והם חריצין שעושין סביב הים או חריצין שמוציאין ממנו חול שהמלח והחול חוזרין בהם שהם קרן והמלח והחול לבעל מתורת פרי:

המשנה השנית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעה קמעה ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אמר הר"ם פי' קמעא מעט ואפי' מעט דבר ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ירצה בו שבועה כשל תורה ובתנאי שיהיה הוצאה יתרה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח לבד ויפסיד הנשאר וזה כלו בנכסי מלוג וכן כאשר גרשה אולם אם היתה מורדת בין אכל בין לא אכל כאשר ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח כמו שביארנו אבל נכסי צאן ברזל הנה כל השבח שלו שאם הוסיפו הוסיפו לו:

אמר המאירי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ר"ל כגון לחרישה או חפירה וזבול ושאר מיני עבודות שבקרקע בין שהוציא הרבה ואכל קמעא בין שהוציא קמעא ואכל הרבה אם בא לגרשה ולהחזיר נכסי מלוג שלה ותובע הוצאותיו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שחכמים תקנו לו פירות ועליו לתקן הנכסים ופירשו בגמרא אפילו בשהוציא כמה ולא אכל אלא גרוגרת אחת או תמרה אחת והוא שאכלה דרך כבוד כגון שאכלה דרך קביעות סעודה על שלחנו וכן פירשו בה אפילו שיגרא דתמרי ר"ל אשכול תמרים שלא נתבשלו הא חיבצא דתמרי והם תמרים הכתושים לעשות שכר הדבר בספק אם שמה אכילה אם לאו הא תמרה המבשלת אין ספק שאף בתמרה אחת כן שהרי תמרה שוה יותר מגרוגרת וכמו שאמרו עירובין כ"ט ב' אכל גרוגרה ושלם תמרה תבא עליו ברכה ואם לא אכל מה שאכל דרך כבוד אינו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלא בשיעור גדול מזה ונחלקו בה בגמרא בשיעור זה אם בכאיסר אם בכדינר ופסקו בה גדולי המחברים דוקא בדינר הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכגרוגרת בדרך כבוד או פחות מכדינר בשלא דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול ופירשו בגמרא דוקא בשהשבח כנגד הוצאה או יתר ואפילו בשבח יתר אינו נוטל בלא שבועה שמא מאליו השביח או שמא אף הוא משקר בכך כגון שהוציא כ"ה דינרין והשביח בל' די' וטוען בהוצאת כ"ט כדי שיטול בלא שבועה אבל אם הוצאתו יתירה על השבח אינו נוטל בשבועתו אלא כשיעור שבח ואם לא השביח כלום הפסיד הוצאתו ובנכסי צאן ברזל מיהא כל שפיחתו פיחתו לו וכל שהותירו הותירו לו ובמסכת יבמות ס"ז א' אמרו הכניסה לו שני כלים באלף זוז ועמדו על אלפים אחד נוטלתו בכתבתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה:

פשיטא ארעא ובתי ארעא בתי ודקלא בתי דיקלא ואילני דיקלי אילני וגופני אילני. פי' היכא דנפלו לה נכסים דאמרן ילקח בהן קרקע ואומר הבעל בית אני רוצה לקנות ששכרו מרובה יותר מן השדה שצריך עבודה רבה חרישה וזריעה ואשה אומרת שדה אני רוצה מפני שהבית הולך ובלה הבנין ותקרותיו ועציו הדין ביד האשה לעכב על הבעל שהיא רוצה דבר שיהא הקרן קיים ולא ילך ויבלה. וכן נמי אם הבעל רוצה דיקלא ששכרו מרובה מן הבית והאשה רוצה בית הדין עם האשה שיותר הוא קיים הבית מן הדיקלי שהרוח בא ועקרתו וכן דיקלי ואילני יותר מתקיים הדיקלי משאר אילנות ואע"פ ששאר אילנות שכרן מרובה כדאמרינן בפרק החובל גופני קני דיקלי אבל דיקלי לא קני גופני וכ"ש שאר אילנות אף על פי שהאילנות מתקיימים יותר שהגופני מהרה הן מתקלקל ליה ומזקתה והאשה רוצה דבר שיתקיים קרנה. אבל אם האשה רוצה להיפך אין הבעל יכול לעכב (אבל הרב חולק בזה ואומר שאם האשה רוצה להיפך שומעין לבעל) אבא זרדתא ופירי דכוורי. א"ל פירי וא"ל קרנא פי' אבא הוא יער הצומח עצים ואין עושים פירות אלא קוצצים עצים מן היער להסקה או לקורות. א"ל פירי הוי. קציצת העצים הוא הפרי והבעל קוצץ והולך ממנה עצים ואע"פ שכלם יכלו ישאר לאשה קרקע היער ואמרי לה קרנא הוי ואינו רשאי ליגע בקרן נכסי האשה וכולן הן חשיבי קרן וימכרו וילקח בהן קרקע העושה פירות והוא אוכלן. וכן נמי חפירה של דגים הוא ביבר כל הדגים שלוקח מהן בכ"י הן פירות. ואם יכלו קרקע הביבר ישאר לקרן. ואמרי לה קרנא הוי ואין לו ליגע בהן אלא ימכור כל הביבר וילקחו בהן קרקע העושה פירות כללא דמילתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא פי' כל אילן שאם תחתכנו גזעו מחליף ויוציא אחר במקומו פירא הוי ויכול לקוצו אם אינו עושה פירות שעוד יחליף ויהיה קרן לאשה אבל אם אין גזעו מחליף כגון עצי היער ודגים שבחפירה הם קרנא ואין לבעל ליקח מהן:

תניא ולד שפחת מלוג לאשה ולד בהמות מלוג לבעל וחנניא אומר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמות מלוג בשלמא ר"ח לא חייש למיתה אלא רבנן אי חיישי למיתה ורוצים שיעמוד הולד במקום האם אפילו ולד בהמות מלוג נמי לעולם חייש למיתה שאני בהמה דאיכא עורה. אמר ר"ה ומודה חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה. א"ר אר"נ הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת [לביצתה] ודקל לפירותיו אע"פ שאין לו קרקע אוכל והולך עד שיכלה הקרן. פי' שכל אלה הן עושין פירות תמיד והבעל אוכלן. ולא חיישינן שמא ימותו ויכלה קרן האשה כחנניא ואם ימותו עור הבהמה ונוצות התרנגולת ועץ הדקל ישארו לקרן ולא דמי לכספים ופירות תלושין שאינן עושין פירות אלא (יגמרו) [ימכרו אבל] אלו אוכל והולך פירותיהן וגוף המטלטלין קיים לאשה. אמר ר"נ עיילא ליה גלימא פירי הוי מכסי לה ואזיל עד דבלאי. פי' זהו פירות של טלית ללובשה ולהנאות בה והלכך לבישתה פירא הוי ומתכסה בה עד שיכלו והשחקים שלה יהא קרן שלה לאשה. ולא אמרינן תמכר וילקח בהן קרקע וה"ה לכלים הראוין להשתמש בה שימושן הוא פרין וישתמש בהן בעוד שהן קיימים. ואם ישברו השברים יהיה קרן שלה תניא המלח והחול ה"ז פירות גפרית ומחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות. פי' הר שחופרים ממנו מלח או חול לזכוכית ומ"ה הוא פירא שכל מה שאתה חופר ולוקח משם ההר אינו כלה וזו פריו של אותו מקום ליקח ממנו חול ומלח ודומה לו מחצב שחוצבים אבנים ממנו אבל בגפרית ומחפורת של צריף שאין כל ההר גפרית וצריף אלא מקום ידוע הוא שימצא בו גפרית וצריף כמוהו שחופרים בה עפרות נחושת וכסף וזהב ר"מ אומר הכל קרן שאם יסלק משם הצריף והגפרית שוב לא ימצא והלכך הכל הוא קרן לאשה וחכ"א פירות שאם יכלו הצריף והגפרית ישאר מקומם קרן לאשה:

ר"ש אומר וכו'. ר"ש היינו ת"ק ששניהם אומרים שהפירות המחוברים לקרקע הן של בעל. ומהדר מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו. פי' שר"ש אומר בשעת יציאה הן שלה. ות"ק לא איירי [בזה] וקסבר כל מה שגדל ברשות הבעל ה"ה שלו. וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומ' לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ר"י אומר ל"ת מפני שהן שבח בית אביה. פי' האשה מעכבת ע"י האיש אבל האיש אינו מעכב ע"י האשה. אמר רב כהנא מחלוקת בשדה שאינה שלה פי' כגון שקנאה אביה בשדה אחרים לעמוד שם עד שיבשו. ומשום הכי אמר ת"ק ימכרו משום דכלייא קרנא אבל בשדה שלה דלא כלייא קרנא ד"ה ל"ת משום שבח בית אביה:

מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. פי' על נכסי מלוג של אשתו שאילו הוציא על נכסי צ"ב כיון שאם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לו כל השבח הוא שלו בין אם נתגרשה בין נתאלמנה היא של היורשין ואע"פ שאכל כמה שנים מנכסי צאן ברזל ברשותו קיימא ובין הוציא קמעא ובין הוציא הרבה בין אכל בין לא אכל כל השבח שלו ואם אין שם שבח הפסיד כל הוצאתיו כאדם שמוציא על נכסיו ומתני' מיירי בנ"מ וכגון שהשביח כל הנכסים שגדר את השדה או נטע גפנים ואילנות או בנה בהם בתים התם אמרי' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והנכסים חוזרים משובחים לאשה אבל אם זרע את השדה או שהיו אילנות וטענו פירות כגון זיתים וגפנים אלו הן פירות שחלוקים בהן דת"ק סבר שבח הזריעה וכל פירות המחוברים ביציאתה הן שלו ואע"פ שאכל פירותי' כמה שנים שבח הפירות שגדלו ברשותו הוא לו ור"ש סב' שבח הפירות המחוברים כשבח הקרקע רמי ואם אכל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואם לא אכל אין לו אלא הוצאה וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה אין לו אלא ההוצאה. ואם (השבח) [הוצאה] יתר על (ההוצאה) [השבח] אין לו אלא הוצא' שיעור שבח:

וכמה קמעא אמר אביי אפי' גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר:

