דאמר ר' חנינא חותמו של הקב"ה אמת. תמצא עיקר דברי ר' חנינא בפרק בא לו כהן גדול (יומא דף סט) במס' יומא ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סד) במס' סנהדרין ובתלמוד ארץ ישראל במסכת סנהדרין (בראש פ"א) אמרו בדבר זה טעם נאה ביותר ונראה לי לכתבה הנה והכי אמרו מהו חותמו של הקב"ה רב ביבי בשם ר' ראובן אמר אמת מהו אמת אמר ר' אבין שהוא אלהים חיים ומלך עולם אמר ר' שמעון בן לקיש אלף ראשה דאלפא ביתא מם באמצעיתה תיו בסופ' לומר (ישעי' מד) אני ה' ראשון שלא קיבלתי מלכותי מאחר ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף ואת אחרונים אני הוא שאין אני עתיד למוסרה לאחר ואיתא נמי בבראשית [רבה] דר' אושעיא (פרשה פא):

ד' מתו בעטיו של נחש כבר פירשנוהו:

אעפ"י שהגדול ראוי למחות ביותר והוא הראוי ליענש ביותר מ"מ אף הקטנים ממנו הואיל ובידם למחות נענשים אלא שהגדול נענש יותר וכן בכל דבר שראוי להם לפקוח עין עליו ומעלימים עיניהם הימנו והוא שאמרו רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתיא ההיא איתתא לקמיה צוחה ולא אשגח בה אמר ליה לא סבר לה מר האי דכתיב אוטם אזנו מצעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה אמר ליה רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי כלומר אני שאני ראש שלך נענש מעט אבל מי שהוא ראש שלי ואב ב"ד קבוע הוא נענש יותר הא מר עוקבא דיתיב אב ב"ד וכתיב בית דוד כה אמר י"י דינו לבקר משפט:

אע"פ שאדם משער בעצמו שלא יקבלו הנוכחים ממנו הואיל ולא נתברר לו שכן אין לו לימנע שלא להוכיח והוא שאמרו דרך הערה אמרה מדת הדין לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים הם אמרה לפניו היה להם למחות אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא קבלו מהם אמרה לפניו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כלומר והיה להם למחות עד שיתברר להם שלא יקבלו מהם הא כל שנתברר להם כן אין נענשים כלל ולא עוד אלא שהשתיקה נאה להם והוא שאמרו במסכת יבמות ס"ה ב' כשם שאדם מצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

מעיקרי הדת להאמין שכל מה שיקרה לאדם מטוב ועד רע הכל מושגח מאתו ית' השגחה פרטית מצד פעולות האדם ולא יבלבל זה מה שנראהו מהעדר הסדור למראית עינינו בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכן מאמר מקרה אחד לצדיק ולרשע הנאמר גם כן למראה עינינו שאופני המשפט נעלמים ממנו ולא נדע במה יענש זה ובמה יגמל זה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לגמול אם לעונש והוא שאמרו אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון ואל יבהילך מאמר ד' מתו בעטיו של נחש ר"ל מה שנקנסה מיתה בסיבת הנחש והונחה בטבע שלא נאמר בטבע אלא דרך הפלגה למיעוט עונותיהם עד שלא היו ראויים לעלות במאזנים ואף זו לא נאמרה אלא למראה עיני בשר ודם ומי יודע לבות בני האדם עד שיחלצוהו דברי פינו וישללוהו מכל חטא ונמצאת מכחיש מאמר אין אדם שלא יחטא וכן אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות וכבר ידעת שאין משיבין באגדה ומה נכבד מאמר אף משה ואהרן בחטא מתו מכאן ואילך ימחלו האחרים על כבודם:

מ"ד ה' גו' אם שרים חטאו זקנים מה כו'. זקנים הם החכמים ע"ש זה קנה חכמה ומצינו חטאים גם בזקנים דכתיב זקני בית ישראל עושין גו' אלא משום דהכא לעיל בההוא ענינא גבי ספור חטאים כתיב שריך סוררים גו' כלו אוהב גו' ולא הוזכרו זקנים שם ולזה קאמר אם שרים חטאו כדכתיב שריך סוררים גו' זקנים שלא הוזכרו שם מה חטאו שיבא ה' במשפט עמם ואמר מפני שלא מיחו בשרים וק"ל:

לא סבר לה מר אוטם אזנו גו' לכאורה האי לישנא מגומגם דהל"ל הא כתיב אוטם אזנו גו' אלא משום דפשטיה דהאי קרא איירי לענין צדקה לעני ודל קא"ל לא סבר ליה מר דלענין משפט נמי נאמר האי קרא דהכי משמע דההיא איתתא דקצווחא על דינא הוא כדמייתי דינו לבקר משפע וגו' וק"ל:

רישך בקרירי כו' ורישא דרישך בחמימי. נראה דנקיט האי לישנא ע"פ המקרא דמייתי דינו לבוקר משפט גו' פן תצא כאש חמתי ובערה גו' דהיינו רישא דרישך מר עוקבא שהוא מבית דוד נכווה בהנך חמימי דנקט בקרא וק"ל:

מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר כו' מה שיש לדקדק בזה אההיא דפ"ק דברכות שאמרו שם שמא יגרום החטא כו' מפורש שם ע"ש:

ועל מצח רשעים תי"ו של דם כו'. כתבו התוס' מסברא קאמר הכי דהא כו' ע"ש ולא ידענא מאי סברא כיון דהצדיקים היה עליהם תיו של דיו שלא יגעו בהם כמפורש בקרא ממילא אילו שלא היו להם תיו רשעים הם ונתנו למשחית ואפשר משום בינונים דלא היו ראוים להנצל ולא להשחית וכן משמע לישנא דהללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים ועוד נראה בזה דמשמע לתלמודא שהיה על הרשעים תיו של דם דתיו גופיה לא הוי סימן כדלקמן דתיו תחיה ואיכא תיו תמות וכן לאינך אמוראי אבל אי הוה בשניהם התיו בצדיקים בדיו רמז על תחיה וברשעים בדם רמז על תמות ובקרא נמי איירי בשניהם מדכתיב לשון כפול נאנחים ונאנקים משמע ליה נאנחים היינו צדיקים שמתאנחים ומצטערים על כל התועבות ונאנקים היינו רשעים שיהיו נאנקים אחרי הריגתם כמ"ש יאנק חלל בירמיה ובאנק חלל ביחזקאל וגבי דם גופיה כתיב ביחזקאל האנק דם שהיה על הרשעים תיו של דם על שיהיו עתידים בהריגתם נאנקים כחלל הזה על תועבות שעשו ודו"ק:

אמרה מדת הדין כו' כפרש"י נראה דכל זה מוכח מדכתיב אח"כ ממקדשי תחלו דהיינו ממקודשי שקיימו את התורה כו' כדלקמן אבל א"כ לא ה"ל לאתויי כלל בתר הכי הא דכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו' דאדרבה מההוא קרא מוכח שהתחיל להשחית בזקנים כדכתיב ברישא דקרא זקן בחור ובתולה גו' וכאן כתיב וממקודשי תחלו וא"כ סתרי קרא אהדדי וי"ל דזקנים משמע ליה ת"ח זה קנה חכמה ור"ל אשר לפני הבית שהם זקני סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית אשר לפני ב"ה וק"ל (עי' ברש"א בפ"ק בע"ז דף כ"ב):

שקיימו כו' מא' ועד תי"ו כו' דמ"ה שקטרגה שיחזור הקב"ה אמרה שסימן התיו ירמוז גם שהם צדיקים מא' ועד תי"ו יהיו בכלל הגזירה כיון שלא מיחו בהם ורמז בקרא וממקודשי תחל"ו דהיינו שקיימו עד תיו חלו להשחית וק"ל:

ומיד והנה ששה אנשים באים וגו' האי קרא לעיל מיניה כתיב אלא דר"ל דלכך הקדים האי קרא לומר שיהיו כבר אילו ו' אנשים מוכנים לקיים מיד הגזירה שנאמרה אחריה וק"ל:

מזבח הנחושת מי הוה כו'. כתבו התוס' וא"ת והא כתיב בד"ה ויעש מזבח הנחושת וי"ל דדרשינן ליה כי הכא שאמרו לפניו שירה בכלי נחושת עכ"ל והוא דחוק דלמה לו להזכיר זה התם בקרא דהכא נקט ליה לרמוז על הלוים שנתנו לפני המשחית להתחיל בהם ולולי דבריהם נראה דל"ק מידי דהתם ה"ק דתחת המזבח של נחושת שנעשה בימי משה עשה שלמה מזבח אבנים אבל הכא ל"ל להזכיר כלל שעמד בפני מזבח שהיה תחת מזבח של נחושת שהיה כבר בימי משה וק"ל:

קצף אף וחימה כו'. כתבו התוס' קשה לרשב"א כו' ע"ש וכתבנו בזה פ"ק דע"ז ופ"ק דב"ב ע"ש:

ומ"ש תיו תחיה תיו תמות. פירוש תיו בדיו תתיה לצדיקים ותיו דם תמות לרשעים ולמ"ד תמה זכות אבות הוא רמז לשניהם לצדיקים שתמה זכות אבות ובצדקתם וזכותם ינצלו ולרשעים שאין להם זכות עצמם והרי גם זכות אבות תמה וכן למ"ד תחון זכות אבות לצדיקים שמעשה אבותיהם בידיהם משא"כ לרשעים ולמ"ד תיו סוף חותמו כו' אמת דהיינו רמז שהוא סוף וגזר דין חותם של הגזירה לצדיקים ולרשעים ומ"ד אילו בני אדם שקיימו כו' היינו תיו של דיו לצדיקים ותיו של דם לרשעים הוא בהיפך אילו שלא קיימו מא' ועד תיו והשתא לא פליגי הני אמוראי אלא בפירוש רמז התיו בין לצדיקים בין לרשעים אבל מדברי התוספות נראה בשם ר"י דלשמואל דאמר תמה היינו לרשעים ולר"י תחון לצדיקים והוא דחוק ודו"ק:

מימות יהושע כו' שנאמר אגלה גו' עיין פרש"י ועי"ל דנפקא ליה מועתה אגלה גו' דר"ל עד היום הייתי חס על כבודה מפני כבוד מאהביה שהם האבות ומהיום אגלה נבלותה לעיני מאהביה שהם האבות ולא אחוס עוד על כבודה וק"ל:

מימי חזקיהו שנאמר למרבה גו' פרש"י קנאת ה' צבאות תעשה זאת ולא זכות אבות עכ"ל ועי"ל דנפקא ליה מדכתיב להכין ולסעדה במשפט וצדקה אבל לא בזכות אבות וק"ל:

אין מיתה בלא חטא ואין כו'. לכאורה קשה דהמיתה וודאי קשה מיסורין וא"כ לפי הסברא יהיה בהיפך דהיינו דאין מיתה בלא עון שהוא המזיד ואין יסורין בלא חטא שהוא שוגג ולפי מ"ש התוספות דמיירי הכא ביסורין שהם מכוערים י"ל שהם קשים טפי ממיתה ומ"מ יש לעיין בזה דיסורי איוב וודאי מכוערין היו ואינו דומה שהיה בו עון מזיד דמפורש ביה איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע ודו"ק:

בגמרא ומיד והנה ששה אנשים באים וכו' לפי גירסא זו דקאמר ומיד וכו' משמע דקאי אדלעיל דהיינו לאחר שאמר הקב"ה וממקדשי תחלו על זה קאמר ומיד והנה ששה אנשים אבל יש לתמוה דהא האי קרא והנה ששה אנשים כתיב קודם האי קרא דוהתוית תיו על מצחות האנשים וגו' ועוד מאי קאמר ומיד וכו' הא כבד כתיב וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית דמשמע מיד שאמר הקב"ה וממקדשי תחלו דהיינו הצדיקים עשו כן והתחילו באנשים הזקנים הצדיקים ואי לא מסתפינא אמינא דטעות סופר הוא הא דכתיב בספרים ומיד והא דקאמר והנה ששה אנשים ענין בפני עצמו הוא ודו"ק:

בתוס' ד"ה ועל הרשעים וכו' היינו בצדיקים גמורים ר"ל אבל לא כתיב בקרא כלל שצוה לרשום תיו על מצחות הרשעים:

ד"ה קצף אף וחימה וכו' ואההיא דע"ז קשה וכו' עיין מה שכתבתי ע"ז בפ"ק דמס' ע"ז:

רש"י בד"ה רישך בקרירי כו' אינו נכוה כו' אבל מעט צער יש כי אינם קרים ממש אלא נגד מר עוקבא וק"ל נ"ל:

בא"ד יכוה בחמין הס"ד:

תוס' בד"ה אין מיתה כו' פי' לפי שהגזרה באה כו' כצ"ל:

[גמ' מעולם לא יצתה מדה טובה כו'. כעין זה ברכות ז' סע"א] :

רש"י ד"ה מי הוה מזבח הנחושת. מזבח אבנים של ל"ב אמה. עיין מה שתמהתי עליו ברפ"ג דמדות:

[שם ד"ה חותמו. ע"ש אני ראשון כו'. כוון לקרא דישעיה (מ"ח י"ב):

גמ' רישא דרישך בחמימי. נ"ב ולא מוכח ליה למ״ע. משום דחזא דשמע ולא אשגח כדאמר הא יתיב מ"ע. ש״מ דלא מקבל מניה:

שם מעלליהם. נ"ב מעלליכם קרי:

שם ומיד והנה ששה כו'. נ"ב הך קרא קדים. אלא מיד נתקיים ע"י אותם ששה הכתובים למעלה מ״ש אחריו ויצאו והכו בעיר. ומשום דקבעי לאסוקי פירושא דמזבח הנחושת דכתיב בהך קרא ולסיועי לדתני ר"י משו"ה מייתי ליה הכא בתר דסיים לדר"י:

הָא יָתִיב מַר עוּקְבָא, אַב בֵּית דִּין. עיין תוספות בתרא דף יו"ד דמחמת האי עובדא ראה רב יוסף בריה דריב"ל בההוא עלמא לשמואל יתיב קמיה דרב יהודא תלמידו עיין שם. [בבא בתרא דף י: תוספות ד״ה עליונים למטה ותחתונים למעלה: פירש רבינו חננאל דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפרק במה בהמה (שבת דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'] ונראה לי דעשו לו מדה כנגד מדה, דרב יהודא שמיחה ביד שמואל כאן אף על פי שהיה ראש שלו, הוה יתיב למעלה משמואל שלא רצה למחות בראש שלו שהוא מר עוקבה בעבור דין אותה אשה, ועל כל פנים נראה לי דלא היה דבר זה לעולם, אלא כך נגזר על סך שנים ידועים שיהיה שמואל יושב קמיה תלמידו לכפר לו על דבר זה.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. קשא מה שאמר לרשום על צדיקים, דאין צריך לרשום אלא על רשעים, ויצוה למלאכי חבלה מי שיש עליו רושם ימיתהו, וכל מי שאין עליו לא יגעו בו? ועוד קשא והלא לא שייך חזרה אצל הקב"ה, כי הוא יודע מעיקרא מה שטענה מדת הדין, ומאחר שהסכים לדבריה אם כן למה אמר לו בתחלה לרשום על צדיקים שיחיו? ונראה לי בס"ד דכתבתי לעיל על דף למ"ד דצדיקים גמורים אין נחבלים על ידי מלאך המות, ורק בשעת מיתה עומד לפניהם ומראה להם כלי זעמו בר מינן, ומחמת פחדם מוסרין עצמן לד' ומתים בנשיקה על ידי אור שכינתו יתברך. וידוע כי תמיד יש בישראל צדיקים גמורים ובינונים, וידוע דהבינונים נידונין ברוב זכיות, וצדיקים בחוט השערה, ורשעים גמורים לוקין בשביל רובי עונות. ובזה מובן הענין דתחלה אמר לו לרשום על צדיקים גמורים 'תָּיו' ולא לפטרם ממיתה לגמרי, אלא כדי שידעו מלאכי חבלה מסימן הזה שהם צדיקים ולא יבאו לשלוט בהם להמיתם בידים, אלא רק יבאו ויעמדו לפניהם ויראו להם כלי זעמם. וסימן של רשעים הוא כדי שישלטו בם מלאכי חבלה שממיתים אותם בחרבם ממש, ועל בינונים לא ירשום כלל, כי אלו נידונים לפי הרוב, ומלאכי חבלה מצווים כל מי שאין עליו רושם לא יגעו בו, ומדת הדין קטרגה מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ שאתה עושה להם סימן כפני עצמם, אמר להם אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וכיון ששמעה מדת הדין שקראם צַדִּיקִים גמורים קטרגה עליהם 'שֶׁלֹא מִחוּ' אך מדת הדין לא ידעה כונתו יתברך ברושם זה על הצדיקים גמורים מה הוא? וחשבה שרוצה להצילם לגמרי מן המיתה בסימן זה. ומה שאמר רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדָּבָר זֶה וכו' היינו לפי פשוטן של דברים אלו, דלפי הנראה מה שאמר תחלה לעשות הסימן לצדיקים הוא לפטרם לגמרי. ונראה לי בס"ד מה שרשם על צדיקים גמורים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ היינו שהצדיקים הם עֲרֵבִים, וידוע מ"ש במדרש רבא בראשית פרשה כ"ו אין לשון יַד אלא ערב, שנאמר (בראשית מב, ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, עיין שם. לכן הצדיקים נקראים 'יָדוֹת' והיינו שרמז באות תָּיו שֶׁל דְּיוֹ, כלומר תתחבר ת' עם אותיות דְּיוֹ ויהיה צירוף 'יָדוֹת' שהוא כינוי לצדיקים שנקראים 'יָדוֹת'. אבל לָרְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, שישראל נמשלו לענבים שיש בהם הנאת אכילה ושתיה, והרשעים נמשלים לתמד שאין בו לא אכילה ולא שתיה ורק יש מעט לחלוחית יין אשר נשאר בו, ואם תצרף אות ת' עם אותיות דָּם יהיה 'תמד'. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, כי הרשעים גורמים להפריד האל"ף בתואר אָדָם שיש לישראל דוקא וישאר דָּם, לכך רושם הרשעים בדם, אבל צדיקים אדרבה מחברים אל"ף עם 'דָּם' ונשלם בהם תואר אָדָם, ולכן אמר לו לרשום בדיו, כי אות אל"ף יש בו ב' צורות הא' צורת יו"י, והב' צורת יו"ד, כנודע מן כונת האכילה של מ"ו נ"ח ד"ך, ועל כן רושם בדי"ו מורה על תיקון שעושים באות אל"ף לחברו בדם ונשלם אדם. ובזה יובן מה שאמר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּ"ו, וקשא בשלמא התי"ו כתובה על מצחן אך האל"ף מאן דכר שמיה, ובזה ניחא שהאל"ף נרמז בדי"ו ודו"ק. והרב עט"ר אבא מארי ז"ל בספרו מדרש אליהו פירש המאמר על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל שהרשע אי אפשר שיכנס בחמשים שערי טומאה עד שירשיע ת' יום רצופים, ולכן רשם תי"ו ברשעים על אשר הרשיעו ת' יום ונכנסו בטומאה, ועל הצדיקים רשם תי"ו שהם נהגו בקדושה והכניעו ת' כוחות דסטרא אחרא שהם כנגד ת' ימים של רשעת הרשע, וכנגד זה נאמר (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, עיין שם דפח"ח [דברי פי חכם חן]. ונראה לי עוד טעם אחר בכתיבת אות ת', כי הצדיק נקרא 'מַשְׂכִּיל' [400] שהוא מספר ת', והרשע להפך, שיהפך מַשְׂכִּיל לאותיות מַכְשִׁיל שהוא גם כן מספר ת'.

אָמַר רַב: 'תָּו' תִּחְיֶה. 'תָּו' תָּמוּת. קשא לפי זה הוה ליה לרשום אלף שגם כן יהיה בו הרמז כך אלף אחיה וכו', או ירשום נו"ן וגם כן יהיה בו הרמז כך נו"ן נחיה וכו'? ונראה לי בס"ד כי באלף או נו"ן לא יהיה תיבה שהיא פועל יוצא לאחרים, אלא כאלו זה הרושם אומר על עצמו אחיה נחיה, אבל בתי"ו יהיה תיבת תִּחְיֶה וכן תיבת תָּמוּת שהוא פועל יוצא לאחרים שאומר הרושם כן לאותו הנרשם.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת. אין הכונה תַּמָּה לגמרי והלא גם עתה אנחנו מתפללין בזכות האבות, אלא הענין הוא כי מקודם לא היה צריך סיוע תפלה ועכשיו צריך סיוע תפלה. והנה מדברי התוספות נראה דשמואל נקיט תַּמָּה על תָּי"ו שנרשם ברשעים וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תָּחֹון על תָּי"ו של צדיקים, כלומר זו משמעותה תַּמָּה וזו משמעותה תָּחֹון, ועל כן נראה לי בס"ד טעם נכון למה שאמר לו לרשום תָּי"ו של רשעים בדם, כי אות תָּי"ו של רשעים צריך לצרף עמה אותיות 'מה' ולקרותה תַּמָּה, ולכן אמר לו שירשום אותה בדם כי דם עם הכולל מ"ה [45], להורות שעם זאת צריך לצרף מ"ה ולקרותה 'תַּמָּה' אך בצדיקים אמר לו בדיו כי אות ת' של צדיקים צריך לצרף עמה אותיות 'חן' ולקרותה 'תָּחֹון' והנה אותיות 'חֹון' [64] הם מספר ס"ד, וזה נרמז בדיו שהוא ד' י"ו, כלומר ד' פעמים י"ו [16×4=64] הם מספר 'חֹון'.

חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אֱמֶת'. נראה לי בס"ד אותיות אֱמֶת במילואם אל"ף מ"ם תי"ו מספר תר"ז [607]. ובזה יובן (ישעיהו מ, יב) וְשָׁמַיִם בַּ'זֶּרֶת' תִּכֵּן, רצונו לומר בחותם אֱמֶת שהוא מספר זֶּרֶת, ואותיות אֱמֶת במילואם הם מספר עֲנוּ אֱמֶת לִי [607], רצונו לומר הקב"ה אומר לבריות עֲנוּ אֱמֶת לִי שלא תשקרו גם בדבר הנוגע לִי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ביומא על ירמיה ודניאל בשביל שידעו שהקב"ה אמיתי לא כזבו לו, ולכך לא אמרו הַגִּבּוֹר או הַנּוֹרָא.

וְ'אִישׁ' לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי (הושע כ, יב). נראה לי בס"ד א' אברהם, יו"ד יצחק, ושי"ן יעקב, שיש לו ג' שמות שראשי תיבות שלהם יודי"ן שהם ישראל יעקב ישורון, ואלו הן שלשה יודי"ן של אות שי"ן.

אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא. עיין הרי"ף ז"ל, ונראה לי בס"ד דנקט חדא כדנקט קרא (יחזקאל יח, ד) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, אמנם כונת הכתוב על מזיד, כי לפעמים יכנה הכתוב את המזיד גם כן בשם חֵטְא בסתם, והטעם דאמרו רבותינו ז"ל אין אדם חוטא במזיד אלא אם כן נכשל בשוגג תחלה, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (תהילים א' א') אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד.

גמ' ר"י הוה יתיב. עי' ב"ב דף י ע"ב תוס' ד"ה עליונים:

שם א"ל ר"ז לר' סימון לוכחינהו. עי' מדרש רבה איכה שני ד"ה ולא זכר הדום רגליו:

שם אמר רב מימות הושע בן בארי. ירושלמי פרק חלק ושם איתא הך לימוד בשם שמואל:

תוס' ד"ה מזבח נחושת וכו' שירה בכלי נחושת. עי' זבחים דף ס ע"א תוס' ד"ה ה"ק:

שם ד"ה ושמואל וכו' ומפרש דשמואל דאמר מימי חזאל. אולם בירושלמי פ' חלק מסיים עד עתה עד אותה שעה הזכות קיימת והיינו כפי' רש"י:

בגמרא דאמר ר' אחא בר חנינא מעולם לא יצא מדה טובה מפי הקב"ה וחזר לרעה חוץ מדבר זה כו'. ונראה דצריך ליתן טעם לדבר זה דהא בברכות ובכמה דוכתי אמרינן דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר אע"ג דנשתנה הענין מהיפך להיפך א"כ כ"ש היכא דאותן צדיקים גמורים היו בצדקתן מתחילתן ועד סופן והאי עון דהיה להם למחות ולא מיחו מתחילה כשיצא הדיבור מפי הקב"ה נמי הוי בהו האי עון גופא א"כ למה חזר בו הקב"ה ע"י הקטרוג. ונראה דודאי הכי הוא ובאמת דיבורו של הקב"ה הוי כמעשה ומש"ה אע"פ שנשתנה הענין ע"י תנאי אפ"ה אין התנאי מבטל המעשה כדין כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו שהתנאי בטל והמעשה קיים משא"כ הכא דודאי בתחילה נמי אותן הצדיקים גמורים היו ראוין לאותו עונש כיון שעברו על מצות עשה דהוכח תוכיח אלא מה שלא הענישן הקב"ה על כך בתחילה היינו משום דאיתא במנחות בפרק התכלת (דף מ"א ע"א) בהא דאשכחיה מלאך לרב קטינא ואמר ליה דלא מענש הקב"ה אעשה אלא בעידן ריתחא (והיינו כפשטא דלישנא בגמרא וכמו שהוגה בפירש"י בעין יעקב החדשים ודלא כפירוש התוספת שם) ומשום דמעיקרא לא הוי עידן ריתחא מש"ה לבסוף בשעת הקטרוג אפשר דהוי עידן ריתחא ומש"ה חזר הקב"ה והענישן על אותו עון עצמו דהוי בהו נמי מעיקרא כן נ"ל:

ובזה נתיישב לי היטב מה שאמר הכתוב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכי' בלוט לאמר קום קח את אשתך וגו' פן תספה בעון העיר והקשה במדרש הרי מלאכי רחמים היו שנפטרו מאברהם לאחר שש שעות והמתינו חצי היום וכל הלילה לעשות רע א"כ מפני מה אמר ויאיצו כו' ע"ש במדרש ולמאי דפרישית א"ש דבאמת לוט לא היה ראוי להענישו בעון העיר ע"י שלא מיחה בהם דאכתי לא הוי אלא מצות עשה ואין עונשין אלא בעידן ריתחא וההיא שעתא לא הוי עידן ריתחא אבל לאחר שעלה השחר שהוא קרוב להנץ החמה שהוא עידן ריתחא שמלכי מזרח ומערב משתחוים לה כדאיתא בברכות ומכ"ש בסדום דאשכחן שהיה עובדים לחמה כדאיתא במדרש לכך מיהרו המלאכים ויאיצו בו ואמרו לו מהר קח את אשתך פן תספה בעון העיר על שלא מחית בהם כשיגיע עידן ריתחא בצאת השמש והיינו דכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא כו' דכתיב הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב וגו'. נראה דהא דאיצטריך לאתויי כוליה קרא היינו משום דע"כ עיקר מימרא דר' אמי דאמר אין מיתה בלא חטא היינו שאם לא חטא אינו מת לעולם ע"י שנגזר מיתה על אדם הראשון בעטיו של נחש דאם נפרש מימרא דר' אמי דהא דקאמר אין מיתה בלא חטא היינו שאינו מת קודם זמנו בלא חטא אבל אם חטא מת אפילו קודם זמנו כמ"ד לא זכה פוחתין לו דלפ"ז לא הוי מקשה הכא בסמוך מידי לא מברייתא דמלאכי השרת ולא מבריית' דד' צדיקים אע"כ כדפרישית והיינו מדמייתי האי קרא דבן לא ישא בעון האב דהוא קרא יתירא כיון דכבר כתיב הנפש החוטאת היא תמות אע"כ היא גופא אתי לאשמועינן דבן לא ישא בעון האב היינו כ"ש שאינו מת בעון אדם הראשון ולפ"ז מקשה שפיר מהנך ברייתות מיהו לבתר דאיתותב מברייתא דד' מתו בעטיו של נחש דלפ"ז ע"כ הא דכתיב בן לא ישא בעון האב אמיתה ממש קאי דהא קמן דאפילו בחטא אדם הראשון בני אדם מתין לדורות אפילו צדיקים גמורים אע"כ דהא דכתיב לעיל מיניה הנפש החוטאת היא תמות נמי לאו אמיתה ממש קאי אלא כל מיני יסורים ומאורעות נקראין מיתה כמ"ש התוספת בפ"ק דר"ה גבי צדיקים נכתבים לחיים ורשעים נכתבים למיתה ומכ"ש לענין נגעים דאיירי בהו הכא שמנוגע חשיב כמת כדכתיב אל נא תהי כמת א"כ לפ"ז ממילא דאיתותב נמי ר' אמי במאי דקאמר אין יסורים בלא עון דהיינו מזיד דהא בהדיא כתיב הנפש החוטאת היא תמות והיינו שוגג ומשמע דיסורין באין על שוגג כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוספות בסמוך בד"ה וש"מ:

לא סבר לה מר אוטם וכו' הרב מהרש"א העיר דהול"ל הא כתיב אוטם וכו' ויראה דנקט לה בסגנון זה משום מאי דא"ל שמואל לרב יהודה פ"ק דקדושין דף ל"ב לא תימא לאבוך הכי דתניא הרי שהיה אביו עובר על ד"ת אל יאמר לו אבא עברת על ד"ת אלא א"ל מקרא כתוב בתורה כך. ומשם למד הרמב"ם פ"ה דת"ת לרבו ומ"ה אמר בדרך כבוד לא סבר לה מר ולא א"ל לרבו מר שמואל הכתיב אוטם וכו':