פירא דפירי לא תקינו לי' רבנן פי' לאו פיר' דפירא דהא קיימא לן דבעל אוכל אפי' פירי פירות. אלא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקון לי' רבנן. כדאמרינן התם בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות. ומפרשי' לה מהאי טעמא משום דתרתי פירי לא תקון לי' רבנן. והיינו תרתי פירי בחד זימנא שהרי הוא אוכל פירות מנכסי' ואין לומר שיאכל פירו' אחרים מטובת הנאה שעומדת במקום נכסי' ואע"פ שהוא אוכל בזה ולדות וגיזה וחלב חד פירא חשבינן להו. ולא חשבינן תרתי פירי בחד זימנא אלא האי דאתי לי' מעלמא ובהאי לית לי' לבעל מידי. וכן הגונב בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה מהאי טעמא והא ניחא לן טפי מינה נמי דהא כי קס"ד דבהמת מלוג לאשה פשיט' לן דתשלומי כפל לאשה דמשמע לן וודאי האי טעמא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקינו לי' רבנן אלא השתא דאתי לאוקומה אליבא דמאן דאמר דולד בהמת מלוג לבעל תמיהא לי' היכי אפשר הא מילת' דוולד בהמת מלוג דבעל ותשלומי כפל לאשה. ומהדרי' דאפי' הכי לא תקון לי' רבנן אלא חד פירא ולא תרתי פירי:

בשלמא רבנן לא חיישי למית' כו' עד ומודה חנני' שאם נתגרש' נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אבי'. נראין דברים שישנן עדיין אבל וודאי רשאי הבעל למכרן בשלו קודם לכן ולא אמרו אלא שאם ישנן בשעת גירושין שהיא נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה:

אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגול' לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן. רבינו שלמה ז"ל פירש דברים כפשטן שהגוף העז והרחל שלו ותמ' רבא מאי אתא לאשמועינן דהא אפי' רבנן מודו בהא משום דאיכא עורה. ותו מאי עד שתכלה הקרן דהא לא כליא קרנא ותו דהא קיימא לן כחנניא דאפי' בשפח' דכליא קרנא אמרי' פירא דבעל. אלא עיקר פירושא הכי הכניסה לו עז לחלבה שלא היה גופ' קנוי' אלא לחלבה וכן רחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכל' הקרן ואתיא כחנני' דלא חייש למיתה הלכך רואין כאלו זו קיימת לעולם ולא מכלי' קרנא:

אמר רב נחמן עיילי לי' גלימא פירא הוי מכסי לה ואזיל עד דבאלו והיינו נמי אליבא דחנני' דלדידי' מפרש לן רב נחמן דלא איכפת לן אלא בשכילוי הקרן ניכר באכילתו לשעתו כגון פירו' דעלמא שהרי על כל פירי ופירי שיהא אוכל ניכר כילוי הקרן לאלתר. אבל בשאין כילוי הקרן ניכר באכילתו לאלתר כגון גלימ' שאין כילוי' ניכר בתשמישה לשעתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול הרי זה פירות. פי' לפי שקרן שלהם קיים לעולם. מחפור' של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירות פירש ר"מ אומר קרן דהא אפשר דמיכלי' לגמרי וחשיב לי' כפירו' דעלמא דלא שני לי' בין שכילוי הקרן ניכר לשעתו לאלתר בין שאינו ניכר. וחכמים אומרים פירות מזה הטעם לפי שאינו דומה לפירות אחרים דעלמא שכל אחד חלוק זה מזה וכילוי באכילתו ניכר לשעתו. אבל הכא אין כילוי ניכר לשעתו אלא אחר זמן כעין גלימא והלכתא כרבנן:

ר' שמעון אומר מקום שיפה כח ר"ש היינו ת"ק מחוברין בשע' יציאה איכא בינייהו. פירש דר' שמעון אזיל לעולם בתר גמר פירא והיינו דבכניסת' מחוברין שלו וביציאתה שלה. ורבנן סברי דכיון דעיקר קרנא קיי' כולה פירי תקון רבנן לבעל. הלכך בכניסתה מחוברין שלו וביציאתה שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר לבעל. אבל בסיפא גבי יבם אמרי' פירות המחוברין לקרקע שלה. משום דשאני התם דאלו גופא ופירא דידי' הוי אלא ששעבוד כתובתה של זו על כל הנכסים. וכיון דהוו מחוברין לקרקע שהן כקרקע הרי שיעבוד' עליהן וכן פירש"י ז"ל:

אלא אי איתמר הכי אתמר אמר רב כהנא אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. כלומר מחלוקת בשדה שאינה שלה דמיכליא קרנא דומיא דעבדים ושפחות דמיכליא קרנא ובהני אמרי רבנן ימכרו ודווקא כשהן זקנים ופירשו בירושלמי כשאין עושין כדי טפולן. ומסתברא דבהא אפי' חנני' דלא חייש למיתה מודה כיון דזקנים ואין עושין כדי טיפולן דעבד' נהים כריסי' לא שוי למריה ולמרתי' למאי מתבעי. אבל ילדים לא. ואפי' רבנן דחיישי למיתה דלא שמעינן להו לרבנן דאמרי מהאי טעמא אלא דכי איכ' ולדות קיימי ולדו' בחריקא'. אבל היכא דליכא ולדות לא שמעי' להו דאמרי לזבנינהו מהאי טעמא אלא מעשה ידיהן לבעל דאי לא תימא הכי אלא דחיישת למיתה אפילו בילדיםאם כן אפי' כי איכא ולדות נמי ניחוש למיתה דכולהו אפי' יש לו ולדות הרב' דכיון דחוששין למיתה לא שני לן בהו ונימא לזבנינהו ולמזבן בהו קרקע אלא וודאי דכולי האי לא חיישינן אלא דכי איכא ולדות דליקיימו בחריקאי וכן עיק' מורי נ"ר:

כמאן לא כרבנן ולא כחנניא כו' קא סלקא דעתיה דקסבר דאיברא ודאי דכפלא פירא הוי ושל בעל נינהו אלא חששו רבנן שמא תמות האם ויכלה הקרן לכך אמרו תשלומי כפל לאשה ולא לבעל והיינו דנקט כפל ולא נקט ולד בהמת מלוג לאשמועינן רבותא דאף על גב דאכתי קאי האם והולד וליכא למיחש למכליא קרנא כולי האי דלא חיישינן שמא ימות האם והולד והא דקתני משלם תשלומי כפל לאשה כפל אתא לאשמועינן ולא קרנא ופריך כמאן לא כרבנן ולא כחנניא דתרווייהו סבירי להו ולד בהמת מלוג לבעל ולא חששו למכליא קרנא כלל וכל שכן דכפלא הויא לבעל דאכתי קאי קמי האם והקרן שכנגד הולד,
ואפשר דרש"י נמי ה"ק שכתב וז"ל תשלומי כפל לאשה. ולא לבעל קא סלקא דעתיה דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן. פירוש הא דקאמר תשלומי כפל לאשה לאו בדוקא דמדינא הכי הויא אלא משום דלא הויא לבעל קאמר דהויא לאשה דקא סלקא דעתיה דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן פירוש להכי הוו להו קרן וילקח בהן קרקע משום דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן אבל מדינא פירא הוו אבל התו' לא פירשו כן אלא דהשתא משמע ליה דסבר ר' ינאי דולד בהמת מלוג לאשה והוי מדינא דקרנא ממש הויא ולא פירא וכן פי' הריטב"א וז"ל כמאן לא כרבנן ולא כחנניא פירוש קא סלקא דעתיה דמשום דולד גופיה הוי לאשה הוו תשלומי כפל דידה ע"כ.

וקשיא להו לתוס' דאם כן לימא ולד בהמה מלוג לאשה ותירצו דלרבותא נקט דאפילו כפילא דאתיא מעלמא הוי דאשה וכל שכן ולד בהמת מלוג דעובר ירך אמו הוא ודמיא ממש לבהמת מלוג דהויא דאשה כן נראה לי לחלק בין פי' של רש"י לפירושו של התוספות אבל הרא"ש בתוספותיו לא כתב כן שכתב וז"ל כמאן לא כרבנן כו'. קא סלקא דעתיה דהשתא דולד קרנא הוי שמא תמות האם ויכלה הקרן. וא"ת א"כ לימא ולד בהמת מלוג דאשה י"ל דרבותא נקט דאפילו כפילא לאשה. ע"כ. ומה שנ"ל כתבתי.
עוד יש לפרש לשון רש"י בענין אחר יותר פשוט ונכון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלא נפרש דמעיקרא קא סלקא דעתיה דתשלומי כפל לאשה ולא לבעל פירוש דהקרן והכפל הויא לאשה ושוב מתרץ דפירא תקינו ליה רבנן וכו' פירוש דתשלומי כפל לאשה ולבעל דהקרן לבעל והכפל לאשה אלא למסקנא נמי הכי מתפרשא תשלומי כפל לאשה ולא לבעל ואינו אקס"ד אלא דקסבר אין הולדות פירי וכו' אבל לעולם בין לדעת המקשן בין לדעת התרצן הכי מתפרשא תשלומי כפל לאשה ולא לבעל והכי מתרץ פירא דהיינו גוף הולדות תקינו ליה רבנן פירא דפירא דהיינו כפל הבא עליו פירוש דתרתי פירי דאתו בהדי הדדי לא תקינו ליה רבנן לא הקרן ולא הכפל משום דתרווייהו איתנהו בהדי הדדי הקרן והכפל דגוף הולד הרי נשתנה ובא אחר תחתיו ועל דרך זה פירש הרא"ה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל ועוד נכתוב בזה בס"ד:
פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן פי' דאתו מעלמא כגון כפל דולד בהמת מלוג וכגון טובת הנאה דכתובה דבפרק החובל אבל פירא דפירא דאתי מגופיה כגון ולד של בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן בפרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות ולכאורה היה נראה דגונב בהמת מלוג עצמה משלם כפל לבעל דהשתא חד פירא הוא ולא פירא דפירא ואם כן במה שהוא לאשה הכפל שלו ובמה שהוא שלו הכפל לאשה וזה קצת תימה.
אבל בתוספות בשם ריב"ן ז"ל דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמה דכפל לאשה דהא אפילו בפירא שהוא שלו לא תקינו ליה רבנן פירא דפירא דאתיא מעלמא כ"ש בבהמה עצמה שלא תקינו לו אלא פירא דמגופה ולא פירא דאתי מעלמא וכן נראה לי דהא כי מקשה כמאן לא כחנניא ולא כרבנן לא קשיא ליה אלא משום דכולהו סבירא להו דולד בהמת מלוג לבעל והוה ליה למימר שהכפל יהיה שלו אבל אי ס"ל דולד לאשה והוי קרן לא קשיא ליה מידי אמאי אין הכפל לבעל דהא הוי כפירא משום דפשיטא ליה דלא תקינו ליה רבנן פירא דלא אתי מגופא אבל אי הוי לבעל בהא קשיא ליה שהרי הוא שלו לגמרי ואפילו הכי שני ליה דאפילו פירא דתקינו ליה אינו שלה לגמרי שיאכל ממנו פירא דפירא מעלמא וטעמא משום דפירות נכסי מלוג אינן שלו לגמרי לעשות בהם כרצונו אלא שיאכלם בבית כדאמרינן לקמן משום ריוח ביתא. ריב"ש ז"ל.
ולדעת ריב"ן ה"פ כגון האי פירא כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן וה"ה פירא דפירא וכגון האי פירא דפירא דאתי מעלמא לא תקינו ליה וכל שכן פירא דאתי מעלמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן כו'. ומקשים על זה מדתנן לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' ומתרצי' כו' ומכל מקום קשיא ליה למורי הרב נר"ו דמה טעם אמרו שלא יזכה הבעל בכפל כיון שהולד שלו ויכול לשוחטו או למוכרו ונראה לי דטעם הדבר משום דנהי דיכול לשוחטו אפילו הכי כל זמן שלא נשחט או לא נמכר עדיין יש לאשה זכות בו שאם מתה האם היינו מעמידים הולד במקום האם וכיון שיש לה סמך בו אמרו שהכפל שלה וכי תימא והא קיימא לן כחנניא דלא חייש למיתה ויש לומר דמאי דלא חייש חנניא למיתה זהו דמפני חשש המיתה זוכה בו מיד ולא יניח הבעל מלשוחטו או למוכרו אבל מכל מקום היכא דמתה האם העמד הולד במקומה וכן נראה מתירוץ לשון בעל ההלכות גדולות שכתב והיכא דמתה אמהן ולדות כל חד וחד במקום אמיה קאי. ע"כ:

והרא"ה פירש חד פירא כו'. פירוש לאו פירא דפירא דהא קיימא לן דבעל אוכל אפילו פירי פירות אלא דתרתי פירי בחד זמנא לא תקון ליה רבנן כדאמרינן התם בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ומפרשינן לה מהאי טעמא משום דתרתי פירי לא תקון ליה רבנן והיינו תרתי פירי בחד זימנא שהרי הוא אוכל פירות מנכסיה ואין לומר שיאכל פירות אחרים מטובת הנאה שעומד במקום נכסיה ואף על פי שהוא אוכל בזה וולדות וגזה וחלב חד פירא חשבינן להו ולא חשבינן תרתי פירי בחד זימנא אלא האי דאתי ליה מעלמא ובהאי לית ליה לבעל מידי וכן הגונב בהמת מלוג עצמה תשלומי כפל לאשה מהאי טעמא תדע דהא מעיקרא דמשמע לו דולדות בהמת מלוג לאשה ניחא לן מאי דקאמר דתשלומי כפל לאשה והוא הדין לבהמה גופא אליבא דדברי הכל והא ניחא לן טפי מינה נמי דהא כי קא סלקא דעתיה דבהמת מלוג לאשה פשיטא לן דתשלומי כפל לאשה דמשמע לן ודאי האי טעמא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקינו ליה רבנן אלא השתא דאתי לאוקמה אליבא דמאן דאמר דולד בהמת מלוג לבעל תמיה ליה היכי אפשר הא מלתא דולד בהמת מלוג דבעל ותשלומי כפל לאשה ומהדרינן דאפילו הכי לא תקון ליה רבנן אלא חד פירא ולא תרתי פירי. ע"כ:

וז"ל הריטב"א פירא תקינו ליה רבנן כו'. הקשו בתוספות דהא אמרינן בפרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' ותירצו דהכי קאמר פירא דפירא כי האי דתשלומי כפל דלא שכיח לא תקון ליה רבנן וכל שכן כפל דבהמה גופא שזכות האשה בה יותר גדול דלא תקון בה רבנן לבעל תשלומי כפל ולרבותא נקט ולד דאף על גב דגופיה דבעל אין תשלומי כפל שלו.
ויש מפרשים דדוקא נקט ולד בהמת מלוג ופירא דפירא לא תקון ליה רבנן במקום פירא אבל כשעשו מן הפירא קרן יש לו פירא דפירא והיינו ההיא דבפרק הכותב ולא נהירא דהא אמרינן בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ופרישנא טעמא משום דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן והתם טובת הנאה לאשה והוי קרנא ואפילו הכי לית ליה מיניה פירא דפירא אבל לפי' הראשון אתי שפיר דהתם נמי מלתא דלא שכיח היא.
וי"מ פירא דפירא לא תקון ליה רבנן למיכל כל היכא דאכיל פירא נמי כי האי וכן הא דטובת הנאה דהא אכיל פירות עיקר נכסיה וזה הנכון. עד כאן:

בשלמא לחנניא כו'. פי' אף על גב דקאמר עשו שפחת כו' דמשמע דאיכא הפרשא בין ולד שפחת מלוג לולד בהמת מלוג מכל מקום איכא למימר דטעמא דכולהו משום דלא חיישינן למיתה אלא לרבנן דקא מחלק בינייהו ולענין דינא קשיא. כנ"ל:
וכתב הרשב"א וז"ל הא דאמרינן בשלמא לחנניא לא חייש למיתה תמיה לי וכי אינה עשויה בהמה שתמות ונמצא הקרן כלה והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה וי"ל דהכי קאמר לא חייש שתמות קודם לה ועוד שימות בעלה גם כן בחייה דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן אם מתה הבהמה או לא דהא של בעל היא.
והרב בעל ההלכות פירש דאי מתה מוקמינא מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהיבנא לה ושארא הוי לבעל ומשום הכי לא חייש חנניא למיתה דקודם ולדות ואי מתה מוקמינן חד ולד במקום אמיה ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות. ע"כ:
ושאני בהמה דאיכא עורה הקשו בתוס' דחשיב עורה שיור והא אם רוצה לשוחטה אינו יכול ונראה לי דלגבי הולד שבא ליטול העור שיור אבל אי בא ליטול האם עצמה ולשוחטה הא ודאי דלא חשיב העור שיור.
וז"ל הרא"ש שאני בהמה דאיכא עורה אף על פי דאינו יכול לשוחטה ולהניח העור מכל מקום אם מתה נקרא העור קרן. וכן כתב ריב"ש ז"ל ושאני בהמה כו' ומיהו אף על גב דאיכא עורה אין הבעל יכול לשוחטה לאכול הבשר ושישאיר עורה לקרן. עד כאן:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ושאני בהמה דאיכא עורה וקשה לי ולרבנן דחיישי בשפחה למיתה משום דליכא עורה הא דתנן לקמן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו הא ילדים לא ימכרו ולא חיישינן למיתה לימא דחנניא היא ולא כרבנן ואם כן אדפסק שמואל כחנניא לפסוק הלכה כמשנתנו ועוד מה הוצרך לפסוק כלום פשיטא דסתם מתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם מתניתין וי"ל דבההיא אפילו רבנן מודו דלא חיישי רבנן למית' אלא לתקוני קרנא כל היכא דאפשר שלא יאכל הבעל ולדות של קרן כדי שיעמדו לאחריות הקרן אבל לא חיישינן אמיתה לאחמורי עליה שימכרו וילקח קרקע בהן כדי שיהיה הקרן קיים לעולם. כן תירץ רבינו הרמב"ן. ע"כ:

הכניסה לו עז לחלבה כו'. פי' רש"י ז"ל דלגבי בהמה איכא עורה ובתרנגולת איכא נוצה ובדקל איכא עצים. נראה מדבריו ז"ל שהגוף והקרן שלה הוא ולדבריו ז"ל עד שתכלה הקרן לאו דוקא אלא הכי קאמר שיכלה מה שחשוב עתה קרן והוא דחוק ועוד דמאי קא משמע לן דהא אפילו רבנן מודו כיון דאיכא עורה ותו דהא רב נחמן גופיה פסק כחנניא וכי ליכא עורה נמי.
לכך פירש רבינו נר"ו דהכא מיירי בשאין לאשה בהן אלא גוף לפירות בלבד ואשמועינן דאפילו הכי אוכל והולך עד שיכלה הקרן ואתא כסברא דחנניא וקא משמע לן דלא תימא דדוקא בולד בהמה הוא דלא חייש למיתה משום דולד גופיה פירא אלא אפילו בהני דליכא קרנא אחרינא לא חיישינן למיתה. הריטב"א ז"ל. וכן כתבו הרשב"א וריב"ש פירש רש"י חדא דאם כן מאי קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דהא איכא עורה (דאינו מחוור) ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן תנינא ולד בהמת מלוג לבעל ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתאר מינה מידי איפסיקא הלכתא כחנניא דלבעל הוי.

אבל תלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל הפירוש שפירש הרב בהלכות שלא ירשה אלא חלב העז או הגזה של רחל לא יתכן דאם כן היכי קאמר דאוכל והולך עד שתכלה הקרן דהא אמרינן בסמוך שאם נפלה גלימא מכסה ואזיל עד שכלה דמשמע שצריך שישארו הבליות כדי שלא יכלה הקרן ואם לאו בעבור הבליות שנשארין לבסוף היינו אומרים שימכרו הגלימא ויקחו בה קרקע והכא שלא ישאר לא מן החלב ולא מן הגזה שום דבר בעולם היאך אפשר שיאכל את הכל דאם כן נמצא הקרן כלה ע"כ נראה כמו שפירש רש"י ז"ל שהעז עצמה והרחל נפלו לה בתורת ירושה כו'. ע"כ:

עיילא ליה גלימא פירא הוי כו'. פרש"י והשחקים יהיו לה קרן ואמרי' כמאן אמרה רב נחמן להא דשיורא פורתא הוה ליה קרנא כמאן כי האי תנא דפליג אדר' מאיר דגופרית ומחפורת של צריף פירא במקום גופיה דמשתייר הוי קרנא ואם כן אזלא הא כשיטתא דרבנן ודלא כחנניא דלחנניא אף על גב דליכא שיורא נמי ואלו רב נחמן פסק כחנניא אלא אם כן נאמר דמודה חנניא דבעי דלהוי בקרנא שיורא ולא אמר איהו דלא חיישינן למיתה אלא לגבי ולד בהמת מלוג דאיהו גופיה פירא.
ורבינו הרמב"ן פירש דהא מכסיא ואזיל עד דכלי לגמרי אף על גב דליכא שום שיורא כיון דאין הכלוי בא אלא אחר זמן מרובה ואתיא כחנניא וכעין אידך דלעיל ואתיא כי הא דגופרית ומחפורת של צריף דכי כלו ליכא שום שיורא בעולם ואפ"ה אמרו רבנן דפירא הוי. הריטב"א:
מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו פרש"י ז"ל דרבנן לא איירי ביציאה כלל ומיהו אתלושין דיציאה לא אפשר דפליגי ואמחוברין הוא דפליגי דשמעינהו ר"ש לרבנן דאמרי דמחוברין נמי שלו כיון שגדלו ברשותו ואתא איהו ואמר שהם שלה ותלושין דאמרי לא סוף דבר תלושין לגמרי אלא ה"ה כל היכא דלא צריכו לארעא כלל שכל העומד ליתלש כתלוש דמי וכדאמרינן לעיל בפרק נערה. הריטב"א ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה לא כתבו כן אלא שאפי' דבפירות שהגיעו לתלוש אמרו כן וכדכתיבנא לעיל וכן כתב הרא"ש בפסקיו ופסקו הגאונים ז"ל הלכה כרבי שמעון ומורי הרב ז"ל מביא סיוע מדתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ודאי דבר פשוט הוא דמה שאכל אכל ולא היה צריך לומר אלא בא לאשמועינן דדוקא מה שאכל הוא שלו אבל מה שלא אכל אין לו בו זכות בשעת יציאה ופירות המחוברין לקרקע כיון שעדיין לא אכלם שלה הוי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו כו'. כלומר אם היא רוצה למכור והבעל מעכב ימכרו בעל כרחו של בעל וילקח בהן קרקע והוא אוכל את הפירות שאם לא ימכרו אותם יש לחוש שמא ימותו. רשב"ג אומר לא תמכור כו' תימה הוא זה כיון שהיא רוצה למכור מה לנו לחוש לשבח בית אביה. וי"ל דה"ק כיון שאם הבעל יבא למכור תוכל היא לעכב על ידו שלא ימכור משום שבח בית אביה א"כ אף כשהיא מוכרת נמי יוכל הוא לעכב בידה שגם היא לא תמכור שיכול לומר לה כמו שיש לך יכולת לעכב בידי כן יהיה לי יכולת למנוע אותך שגם אני רוצה בקיום שבח בית אביך. וכל זה דוחק.
אלא הפי' הנכון הוא דמיירי כשהבעל רוצה למכור מפני שרואה שיותר תועלת יהיה לו כשימכרו ויקחו קרקע ויאכל הוא הפירות משישתמש באלו שהם זקנים ויכלה הקרן והאשה אינה רוצה ועל זה אמרו דימכרו בעל כרחה של אשה ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה כלומר יכולה היא למנוע המכירה מפני שיכולה היא לומר אני רוצה לקיימן כמות שהוא מפני שבח בית אביה. ועל זה הדרך נפרש האי אידך מתני' דנפלו לה זתים וגפנים זקנים כו' והאי פלוגתא דזתים וגפנים מוקים לה בגמרא בשדה שאינה שלה דכי יכלו אינהו כלי קרנא אבל בשדה שלה לא דאכתי ישאר קרנא. ואומר בירושלמי מחלוקת כשאין עושין כדי טפולן כו' כלומר כשאין העבדים והשפחות עושין תועלת כדי שיעור הוצאתם וגם הזתים והגפנים כל כך הם זקנים שאין שוה הפירות שמביאין כדי הוצאתם. ולשון זה הירושלמי מורה יותר על פי' האחרון.
מיהו יש לשאול כשאין עושין כדי טפולן היאך היה אומר רבי שמעון שהאשה תוכל לעכב שלא ימכרו ושהוא יעשה הוצאה ולא יאכל מהם כשיעור ההוצאה. וי"ל דמיירי כשהיא אומרת לא ימכרו ומה שיחסר מן ההוצאה אני משלים מצד אחר ולפי' היה אומר רבי שמעון שיכולה לעכב וחכמים סוברים דכיון שהם גרועין כל כך שאינם עושים כדי טפולם אפילו תשלם מצדה לא מהניא לה ולא שנא עבד לא שנא זתים כיון דדוקא שנפלו לה כשהם זקנים אבל אם נפלו לה כשהן בחורים דברי הכל הוא שלא ימכרו דלא חיישינן שיכלה הקרן. וי"א שאם נפלו לה כשהן בחורים לכשיזקינו ימכרו וילקח בהם קרקע דהא איכא חששא שיכלה הקרן אבל נראה למורי הרב נר"ו דכיון שנפלו לה כשהן בחורים ומתחלה זכתה בענין שלא היה מן הדין שימכרו אפילו כשיזקינו נמי יעמדו על הדין הראשון. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא עבדים ושפחות זקנים לא ימכרו דדילמא למחר הם מתים ונמצא בעל בלא פירות וכן אם נפלו לה זתים וגפנים זקנים. לא תמכור כלומר אין הבעל יכול לכופה למוכרם מפני שהן שבח בית אביה שנראה לעינים מה שהכניסה לו מבית אביה. עד כאן:
וכתב הרשב"א דדוקא זקנים אבל ילדים כ"ע לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה מודו שלא ימכרו דע"כ לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה אלא משום דקסבר דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה ואי אמרת דולדותיהן פירות ולבעל הוו דילמא מתה שפחה ונמצא קרן כלה ולא תקנו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירותיהן ולבעל ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכ"ע אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי נראה שהוא סובר דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן דאלו לרבנן חייש למיתה דקודם ולדות ומכליא קרנא אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן הא דתנן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וכן בזתים וגפנים ואסיקנא בשדה שאינה שלה ומשום דקא מכליא קרנא אפילו חנניה מודה דימכרו משום דזקנים שאני וכדקאמר בירושלמי כשאין עושין פירות כדי טפולן ומיהו אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו אפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דהלכתא כוותיה וסתמא דמתניתין נטיא לדידיה דמשמע טעמא דזקנים הא ילדים לא ימכרו ולרבנן קא מכליא קרנא וי"ל דהכל מודים שלא ימכרו אלא דלרבנן הן וולדותיהן קרן ומעשה ידיהן פירות ולחנניה הן קרן וולדותיהן נמי פירות במעשה ידיהן ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לדברי הכל.
אבל בשם בעל ההלכות כתב בזקנים הוא דפליגי אבל בילדים דבני אולידי נינהו לדברי הכל לא ימכרו דכיון דהא מולדי אי מייתי מוקמינא מהנך וולדות דידהו חד במקום אימיה ויהבינן לה ושארא הוו לבעל וכן פירש טעמא דחנניה משום דלא חיישינן למיתה קודם ולדות ואי מתה מוקמינן חד וולד במקום אמיה. ואין דבריו מחוורין. ע"כ:

גמ' מחלוקת שנפלו בשדה שלה וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר מחלוקת שנפלו הזתים והגפנים בשדה שלה פירוש הקרקע היה כבר שלה והיה לאביה או לאחד מקרוביה זתים שקנה בלא קרקע שנפלו לה אותם זתים. וליתא להאי פירושא דמ"מ כיון שלא נפלו לה אלא זתים וגפנים לבד מה לי אם נפלו לה בשדה שלה או בשדה שאינה שלה הרי מ"מ אין כאן שבח בית אב דקא מכליא קרנא במה שנפלו לה.
והנכון דה"ק מחלוקת דנפלו לה זתים עם השדה וכן כתב רש"י וז"ל מחלוקת. בזתים וגפנים בשדה שלה שנפלו הקרקע עם האילנות דכי יבשי זתים הוי לה קרקע לקרן ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד וז"ל לשון רש"י כתיבת יד מחלוקת שנפלו אותם גפנים וזתים בשדה שלה ואהכי אמר רבן שמעון בן גמליאל לא תמכור כיון דאיכא שדה לקרן. שאינה שלה כגון שקנה אביה זתים וגפנים לבד הקרקע דברי הכל יכול לכופה למכור משום דקא כליא קרנא לכשמתיבשין כשדה שאינה שלה דמי דכשמתיבשין לא אשתייר מינייהו מידי. ע"כ:

מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו'. פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו כשאין לו בהם כלום שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בגמרא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעה דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה. הריטב"א ז"ל:

הוציא הרבה ואכל קמעה כו'. פירוש אם נפלו לה נכסים נכסי מלוג הדין הוא שהבעל יעבוד השדות כפי מה שצריך כדי שלא יפסדו ושיאכל הוא כל הפירות ומשנה זו באה ללמדנו שאע"פ שהוציא הרבה ולא אכל מן הפירות כי אם מעט בין שלא בא לקרקע יותר כ"א זה המעט בין שבא יותר ונאבד ולא אכל כ"א המעט אין נותנין לו ההוצאה אלא אמרינן כי באותו המעט שאכל גלה דעתו שבעבור שיאכל הוא הפירות היה עושה והיה מתכוון להשביחה בשנה זו להוציא עליה הרבה כדי שיעשה פירות הרבה לשנה האחרת הלכך כשיגרשנה אין לו אלא מה שיאכל ל"ש אכל ואח"כ הוציא ל"ש הוציא ואח"כ אכל. תלמידי רבינו יונה.

ואפשר דלהכי כתב רש"י מה שהוציא הוציא. אם גרשה. פירוש דאחר ההוצאה היו הגרושין והאכילה קדמה להוצאה. ודוק כנ"ל:
ומה שאכל אכל הא כתיבנא לעיל גבי הא דפסקו הגאונים כר"ש אמאי נקט מה שאכל אכל דפשיטא הוא. עיין בלשון תלמידי רבינו [יונה] ז"ל:
הוציא ולא אכל פירוש שלא אכל כלל או שאכל פחות מכאיסר שלא בדרך כבוד:

ישבע כמה הוציא ויטול. ואוקימנא בגמרא שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ומסתברא דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול וכדאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קמג ב'] במי שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים. וכתב רבי' חננאל מהא שמעינן דכל היכא דאחד ידע ואחד לא ידע משתבע אחד דידע ויטול. פירוש כמי שחובו ברור כגון זה. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל הוצאתו וידו על העליונה דהא יורד ברשות הוא. וי"ל דכיון דשייך בנכסי כלל דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך ממחל מחיל ליה כיון דלא התנה. הריטב"א ז"ל.
ישבע כמה הוציא הואיל ולא אכל מינייהו מידי דלא יהא אלא אחר שיורד לתוך שדה חברו וברשות ונוטל מה שהוציא. רש"י במהדורא קמא:
גמ' והוא שאכלה דרך כבוד כלומר שלא אכלה בר"ה ולא על דרך גזל אלא אכלה על שולחנו בשופי ולפיכך סגי באכילה כל שהוא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

בד"ה כמאן לא כו' ויש לומר לרבותא נקט דאפילו כפילא הויא דאשה עכ"ל ר"ל דולד הוי פשיטא לאשה דחייש למיתת הבהמה גופה אלא אפילו כפילא דליכא למיחש כולי האי למיתת הבהמה וולדה אפ"ה הוי לאשה מיהו לפי האמת הוי הסברא להיפך דולד הוי לבעל והכפל לאשה ומשום דאתי מעלמא לא תקינו ליה רבנן ודו"ק:

בד"ה פירא דפירא כו' וה"פ פירא כיון כו' וה"ה פירא דפירא כו' וכ"ש פירא דאתי מעלמא כו' עכ"ל יש לדקדק (א) בזה דמהאי טעמא שכתבו גבי דאתי מעלמא דהוי כ"ש כקושייתם כיון דגונב ולד בהמת מלוג דהוי דבעל הוי הכפל לאשה מכ"ש גונב בהמת מלוג גופה דהוי לאשה שיהיה הכפל נמי לאשה נימא בכי האי גוונא בדלא אתי מעלמא דהוי כ"ש כיון דהולד דאתי מבהמה גופה שהיא שלה הוי לבעל מכ"ש ולד דולד דאתי מולד שהוא של הבעל שיהיה נמי לבעל ויש ליישב ודו"ק:

גמ' אמר ר"נ הכניסה לו עז כו' אמר ר"נ עיילא ליה גלימא כו'. בהשתנות הלשון לא ידעתי כעת וכל המימרא הראשונה הוא לשון מקרא ומימרא שניה תרגום:

גמ' והוא שאכלה דרך כבוד. שאכל אותה הגרוגרות וכן ראויה היתה בת שבע לדוד וכו' אלא שאכלה פגה שאכל אותה הבת שבע פגה שהוא מין תאנה כמ"ש במקום אחר [לעיל (כתובות דף ס"ה)]:

ברש"י בד"ה לגיזותיה כו' וה"ה כו' חלב וולדות. בעז לחלבה לא הוצרך לזה דחדא נקיט רק עתה למה משנה ונקיט דבר אחר:

ברש"י בד"ה אוכל וכו' איכא עורה וכו'. אף דהלכה כחנניא ואף בליכא שיור וכ"כ הר"ן באמת וטעמא משום דלא חייש למיתה מ"מ ניחא ליה לפרש לכ"ע:

ברש"י בד"ה עיילא ליה גלימא טלית בנכסי מלוג כו'. בהכניסה לו עז לא איצטריך לפרש דנקיט בהדיא עז לאכול חלבה דהיינו הפירות והגוף שלה וק"ל:
בתד"ה כמאן וכו' לרבותא נקיט וכו'. ולא נקיט כפל של בהמה מלוג לאשמעינן נמי דולד הוי לאשה ועוד דכפל דבהמה פשיטא דהוי לאשה דאם מתה האם אין כאן כי אם הכפל משא"כ כפל דולד במת הולד סוף סוף קיים האם:
בתד"ה פירי כו' פירי כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן וה"ה פירי דפירי הא פירי דפירי דאתי מעלמא לא תקינו ליה כו'. אף דאתי הפירי דמעלמא מפירי דלא מעלמא דהוי דידיה אפ"ה לא תקינו לי'. וכ"ש פירי דאתי מעלמא דאתי מקרן דידה דהוי דידה. וה"ה בלא אתי מעלמא הוי כ"ש פירי דפירי דידיה מהאי טעמא גופיה רק בתחלה קודם שידעינן אי תקינו רבנן פירי דפירי כלל דמריהטא דשמעתין משמע כאילו לא תקינו כלל פירי דפירי לזה כתבו וה"ה פירי דפירי אבל לבתר דידע שתקנו הוי כ"ש ודו"ק. ועיין ברי"ף שמתרץ בענין אחר ובאשר"י:

רש"י ד"ה אוכל והולך. דגבי בהמה איכא עורה כו'. נ"ל דס"ל ז"ל דאע"ג דמעיקרא קאמר טעמא דחנניא דלא חייש למיתה. מ"מ למאי דמסיק בטעמא דרבנן בולד בהמה דאיכא עורה יש לנו לומר טע"ז גם לחנניא. ודוקא גבי שפחה אמר דל"ח למיתה משום דאדם אית ליה מזלא כדאיתא בשבת (נג ב):

תד"ה שאני התם. קצת תימה כו' הא אם היה רוצה לשוחטה אינו יכול. מה זו תימה התם דאינו אלא חשש שמא תמות מהני האי טעמא דאפי' תמות מ"מ ישאר העור לקרן. אבל להתיר לשחוט רק מפני שיור העור אין לנו. וגדולה מזו עי' ברא"ש סי' ו' בסופו בשם בה"ג. וגם רש"י יישב זאת בד"ה אוכל והולך במש"כ אבל הנך כולהו פירות נינהו שמתחדשין תמיד כו'. ועי' ג"כ לשון רש"י לקמן בד"ה וחכ"א פירות:

גמ' דלא חיישינן למיתה. עיין שער המלך פ"ד מהלכות סוכה הלכה טז ד"ה ודע:

תד"ה פירא כו' אבל פשיטא דפירי דפירא נמי תקינו ליה כדתנן בהכותב.
נראה דאין ראייתם ממה דקתני במתני' דשם, כתב לה דו"ד אין לי בפירותיך דס' ר"י דאוכל פירי פירות דשאני התם כיון דלית ליה פירא מש"ה פירא דפירא שלו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש, אלא דראייתם ממה דאמרינן שם איבעי' להו כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירי פירותיך מפירי פירי סילק נפשי' מפירי לא סילק והרי אף דמפרי לא סילק נפשי' הוצרך לדו"ד לסלק עצמו מפ"פ הרי מפורש דאף דיש לו פירא דאף דמיירי בלקח מהם קרקע הא מ"מ הקרקע עצמה היא שלו דזהו הפירי הראשון מהקרקע שלו ואין היא נוטלת אותה אחר מיתתו, וא"כ מוכח דאף דהיכא דיש לו פירי מ"מ יש לו ג"כ פירי דפירי.

רש"י ד"ה אוכל והולך דגבי בהמה דאיכא עורה כו'.
לפ"ז עז לחלבה היינו דוקא דהעז הוא שלה ועומדת לחלוב אבל אם יש לה רק עז לחלבה וגוף העז אינו שלה בזה אין הבעל אוכל חלבה כיון דליכא שיור.
וק"ל מסוגיא דבב"מ (דף צו ע"ב) דאגרה פרה מעלמא ונשאת, הא בכה"ג אין הבעל זוכה במלאכת הפרה כיון דהפרה עצמה אינה שלה ואין לה רק למלאכה במשך שני השכירות וליכא שיור, וצע"ג:

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וכו'. כתב הרא"ש דדוקא הוא יכול למכור. אבל היא אינה יכולה לכופו למכור, ע"ש. ויש לעיין. דלכאורה זהו רק הרא"ש לשיטתו דנראה דס"ל דגם לרבנן הולד שפחה דוקא לאשה דהלד שייכא לאמה מטעם שמא תמות. וכ"נ בדעת הרא"ה. אבל מע"י דשפחה לבעל. א"כ מש"ה א"י לכופו למכור והוא משתמש בהם דאף דזקנים הם, ואפשר דגם לחנניה חיישי' למיתה מ"מ כיון דהוא אינו מכלה הקרן לא הוי כמו מקים עז לחלב. וגם בשביל המיתה לא הוי מע"י קרן כמו לרבנן. כיון דל"ש מע"י לגוף השפחה. אבל לשיטת רש"י נראה ברור דלרבנן דחנניה גם מע"י דשפחה הוי רק קרן. וראיה לזה ממ"ש רש"י בהא דהגונב ולד בהמה דס"ד דהולד לאשה מטעם שמא תמות. וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. ע"ש. הרי אף דהדין דימכור ול"ש לומר דהולד במקום אימא קאי. דהא מיד יכול למכרו. והוי רק כמע"י אפ"ה הוא לאשה. וה"ה למסקנא בשפחה. וכן מדוייק ברש"י שכתב גם בעז לחלבה משום דאיכא עורה. אבל בלא"ה חיישי' שמא תמות. אף דהחלב הוי כמו מע"י. ואפשר דהוכיח רש"י כן מהא דס"ד בולד בהמת מלוג דהכפל לאשה. ולא נקט בבהמה גופא. אע"כ דבבהמה גופא פשיטא דלאשה דהוי כמו מע"י דג"כ לאשה. וא"כ י"ל דבנפלו זקנים גם לחנניה חיישי' למיתה ולא הוי קרן רק המע"י כמו לרבנן בילדי'. או אפשר דלחנניה גם לרש"י לא חיישי' למיתה מטעם דהוא לא מכלה הקרן. וגם בזקנים כן. ועיין. ובנתיבות המשפט הקשה על הרא"ש דאימא דבזקנים גם חנניא מודה לרבנן. והדבר ברור כמ"ש. דהא דבמע"י גם רבנן מודים. ומטעם עז ליכא לאתויי עלה. דהא השפחה קרן והוא לא מכלה. וק"ל.
ודעת הרמ"ה הובא בטור דאף היא יכולה לכופו למכור. וע"כ משום דהזקנים דחיישי' למיתה המע"י. והא דעז לחלבה ע"כ משום דנשאר עורה. אבל אם יש רק הזכרים דחלב באמת אינו אוכל. וזהו דעת הח"מ סקל"ד, ועיין.
והנה לשיטת הטור דגם בולד בהמה שייך שבח בית אבי' לענין אם נתגרשה דנוטלת ונותנת דמי'. יש לע' אמאי נקט מודה חנניא דאם נתגרשה ולא נקט הך דינא לרבנן בולד בהמה (וכן ראיתי אח"כ שעמד בזה בס' קרבן נתנאל). ואמרתי דנקט כן לחנניה לרבותא. דל"ת דשרש פלוגתא דחנניא דס"ל דולד לאו במקום אמי' קאי והוא בפ"ע והוי כמו מע"י. ומש"ה הולד שפחה לבעל. והייתי אומר דדוקא לרבנן בנתגרשה הוי שבח בית אביה. דלדידהו הולד במקום אמי' קאי רק בבהמה איכא עורה מש"ה הולד דידיה אבל מ"מ שייך שבח בית אביה. אבל לחנני' אין הולד במקום אמי' ול"ש כלל שבח בית אביה. ולהכי נקט דחנני' מודה בנתגרשה. וק"ל.
וע' בהרמב"ן במלחמות שכ' ליישב קושית המאור על הרי"ף. ודעתו שם כרש"י דבעי' דוקא קרן ובגלימא השחקים קרן ובמחפורת של גפרית מקום הגומא הוא הקרן ע"ש. ויש לע' דהא הרי"ף כ' דעז וחלבה היינו הזכיה לחלבה. וצ"ל דדעת הרמב"ן להכריע ולחלק דהיכא דגזעו מחליף כמו חלב ופירות. הוי פירי מטעם דגזעו מחליף וא"צ שיהיה לה קרן בפ"ע. אבל באין גזעו מחליף כמו בגלימא ובמחפורת של צריף בעי' שיהא המקום שמור לה לקרן. וכן הוא דעת הרשב"א בשיטה מקובצת הובא ע"ש:
אולם יש לי מקום עיון לשיטת רש"י והרא"ש דבעי' שיהי' לה קרן דוקא. הא מבואר בב"מ (דף צו ע"ב) ע' ברש"י שם ד"ה והדר נסבא. וזכה הבעל להשתמש בה מתורת נ"מ. ואמאי הא הפרה היא לה רק למלאכה ואין לה קרן ויהיה הדין דבעד המלאכה ילקח קרקע והוא אוכל פירות. וצע"ג:

בא"ד ולפ"ה קשה כו' דהא גלימא אמר לקמן אע"ג דאין גזעו מחליף כו' עכ"ל. נראה דעיקר קושייתם דמסתמא הילכתא כהא דאמרינן כללא דמילתא גזעו מחליף ובאמת שאין זו קושיא מוכרחת דמצינן למימר דלרש"י כיון דכללא דמילתא לישנא בתרא גופא הוא דמסיק לה א"כ אנן קי"ל כלישנא קמא וכדפסיק רב נחמן וכן כתב ג"כ מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה שכן שיטת הטור וב"י ע"ש:

מיהו בר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו מגלימא דבסמוך דהא גלימא מסתמא אינה עומדת למכור משום שבח בית אביה כדאיתא להדיא בפ' אלמנה לכ"ג באיצטלא דפרסי אמיתנא דאפילו בהכניסה לו שום שהן נכסי צ"ב לא ימכור כ"ש בהא דשמעתין שפירשו כל המפרשים בנכסי מלוג וכמו שפירש"י גופא וכמו שאפרש בסמוך ולפ"ז מצינן למימר דרב נחמן לא איירי כלל מדין מכירת הגלימא כיון דבדידה תליא מילתא אלא מדין שמוש הבעל בגלימא איירי ואתא לאשמעינן שרשאי הבעל לכסות בה וזה פריו אע"ג שע"י כן כליא קרנא אפ"ה לא איכפת לן כיון שישארו השחקים והיינו דמדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"מ ורבנן בפיר ומחפורת דהתם נמי ע"כ לא איירי ממכירת הפיר והמחפורת דבלא"ה לא ימכור משום שבח בית אביה כדמסקינן בסמוך בזיתים וגפנים זקנים דאע"ג דכליא קרנא אפ"ה אם עומדת בשדה שלה ד"ה לא תמכור וה"נ הרי עומדין בשדה שלה מדכתב רש"י ז"ל דמקום הגומא ישאר לה לקרן ולא פליגי ר"מ ורבנן כלל במכירת קרקע הפיר והמחפורת אלא במכירת הגפרית והצריף קמא קמא דמטי דלר"מ כיון שאין גזעו מחליף הוי עיקר הקרן והקרקע טפילה וא"כ מוכרין אותו ולוקחין קרקע דבכה"ג ודאי לא שייך שבח בית אביה כיון שעומדין למכור ולרבנן הבעל לוקח הכל ואע"ג דכליא לעיקר קרנא מ"מ כיון שזה פריין לא איכפת לן כיון דנשאר מקום הגומא לקרן כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת הש"ס ופוסקים ובזה היה מקום ליישב ג"כ מה שהקשו התוספות לעיל בזה הדיבור על רבינו חננאל וכמ"ש קצת בשם מהר"י מטראני ז"ל אלא דמל' רש"י בסמוך גבי פיר ומחפורת משמע קצת דמוכרין הקרקע לגמרי ועדיין צ"ע ויבואר עוד בסמוך ודוק היטב:

בד"ה פירא דפירא כו' דוקא במידי דאתי מעלמא כו' תימא דגונב בהמת מלוג כו'. נראה דזה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דאם היינו מפרשים בפשיטות דפירי דפירי לא תקנו כלל לא הוי קשיא להו מידי דאיכא למימר דודאי כך היתה תקנת חכמים מעיקרא שלא יזכה הבעל אלא בפירות עצמן ולא בפירי פירות ואין לתמוה בזו הסברא דהא אפילו בפירות עצמן לא תקנו לו חכמים קנין גמור כדאמרינן לקמן בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום שלא תקנו לו אלא משום ריוח ביתא וגדולה מזו דקדקו האחרונים מפי' רש"י לקמן דאפילו הפירות עצמן אין יכול למכור הרבה בפעם אחת וא"כ מה"ט גופא נאמר שלא תקנו לו כלום בפירות היוצאים מאותן פירות וכ"כ הרי"ף ז"ל להדיא אבל ממה שהכריחו דבפירי דאתא מעלמא איירי כגון כפל קשיא להו שפיר דאין זו סברא דכיון שהולד הוא שלו יותר יש לומר דמדינא זכה בכפל כיון דמעלמא אתי ליה בבהמה שלו כן נ"ל וכן נראה מלשון מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו ובזה נתיישב דקדוק מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה כו' כבר כתבתי דלכאורה יש לפרש הני מימרי דר"נ אפילו בהכניסה לו ממש דהיינו צ"ב וכשיטת הסוברים דבבהמה נמי שייך האי דינא דלא תמכור מפני שבח בית אביה וא"כ לא איירי הכא ממכירת העז כלל כיון שאינו יכול למכור אלא עיקר מימרא דר"נ הכא היינו לענין הגיזה והחלב דמיקרי פירי אף על גב דמכלה הקרן כיון שנשאר שום דבר כפי' רש"י וכאשר כתבו הפוסקים דכל היכא שהיא מעכבת במכירת הצ"ב חזר דינן להיות כנכסי מלוג לגמרי עיין בתשובת הריב"ש סי' ק"נ ובא"ע סימן פ"ח בדברי האחרונים ולפ"ז הוי אתי שפיר הנך מימרי דר"נ הכא בתרי מילתא דחנינא ורבנן דאסיק בה ר"נ גופא הא מילתא דאם נתגרשה דאיירי משבח בית אביה. משא"כ אם נפרש כפשוטו דאיירי ר"נ לענין מכירת העז והרחל וכן בגלימא דבסמוך אם כן אין כאן מקומו בתר פלוגתא דחנניה ורבנן אלא לעיל גבי כללא דמילתא אי הוי קרנא או פירי לענין מכירה הו"ל לאתויי כך היה נראה לי לכאורה. אלא שכבר כתבתי ג"כ דרש"י גופיה פי' בסמוך בעיילא ליה גלימא דאיירי בנכסי מלוג ומשמע לכאורה מלשונו שכתב אעפ"י שלא שמאתן בנצ"ב דכוונתו בזה דבנצ"ב לא שייך מימרא דר"נ דפשיטא דמכסי ביה כיון שהוא ברשותו לגמרי אף למכור אלא דבאמת א"א לומר כן דנהי דבעז לחלבה אפשר לומר כן דכמה פוסקים סברי' דבבהמה לא שייך שבח בית אביה כלל כמו שדקדקו האחרונים מלשון רש"י כאן בד"ה נותנת לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה ומשמע להו דדוקא בשפחתה איירי ולא בבהמה אף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דנקיט שפחתה כיון דאמודה חנניה קאי. ועוד מצינו כמה פוסקים אחרים דנהי דבבהמה נמי שייך שבח בית אביה היינו לענין שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן אבל אם היא תחתיו ורוצה הבעל למכור אינה יכולה לעכב דדוקא בבגדים וכלים וקרקעות אמרינן דיכולה לעכב משא"כ בולדות שפחה ובהמה כדאיתא בטא"ע סימן פ"ח בשם הרא"ש ז"ל מ"מ בגלימא דבסמוך שהוא כלי כל אנפי שוין דיכולה לעכב מלמכור מפני שבח בית אביה לכך נראה דמ"ש רש"י ז"ל דאע"פ שלא שמאתן בכתובה בצ"ב היינו משום דבצ"ב פשיטא לן מיהא שיכול לכסות ביה אם רוצה לקבל עליו אחריות הפחיתה כן נראה לי ויש להאריך עוד בזה בכמה עיקרי דינים ואין כאן מקומו ודו"ק:

משנה נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו כו' וכתב הרא"ש ז"ל דוקא אם הבעל רוצה למכור אבל אם אינו רוצה אין האשה יכולה לכופו ונראה שטעמו דלעולם יד הבעל על העליונה כדקי"ל בעלמא ידו עדיפא מידה ומש"ה ל"ח אי כליא קרנא דידה היכא דאיכא שום שיור וה"נ כדאיכא שיור דמי כיון דבסמוך איפסקא הילכתא כחנניה דלמיתה לא חיישינן וכמו שכתבתי במשנה הקודמת ג"כ שיטת הרא"ש ז"ל דלעולם יד הבעל על העליונה ונראה שיצא לו כן מהנך מימרי דר"נ לעיל בהכניסה עז לחלבה ועיילא ליה גלימא דמשמע ליה דאיירי בכה"ג דאע"ג שהיא אומרת למכור והוא אומר להניח שומעין לו משא"כ למאי דפרישית בסמוך דלא איירי ר"נ לענין מכירה אלא דהיא ג"כ אינה רוצית למכור אלא לענין הנאת בעל מהפירות איירי א"כ אין ראיה משם כנ"ל ודו"ק:

שם רשב"ג אומר לא תמכור מפני כו' ובסיפא גרסינן ר' יהודה אומר לא תמכור לפי הנוסחאות שלנו וא"כ משמע דלרשב"ג שני ליה בין עבדים ושפחות לזיתים וגפנים והטעם נראה שסובר דבזיתים וגפנים זקנים לא שייך כלל שבח בית אביה וא"כ מקשה הש"ס בסמוך שפיר מעבדים ושפחות אזיתים וגפנים דכי היכי דלרשב"ג היכא דשייך שבח בית אביה כגון בעבדים ושפחות אפילו היכא דכליא קרנא ולא נשאר שבח בית אביה אפ"ה ס"ל האי טעמא דלא תמכור א"כ לר' יהודה נמי דס"ל דשייך שבח בית אביה נמי בזיתים וגפנים אפילו היכא דכליא קרנא ואזיל לה שבח בית אביה אפ"ה אית לן למימר דס"ל דלא תמכור וזה פשוט אלא שראיתי לבעל ספר נתיבות המשפט דף קל"ז שהוקשה לו סוגיית הש"ס ולפמ"ש אתי שפיר:

משנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' מה שהוציא הוציא. ופירש"י אם גירשה וכ"כ כל המפרשים והפוסקים ולא ידעתי למה לא יוכל לישבע וליטול אפילו בעודה תחתיו כיון שלא אכל ואומר שאינו רוצה לאכול ואפשר דלאו דוקא נקטו הכי אלא משום דלא שכיחא מילתא שישבע בכה"ג שלא יבא לידי שבועת שוא:

תוס' ד"ה פירי דפירא וכו'. כדתנן בהכותב וכו'. הנה הרי"ף ז"ל תירץ קושית התוס' דהתם בריש פרק הכותב הואיל וסלק עצמו מן הפירות הוי ליה הפירות כקרן וממילא דיש לו פירי פירות. ובאמת צריך להבין מה שהביאו התוס' ראיה משם. ולכאורה היה נראה דס"ל להתוס' דאי מטעם שנחשבו הפירות לקרן א"כ כי היכא דסילק עצמו מנכסיה שלא יהיה בהם פירות ה"נ סילק עצמו מן הפירות אף שנחשבים לקרן לא עדיפא משאר נכסים שנפלו לה אח"כ דמועיל הסילוק מהן כמ"ש הרא"ש בשם הרמב"ם בריש פרק הכותב והרי"ף ס"ל דאין הסילוק מועיל בנכסים שנפלו לה אח"כ דה"ל דבר שלא בא לעולם. ולפ"ז יש לומר דבהכי פליגי ר"י ות"ק בר"פ הכותב דטעמא דר"י משום דהוי דבר שלא בא לעולם וטעמא דת"ק הוא (דסתם ת"ק דר"י הוא רבי מאיר) דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ"ש שיוכל לסלק עצמו אפילו מנכסים שנפלו לה אח"כ וה"ה מן הפירות כנ"ל אך באמת זה אינו חדא דמשמע להדיא מדברי התוס' לעיל דף ע"ח ע"ב ד"ה דלא כר"י וכו' דס"ל דאין הסילוק מועיל אלא על הנכסים שיש לה כשכותב לה דלא כשיטת הרמב"ם. ותו דאי אפשר לפרש דהרי"ף ס"ל דאין מועיל הסילוק לפירות משום דה"ל כנפלו אח"כ דא"כ למה מועיל לר"י כשכותב בפירוש דין ודברים אין לי וכו' ובפירי פירותיהן. ונראה לענ"ד יש לומר איפכא דאדרבא מהאי טעמא דס"ל להתוס' דאין מועיל הסילוק מנכסים שנפלו לה אח"כ א"כ א"א לפרש דהפירות נחשבים לקרן דאפילו ה"ל כנכסים שנפלו אחר כך ואפילו סילק בפירוש מפירי פירותיהן אינו מועיל. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש לקמן ר"פ הכותב דיש לו לבעל קנין בגוף השדה אפילו לפירי פירות ושפיר יכול להסתלק ושפיר הוכיחו התוס' דיש לו לבעל פירי פירות דאי נימא דאין לו קנין בגוף השדה לפירא פירות אלא מטעם דהפירות נחשבים לקרן לא היה מועיל לר"י אפילו כשמסלק בפירוש והרי"ף ז"ל ס"ל דמועיל הסילוק אבל זהו דוקא כשנסתלק בפירוש אבל מן הסתם אין דעתו אלא על אותן שישנן בעין ואין פירי פירות בכלל הסילוק. עוד יש לומר דס"ל להתוס' דליכא למימר מטעם דפירות ה"ל כקרן וה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאין לבעל פירות כדאיתא פרק חזקת והרי"ף ס"ל כיון דמוקמינן לקמן בר"פ הכותב בכותב לה בעודה ארוסה שפיר יש לו פירות וכדעת הפוסקים בנותן מתנה לארוסתו יש לבעל פירות. מיהו הא קשה לי על שיטת הרי"ף ז"ל דהא מיבעיא ליה בש"ס לקמן דף פ"ג ע"ב בסילק עצמו מפירא פירות אם סילק עצמו מפירות. ואי ס"ד דאין לו פירא פירות אלא מטעם פירות דפירות ה"ל כקרן א"כ מאי מיבעיא ליה הא מוכח ע"כ דסילק עצמו מפירות דאל"ה אין לו כלל פירי פירות וצ"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דנהי דלא תקנו ליה פירי פירות מ"מ הדרי פירי פירות וה"ל כקרן ואית ליה מיניה פירא דפירי פירות ושפיר יש לומר דמסלק מפירי פירות שתוכל למכרם אף דאית ליה מהם פירות ויבואר במקומו לקמן בטוב טעם ודוק:

פירש"י ד"ה ר"מ אומר קרן וכו'. לכאורה ה"מ לפרש שימכרו הפירות דהיינו הגפרית וצריף ויקח מהן קרקע ובהכי עדיף טפי שישתיירו גוף הפירות ומחפורת משום שבח בית אביה וכן הקשה בסימן פני יהושע ונלענ"ד טעמא דרש"י ז"ל)* דאי ס"ד דמוכרים בכל פעם הגפרית וצריף היה ראוי להיות לבעל ג"כ חלק בהן דודאי לא נפחת כ"כ המחפורת כפי שכר ריוח הצריף והגפרית וא"כ בזה המותר הריוח הוא בכלל פירות מה שלא נפחת הקרן. ותו)* דלפמ"ש במתניתין לר"מ שמנכין מה ששוה בפחות גוף השדה בעבור הפירות שבתוכו א"כ כיון דעכ"פ אחר שלקח כל הצריף והגפרית שוה הקרקע לשום תשמיש דאל"ה הא כליא קרנא לגמרי א"כ יש לבעל פסידא זה התשמיש כל זמן חפירת הצריף אלא ע"כ דס"ל לר"מ שזה יותר תיקון שלא נצטרך טירחא בשומא בכל עת וטוב יותר למכור מיד המחפורת לגמרי ולקנות קרקע והבעל יאכל פירות וק"ל:

הנה הרי"ף ז"ל מפרש בעז לחלבה ואינך שלא הכניסה העז עצמה כמ"ש הר"ש בשם הראב"ד דנשאר מה שקנו לה מקום החלב. ותמה הרא"ש עליו ע"ש. ונלענ"ד ליישב קצת דודאי אי אפשר לומר דהגיזה האחרונה או החלב האחרון יהיה לבעל דהא לא שייך שנשאר מקום הגיזה והחלב עוד אלא ודאי צ"ל דבאמת ס"ל עד ולא עד בכלל כמו בגלימא דהבלאות הוא לאשה וה"נ החלב האחרון שלא נשאר מקום קנוי לה עוד וכן הגיזה האחרונה בודאי הוא לאשה אם כן אכ"פ איכא שיור מועט. ובזה אתי שפיר נמי טעמא דחנניא דלא חייש למיתה והקשה הרשב"א דעכ"פ סופן שימותו. ולפמ"ש יש לומר דס"ל כיון דקי"ל דבזקנים ימכרו כדאיתא במתניתין דבסמוך וכ"כ שם בשיטה מקובצת בשם כמה גאונים דלחנניא בזקנותן ימכרו אף דאמרינן לקמן לרשב"ג לא ימכרו היינו מחמת עכוב דידה משום שבח בית אביה אבל בילדותן ס"ל דאינה יכולה לומר שתמכרם דהא יכולה היא למכור בזקנותן והיינו ממש בעז לחלבה דנשאר מקום החלב ולבסוף כשיהיה סמוך לכליא הקרן ימכרו וק"ל: והרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל לקמן גבי עבדים זקנים דאפילו לת"ק אין היא יכולה לכופו שימכור אותן ולעשות מהדמים קרן. ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה עבדים וכו'. משמע דזתים וכו'. וקשה לר"י וכו'. והרא"ש כתב בשם הירושלמי בשאין עושים כדי טיפולם וכו'. ולפ"ז קשה מאי מקשה מעבדים כקושית התוס' ולכאורה היה נראה דיש לומר דס"ל כמ"ד דיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך א"כ שפיר אפילו אינו עושה כדי מזזונותיה ראוי הוא למכירה שהלוקח יכול לעשות בו מלאכה ומזונותיה ישאל על הפתחים ואפ"ה יכול הבעל למכרו משום דלגבי בעל אינן עושים כדי טיפולן שהרי חייב לזונם כדאיתא בי"ד הלכות עבדים סימן רס"ז ע"ש דאף דהרב יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אבל עבדי נכסי מלוג חייב לזונם. אלא דהא קשה דרשב"ג ורב דס"ל בגיטין דף י"ב שאין הרב יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך א"כ ע"כ צ"ל דשויא למלאכה יותר ממזונות ונראה דלפי מאי דאמרינן בגיטין דף מ"ג מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא א"כ אפילו זקנים א"א דלא שוה להזדבן לקנסא ושפיר יש לומר דהוי דמי לעצים שאינן ראוים למלאכתן הראשון אלא למכור להסקה ואפשר דהתוס' ס"ל דקנס מיקרי פירא כמ"ש לעיל בכפל דה"ל פירי בבהמות נכסי מלוג עצמה ולבעל הוא וא"כ ה"נ ס"ל דלבעל הוא מיהו הירושלמי ס"ל כמ"ש לעיל דמידי דאתא מעלמא לאו פירא ותו דהא כתב הרא"ש לעיל הולד נכסי מלוג אף דהוא לבעל מ"מ אם מתה בהמת נכסי מלוג ולדה במקומה א"כ ה"נ בקנס כיון דמת העבד יש לומר דקנסא ה"ל כקרנא ואפשר דקושית התוס' דא"כ הא דמיבעיא שם בגיטין אם יכול למכור קנס ה"ל למיפשט מהכא אלא ע"כ דשויא קצת אבל על הירושלמי אין להקשות ונראה הא דהוצרכו הפוסקים לפסוק כרשב"ג היינו ע"כ בעבדים זקנים שאינם עושים כדי מזונותיהן כמ"ש בירושלמי הנ"ל ואפ"ה ראוים למכירה אף אם נימא דאין יכול למכור לקנס מכ"ש בזמן הזה דאין דנין דיני קנסות מ"מ למאי דקי"ל דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואניני זנך בר מכירה הוא משא"כ בבעל בעבדו נכסי מלוג דודאי חייב לזונן כשעושה בהן מלאכה כנ"ל ה"ל אינו עושה כדי טפולן. וק"ל:

פירש"י ד"ה מה שהוציא הוציא אם גירשה ר"ל דודאי תחתיו דבעל אם אינו רוצה בפירות ותובע ההוצאה לא עדיף משאר ארוס כיון שהוציא אדעתיה דפירות שוב אינו יכול לחזור בו שלא יאכל הפירות ולתבוע ההוצאה ולא משכחת שישבע ויטול אלא בגרשה דקי"ל דפירות המחוברין הן שלה ואפילו לרבנן דפליגי אדר"ש מ"מ אין בהן אלא כפי מה שהן שווין בשעת גירושין וטוען שהוציא משום שסבר שיהיו פירות שלו אבל השתא שהפירות שלה תובע ההוצאה ועוד נראה דבהכניסה לו פירות מחוברין והוציא הבעל עליהן הוצאה וגירשה קודם הלקיטה אפילו רבנן מודים שהפירות שלה כיון דהתחלת גידולין והלקיטה היה ברשותה א"כ שפיר תובע הבעל ההוצאה. ועוד נראה דאם משביח הבעל השדה כדי שיאכל פירות שנים הרבה והוציא עליה הוצאה אפילו אם יהיו הפירות לבעל לרבנן דר"ש יכול הבעל לומר שהוציא הוצאה מרובה בשביל פירות של שנים הרבה אבל בשביל פירות שנה אחת לא היה מוציא הוצאה מרובה יתר על השבח ושפיר תובע ההוצאה אבל כשהיא תחתיו דבעל לא שייך זה. ובספר פני יהושע מסתפק בזה כשהיא תחתיו דבעל ולא ידעתי בזה מקום ספק דלא עדיף מאריס כנ"ל מיהו לכאורה הוי משכחת להאי דינה בנכסים שנפלו לה קודם שניסת א"כ בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך דקי"ל דבעל אוכל פירות ואם מכרה ונתנה קיים אם כן משכחת כשהוציא הוצאת ואחר כך מכרה ותובע הבעל ההוצאה אלא דרש"י ז"ל מפרש בפשיטות טפי. וק"ל:

אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירי הוו וכו'. עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ד הנדפס מחדש סימן קט"ו ע"ש:

(עט ב משנה) מפני שהן שבח בית אביה.—פירש במ"מ (הל' אישות פכ"ב הכ"ה) שהוא כבוד להם, שיהיו לה עבדים ושפחות. וכעין זה בנימוקי יוסף רפ"ז: "שיאהבנה בעל שני ויהיה לכבוד ולתפארת לאביה, שנתן לה כלים חשובים כאלה". ולפי זה אין הפרש בין נפלו לה מאביה ובין נפלו לה מאמה. אבל מצאתי בס' מקח וממכר לרה"ג שער ז', שכתב שאם נפלו לה מאמה לא שייך שבח בית אביה.

ולד בהמת מלוג. שנפלה לה בהמה בירושה וילדה: תשלומי כפל לאשה. ולא לבעל קס''ד דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן: וולד שפחת מלוג לאשה. לקמן מפרש טעמא: פירא. גוף הוולד: פירא דפירא. כפל הבא עליו: דאיכא עורה. ואין הקרן כלה כולו: שאם נתגרשה. והבעל זכה בולדות שהן כפירות תלושין: נותנת. לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה: עז לחלבה. לאכול חלבה: לגיזותיה. הן עיקר שלה להכי נקט להו והוא הדין דשקיל חלב וולדות: אוכל והולך. דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה וגבי דקל כשייבש איכא עציו אבל הני כולהו פירות נינהו שמתחדשין תמיד ודרך הנאתם היא: עיילא ליה גלימא. טלית בנכסי מלוג אף על פי שלא שמאתו [בכתובה] בנכסי צאן ברזל וצריך להיות קרן שמור לה: פירא הוי. כסויו שמכסה הימנו הן פירותיו: ומיכסי ואזיל ביה עד דכלי. והשחקין יהיו לה לקרן: כמאן. אמרה רב נחמן להא דשיורא פורתא הוי ליה קרנא: כי האי תנא. רבנן דפליגי אדר''מ: המלח והחול. נפלה לה ירושה על שפת הים חריצין עשויין שמי הים נכנסים בהן והחמה מייבשתן ועושין מלח והן משרפות מים האמורין במקרא (יהושע יא) ומתרגמינן חריצי ימא: והחול. מקום שנוטלין חול לבנין: ה''ז פירות. ולא אמרינן ימכר אותו מקום וילקח בהן קרקע בר זריעה לפי שאין פריו כלה לעולם ובהא מודה ר''מ: פיר גפרית. גומא שחופרין הימנה גפרית וכן מחפורת של צריף אלו''ם בלע''ז שצובעין בהן בגדים ומשי וחופרים אותו בקרקע וסופו לכלות ולהגיע ליסוד קרקע בעלמא: ר''מ אומר קרן. וימכר וילקח בדמיו קרקע לפי שפריו כלה: וחכ''א פירות. ומקום הגומא יהיה לה לקרן ומזה יאכל הבעל עד שיכלה שזה פריו ודרך הנאתו והוא הדין לגלימא ולא דמו לכספים ופירות התלושין שנאכלין מבלי שיור וכל פרוטה ופרוטה הואיל ואינן עושים פרי הויא קרן לעצמה: היינו ת''ק. חכמים: מחוברים בשעת יציאה. דלא איירו בהו רבנן לית להו הא דאמר ר''ש ביציאתה שלה דקסברי מה שגדל ברשותו שלו ותלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן: מתני' לא תמכור. יכולה היא לעכב: גמ' מחלוקת. דזיתים וגפנים בשדה שלה שנפל לה הקרקע עם האילנות דכי יבשי זיתים הוי לה קרקע לקרן: אבל בשדה שאינה שלה. כגון שהיו לאביה זיתים שקנה בלא קרקע על מנת שיהיו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שיבשו: דברי הכל תמכור. וילקח בהן קרקע ואין אחד מהן יכול לעכב במכירתן שאין כאן שבח בית אב היכא דכליא קרנא: והא עבדים ושפחות כו'. דכי מייתי כליא קרנא לגמרי ופליגי דכל זמן דהן קיימין הויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת: מתני' מה שהוציא הוציא. אם גירשה: גמ'

דקתני ילקח בהם קרקע אין קונין אלא דבר שגזעו מחליף אלמא דבלקנות איירי ולפ''ז לא קשה מידי לפי' ר''ח הא דאמר ר''נ פירא הוי ולא דר''מ אדר''מ דהתם מיירי שמכנסת לו גלימא ופיר גפרית וצריף וקרי פירא למאי דאכיל בעל פירות נכסי מלוג אבל הכא מה שקונין בכספים שנפלו קרי קרנא ומה שאין קונין קרי פירא דדין פירות עליו כמו שהפירות ימכרו וילקח בהן קרקע ולפ''ה קשה דמפרש דאין גזעו מחליף מוכרין דהא גלימא אמר לקמן אע''ג דאין גזעו מחליף דמכסי ביה ואזיל וכן פיר גפרית ומחפורת של צריף אמרי רבנן דהוי דבעל אע''ג דאין גזעו מחליף ולר''ת ניחא דאע''ג דאין קונין לכתחילה מכספים אלא דבר שגזעו מחליף כשנופל לה בירושה אין מזקיקין אותו למכור אלא אוכל פירות כמו שהוא עד שיכלה הקרן כיון שיש שיור קצת כמו בגלימא וכל דדמי ליה: כמאן לא כרבנן כו'. השתא משמע דסבר ר' ינאי דוולד בהמת מלוג לאשה וא''ת א''כ לימא ולד בהמת מלוג לאשה וי''ל לרבותא נקט דאפילו כפילא הויא דאשה: פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. דוקא במידי דאתי מעלמא כגון כפל ולד בהמת מלוג אבל פשיטא דפירי דפירא נמי תקינו ליה רבנן כדתנן בהכותב (לקמן פג.) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב כו' והא דקאמר משלם תשלומי כפל לאשה היינו כפל לחודיה אבל קרן לבעל תימה דגונב בהמת מלוג עצמה שהיא של אשה הוי הכפל לבעל דהא לא הוי פירא דפירא וגונב ולד בהמת מלוג דהויא דבעל הוי הכפל לאשה וריב''ן פירש דכ''ש בהמת מלוג עצמה דהוי הכפל לאשה והכי פי' פירא כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן והוא הדין פירא דפירא הא פירא דפירא דאתי מעלמא לא תקינו ליה וכל שכן פירא דאתי מעלמא: שאני התם דאיכא עורה. קצת תימה לרשב''א דחשיב עורה שיור הא אם היה רוצה לשוחטה אינו יכול: והרי עבדים ושפחות כו'. משמע דזיתים וגפנים זקנים עושים קצת פירות מדפריך עלה מעבדים ושפחות ובעבדים ושפחות מיירי שעושים קצת מלאכה דאם אינם יכולים כלום מה מכירה שייך בהם ועוד דמסיק דפליגי דנפלו לה בשדה שאינה שלה ואי מיירי בזיתים וגפנים שנתייבשו לגמרי מ''ט דמ''ד לא תמכור והא ליכא שבח בית אביה דכיון דנתייבשו לגמרי לא יניח בעל השדה להשהותם אלא ודאי מיירי כשעושין קצת פירות וקשה לר''י מהא דאמר בפ' המקבל (ב''מ דף קט:) דההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנים וקש לה' שנים דפריך למ''ד התם פירא הוי מהא דתנן הכא נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע כו' אלמא קרנא הוי דאי פירא הוי יאכל הבעל עצים ומאי פריך הא מיירי שעושין פירות ולהכי חשיב גוף האילן קרנא ולא פירא וה''ה בההוא דמשכן פרדסא דהיכא דלא קש ועושין פירות שלא יקח ב''ח עצים דחשיבי קרנא כל זמן שעושין פירות אחריני ויש לומר דהכי פריך כיון דאמרי רבנן ילקח בהן קרקע לטובת הבעל מדפליג רבי יהודה ואמר שאינה צריכה למכור משום שבח בית אביה א''כ כי יבשו לגמרי נמי קרנא הוי וילקח בהן קרקע דאי פירא הוי אמאי אמרי רבנן ימכרו אדרבה טוב לו לבעל שיאכל פירות מה שהוא וימתין מעט עד שיתייבשו לגמרי ויהיו הכל שלו אלא ודאי קרנא הוי: [ועי' תוס' ב''ק פט. ד''ה פירא]