ועל הרשעים תיו של דם. ראיתי להרב מהרש"א שכתב דמשמע לש"ס שהיה על הרשעים תיו של דם דתיו גופיה הוי סימן דתיו תחיה ואיכא תיו תמות אבל אי בשניהם ניחא דתיו של דיו על הצדיקים פי' תחיה וברשעים דם פי' תמות ובקרא נמי איירי בשניהם נאנחים צדיקים ונאנקים רשעים וגבי דם גופיה כתיב ביחזקאל האנק דם וכו' עש"ב. ויש להשיב דכיון דכתיב תיו בדיו לצדיקים לחוד אף דרשעים בלא תיו יודעים מלאכי חבלה דתיו תחיה שהרי ציוה אליהם וע"כ איש אשר עליו התיו אל תגשו ומאי איכא ספיקא אם תיו תחיה או תמות אחר דאמר וע"כ איש אשר עליו התיו אל תגשו. ולא עוד אלא דטפי הוי סימן מובהק ונקל להצלת צדיקים אי לא הוה תיו אלא בצדיקים דטפי ניכר בנקל מי שיש לו תיו לאין לו להשתא דכתיב תיו בכל וזו של דם וזו של דיו. וכיוצא יש להשיב עמ"ש הרב עיון יעקב דאי הוה כתיב רק על הצדיקים ה"א תמות לכפר ואי על הרשעים הו"א תחיה בזכות צדיקים ע"ש באורך. וכבר כתבנו דאי הוי לצדיקים לחוד ליכא למטעי דכבר נצטוו אשר עליו התיו אל תגשו. וה"ה אי כתיב לרשעים לחוד והציווי להפך אשר עליו התיו הרוגו וליכא למטעי. ומ"ש הרב מהרש"א דקרא איירי בתרוייהו יש להשיב דאי איירי בתרווייהו הו"ל לפרש אשר עליו התיו בדיו. ומ"ש הרב דלגבי דם כתיב האנק דם אם כיון הרב על האנק דם דסימן כ"ד תימה דהתם כתיב האנק דום והד"ם אין. לכן נראה עיקר כפירוש רש"י והתוספות דנאנחים ונאנקים אצדיקים קאי וקרא לא איירי אלא בצדיקי ומ"ה לא אצטריך לפרש תיו של דיו אלא דמסברא ידעינן כמ"ש התוס' ופירש מהרש"א דאתא לאפוקי בינוניים וביאר הדבר יפה הרב ישרש יעקב דף כ"א:

גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, הקשה הרב ישרש יעקב לפי מה שכתב הרב המגיד פ"א דשביתת עשור דבמצות דאוריתא המפורשות אף שבודאי לא יקבלו חייב להוכיחם לפ"ז במקדש ראשון שהיו עע"ז היכי קאמר הקב"ה גלוי לפני וכו' ותי' דאין חייבין מיתה על עשה דתוכחה עש"ב וחילוק זה עצמו כתוב בסמ"ג עשין י"א ולי ההדיוט אפשר לישב קושית הרב ז"ל דמ"ש הה"מ ודבריו קרובים לשיטת הרב העטור דמייתי הרא"ש פרק המביא היינו אם יש בנו כח לאפרושי העוברים וכמ"ש הרא"ש שם דענשינן להו עד דפרשי ובזה חובה עלינו להוכיח גם שאין מקבלים דאז אתינן עלייהו בחזקת היד אבל כשידוע דלא מקבלי וכשל כחנו לכופם בהא אין חייבים להוכיחם והיינו דאמור ביבמות דף ס"ה שלא לומר דבר שאינו נשמע ועמ"ש ארעא דרבנן בהשמטות אות קל"ו:
הגם הלום השמש יצא על הארץ ס' אורים גדולים למורינו הרב הגדול שארנו כמהר"י זאבי זלה"ה מקרוב בא על מזבח הדפוס ואחזה אנכי להרב ז"ל בדרשותיו פ' תשא מייתי מאז"ל פ' צו שנאה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים עוררה עליהם דיני דינים וכו' הוא שמשה אומר לאהרן מה עשה לך העם הזה א"ל מוטב שהיו שוגגין ואל ידונו מזידים והקשה הרב דמדברי הרא"ש והר"ן והה"מ מוכח דבאיסורי תורה אע"ג דלא מקבלי מחינן בהו ותירץ הרב ז"ל כדשניין דהתם ביש להם כח לכופן ומייתי ראיה מסוגיין עלץ לבי בה':
ולפי מה שנראה בדעת הסמ"ג דנקיט לדינא בעשין י"א דאין חילוק בין שוגגין למזידין וכיוצא רק הכל תלוי אם ברור הדבר בודאי שלא יקבלו אז אין להוכיחם וחובה לשתוק ולזה נוטים דברי הרי"ף בביצה ויבמות ודברי התוס' בסוגיין וס"פ חזקת ופ"ק דע"ז והגהות אשרי בסוגיין. א"ש הא דויקרא רבה דחובה הי"ל לאהרן שלא להוכיחם. גם לפי הסברא שכתב שם הסמ"ג ברישא דבמזידין אף שפטור ממיתה כשברור לו שלא יקבלו כדמשמע משמעתין אכתי חייב משום מצות תוכחה ונראה שהוא דעת הרא"ם הובא בהגמי"י פ"ו מדעות וכ"כ סמ"ק סי' קי"ב אפשר לישב הא דויקרא רבה דישראל שוגגין הוו וכדאמר משה רבינו ע"ה לאהרן ע"ה מוטב הי"ל שידונו שוגגים ובכי הא אין לו להוכיחם:
א"נ יש לישב במ"ש הרב גנת ורדים א"ח כלל ג' ס' ט"ו דלדעת רא"ם קשיין אהדדי סוגיות ערכין ויבמות וניחא ליה דרא"ם פריק להו הכי דאף שיודע המוכיח באמדנא ודאית דאין החוטא מקבל דבריו וסופו להכותו אע"פ כן חייב להוכיהו עד שיוכה ממש ואח"ך לאו כל כמיני' להוכיחו וכדבריו כתב סמ"ק סי' קי"ב א"כ אפשר דהכא אף אם היו מזידין ישראל כיון דאהרן ראה שהרגו חור הוי מדרגה יותר מאלו הוכיחם הוא והכוהו והי"ל לשתוק ועיי' בספר דת ודין דף נ"ט:
ומיהו ק"ק על הרב גנת ורדים שכתב לדעת הרא"ם דתוכחה עד הכאה והרי הגמי"י שם כתב משם רא"ם דפסק עד נזיפה וכן יש להעיר עליו במ"ש בתוך דבריו בישוב הסוגיות בדעת הסמ"ג עד הכאה ואלו סמ"ג בעשין י"א פסק עד נזיפה כר' יוחנן והשיג על הרמב"ם שפסק עד הכאה והביאוהו הגמי"י ומגדל עז וכ"מ וכן יש להעיר קצת על רש"ל בביאור סמ"ג. והנה לשיטת הסמ"ג דכשברור לו בודאי שלא יקבלו וינזפוהו אין לו להוכיחם וחובה עליו שלא להוכיחם ק"ק שהרי אמרו בתנחומא פ' תזריע דהי"ל למחות ולהתבזות וכו' ולסבול הכאות מישראל כדכתיב גוי נתתי למכים וכו' ומוכח דצריך שיכוהו ממש ויפצעו מוחו כמ"ש באיכה רבתי ועמ"ש ספר החינוך סימן רי"ח. ואפשר דס"ל לסמ"ג דליכא לאוכוחי מקרא דכתיב גוי נתתי למכים דהיה על נבואתם במלאכות ה' ולא חש לאגדה הנז' כיון דאגדה זו עצמה מייתי לה בשמעתין ואיננה בסגנון ולשון זה כדתלמודין נקטינן. ועל זו וכיוצא אמרו אין למדין הלכה מפי מדרש כמ"ש בירושלמי פ"ב דפאה וכ"כ הרב תי"ט סוף פ"ה דברכות. וממילא רווחא פסקא דרא"ם וסמ"ג ודעמיהו דתוכחה עד נזיפה דהני אגדות אתו כמ"ד עד הכאה ונקטינן כדמשמע להלכה מתלמודין עד נזיפה (עיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תר"ח ובספר הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד ועמ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' נח ובקונטריס פאת הראש אשר בסוף שם הגדולים ח"ב בס"ד ע"ש':
ובצפיתנו צפינו למורינו שארנו הרב מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' בלק שהקשה לדעת התוס' בהא דר' סימון ורבי זירא דשמעתין דא"ל לוכחינהו מר דהיינו בספק אם מקבלים דא"כ רבי סימון איך לא חש לספיקא דאוריתא ואף בדרבנן לא מקרי ספקא כשיכול להתברר ותירץ שני תירוצים הראשון נח לי והשני קשה שהוא דחוק מאד. ואני בעניי אפשר לי לומר דדעת רבי סימון היה דאית לן מצות תוכחה ואית לן קרא דאל תוכח לץ דשמעינן שלא לומר דבר שאינו נשמע והכא דיותר קרוב היה שלא ישמעו לו וכדמוכח מדקאמר לא מקבלי מנאי פטור מלהוכיחם דנהי דעדיין יש קצת ספק שמא יקבלו אבל לא דמי לספקא דעלמא דנזיל לחומרא דאל תוכח לץ קאי אאיסדן ואם יחמיר להוכיחם אפשר דעבר אקרא דאל תוכח לץ וחדית ליה ר' סימון דחייב להוכיחם עד שברור לו מאד שלא יקבלו ודוקא כשאין לו ספק כל דהו וברור ודאי כשמש דלא יקבלו אז הוא דחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע דכתיב אל תוכח לץ:
ותבט עיני למורינו הרב מהר"י זאבי זלה"ה שם דעמד על דברי התוס' דתיו של דם מסברא קאמר דהוו בה רבנן בתראי ועבידי דמשנ"ו רבנן בדבוריהו שהיו שם בינוניים דאל"ך נעשה כלה בישראל ח"ו ודחה דבריהם הרב ז"ל דזה היה בירושלם ושארית ישראל יחיו דגן ומקראי מוכח דחוץ מאשר עליו התיו נשארו כל העיר בצואת הכו. וניחא ליה להרב ז"ל דאמור רבנן דהיו ב' תוי"ן מכח הפסוקים דמפורש בהם שהראה ליחזקאל כל התועבות הנעשות מינים ממינים והאחרון הכביד עינו ראה בשל אחרים כ"ה איש אחוריהם וכו' ומיד כתיב קרבו פקודות העיר וכו' והתוית וכו' ואחר החזיון הזה כתיב והנה בפתח השער כ"ה איש ויאזניהו וכו' ונבא אליהם שילכו בשבי ופירש רש"י שאלו הכ"ה הם הנז' ומבואר פ"ד דקדושין ומאחר דעל אלו הכ"ה נחתם גזר דין מי הצילם וחיו עד צאתם לגולה אלא מוכרח כי כך עלתה לפניו שהרשעים גמורים לא ימותו אלא ילכו בשבי דכלהו איתנהו ביה וא"כ הם שני תוין אחד לצדיקים ואחד לרשעים שילכו בשבי וז"ש ועל כל איש אשר עליו התי"ו אל תגשו היינו בין של דיו בין של דם ול"ג ועל מצחן של רשעים כו' כדי שישלטו וכו' דהא לא שלטו ויצאו בגולה זהו תורף דבריו ז"ל:
והדבר קשה בעיני למחוק כל ספרי הש"ס ועין יעקב ותנחומא חדשים גם ישנים. לכן נראה לאסבורי קראי ואגדה דקמן דזו האגדה אתיא כמ"ד פרק עשרה יוחסין דמאי דכתיב במיתת פלטיהו בן בניהו כלה אתה עושה וכו' היינו לטובה ולדידיה הכ"ה אנשים הללו דפלטיהו בתוכן אינם אותם הכ"ה אנשים הראשונים שאחוריהם וכו' ורווחי טפי קראי כמבואר למדקדק בם כי אותם ספו תמו ושלטו בהם מלאכי חבלה והני אחריני נינהו ומאי דסברי מרנן שהיתה תיו של דם על רשעים יש לישב דמסתמא היו בינוניים ודרך הנגף שאם הבינוניים יסתרו במסתרים נמלטים ובהגלות נגלות הבינונים בתוך העיר נתנה רשות למשחית ובשלח יעבורו וכמ"ש הרב מהרח"א בישרש יעקב. ותו ל"ק מה שהקשה מורינו מהר"י זאבי דכך היתה הגזרה עברו בעיר והכו וכו' כלומר כל אשר יקרה לפניהם בעיר לאפוקי אשר יבא מהבינוניים בחדרי חדרים אסו"ר לא יוציאנ"ו. אי נמי אפשר דשמעתין אתיא ככ"ע ואפילו תימא דהכ"ה אנשים אשר פלטיהו בתוכן הן הם אותם הכ"ה שאחוריהם וכו' והם רשעים גמורים וחטאתם כבדה מאד מכל אשר בעיר אכתי מקום יש בראש לו' דהתיו של הדם היה על הרשעים שישלטו בהן מ"ח דבר מהני רשעים גמורים הוו טובא ושלטו בהן מלאכי חבלה. אמנם אל[ו] הכ"ה לרעתם שיסבלו שבי דכלהו איתנהו ביה גבריאל לא רשם עליהם תיו של דם וה' נתן בלבם שיסתרו מפני המגפה ונשארו חיים לרע להם ליפול בשבי. וא"צ למחוק כל הספרים ועיין מ"ש מהרימ"ט פ' פנחס בענין התוי"ן ודבריו ז"ל דחוקים ויש להשיב:

וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים וכו' רש"י פי' דוממקדשי תחלו הוי חזרה. ומהרימ"ט שם פירש וממקדשי בכלל גזירה ראשונה ולא דייק דחזר אלא מדכתיב ויחלו באנשים הזקנים ואלו מתחילה בבית היו וא"ל עברו בעיר אחריו נראה שלא יגשו לאותם שבמקדש ולבסוף כתיב ויחלו אלמא היה קטרוג וחזרה והכי דייק טפי דאלו קרא דמקדשי תחלו סיום דברי הקב"ה הם ולא שייך חזרה ול' הגמ' מסייעני שאמרו וממקדשי תחלו וכתיב וכו' עיין ש"ב. ולשון מדרש רבה ריש איכה יעיב משמע כרש"י דאמרו שם מעולם לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר וכאן חזר הה"ד וממקדשי תחלו וכו' מיד מה כתיב ויחלו באנשים הזקנים וכו' ע"ש. ומ""ש הרב מהרימ"ט דלפירושו דייק טפי דממקדשי דברי הקב"ה וכו'. יראה דלרש"י א"ש דלאחר חזרה צריך שהקב"ה יאמר להיפך ולשיטת מהרימ"ט לא כתיב בקרא מאמר ה' אחר חזרה ועיין תנחומא ודוק:

תני רב יוסף אל תקרי מקדשי וכו'. אפשר דק"ל דלפי הפשט שהוא מקדש והיינו באותם שעומדים במקדש הרי בתחיל' היו במקדש דכתיב ויעמדו אצל מזבח הנחשת ומשמע שהיו במקדש וכתיב ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו וכו' אלמא אמר להתחיל להשחית בעיר והדר קאמר וממקדשי שיתחילו להשחית במקדש לז"א אל תקרי אין אתה יכול להבין וממקדשי עד שתקרא וממקודשי שחזר בו הקב"ה בשביל קטרוג מדת הדין ואלו הצדיקים היו במקדש וזהו וממקדשי אחר חזרה. שוב ראיתי מה שכתב הרב זהב שיבה ע"ש:

אר"ח קצף אף וחימה וכו' כתבו התוס' קשה לרשב"א וכו' עיין דבריהם. והקשה הרב זהב שיבה דמאי קושיא אימא דעל עבירה אינו שולט חמה בישראל אבל על עבירה זו דנשתנה מגזרתו של עולם דמעולם לא יצא מפי ה' טובה וחזר וכו' ושמא דקו' אמאי לא מוקי התם כאן בשאר עבירות כאן בההיא שחזר וכו'. ומש"ע אינה קו' כיון דנשארה חימה א' היכי קאמר קרא מי יתנני וכו' ותירץ דהכי ק"ל אמאי לא פריך התם בנדרים כתיב כי יגורתי וכתיב חמה אין לי ולא מצי לתרץ כאן בישראל וכו' דכי יגורתי במשה כתיב ומכח זה לא מתוקם קרא דחמה אין לי עם נוקם ה' אלא כשתאמר דתרי חמה וכשאומר חמה אין לי היינו לשני דכבר נשבעתי זהת"ד:
ויש להשיב קצת על דברי הרב ז"ל דמ"ש דשאני הכא דחזר וכו' י"ל דהך קרא דששה אנשים בריש עניינא כתיב אפילו מקמיה דכתיב והתוית תיו על הצדיקים שלא ישלטו בהם. ומיהו אכתי יש לחלק קצת דהכא היו מיני תועבות גדולות. ומ"ש דכונתם להק' אמאי לא משני בע"ז כאן בשאר עבירות כאן כשחזר. יש להשיב דמאי קושיא ניחא ליה לאוקומיה קרא דנוקם ובעל חמה בהווה והכי עדיף מלאוקומי בחד זמנא. ותו דמוכח דקרא דנוקם בא"ה איירי ע"ש ופרש"י. ומה שהקשה דמאי מק' דבע"ז לוקמא בתרי חימה דכיון דנשאר א' היכי קאמר מי יתנני. יש להשיב דאדתקשי להתוס' תקשי על מ"ש בנדרים דהרגו משה רבינו ע"ה מקרא דחימה אין לי ופריך מיגורתי ומשני תרי וא"ה היכי קאמר מי יתנני דאיכא חימה אחר אלא דאינו מוכרח לפרש מי יתנני תהיה לי חימה ואיכא פירושא אחרינא בקרא ופשוט. ומוכח קצת התם בע"ז דמאן דמשני כאן בישראל וכו' לא סבר הך פירושא ע"ש ופירש"י. ומה שתירץ שכונתם אמאי לא פריך בע"ז מכי יגורתי וכו' יש להשיב דאימא דר"ח בר חנינא דרמי הני קראי דחימה אין לי ונוקם ובעל חימה היינו דכבר הוה פשיטא ליה דמכח כי יגורתי דרמינן אחימה אין לי דמשה רבע"ה הרגו משנינן תרי והוא אתי אחר כל זה ורמי דכתיב חימה אין לי דהיינו דא' הרגו משה ואחר שנשבע אהא ק"ל מנוקם דמשמע דחימה אכתי מזדקיק לעלמא דאי לא למאי אדכריה. ומשני כאן בישראל וכו'. תו הקשה הרב הנז' דתוספות מחלפא שטתייהו דבע"ז כתבו חימה אין לי שכבר נשבעתי ואין להקשות דבנדרים מוכח דמשה הרגו די"ל תרי ותירץ דהתם קיימי אר"ח בר פפא דאמר חימה אין לי שכבר נשבעתי והכונה דמהתרי חימה אין לי שום אחד דא' הרגו משה והב' שכבר נשבעתי והכא קיימי אשינויא דכאן בישראל וכו' עש"ב. ואכתי ק"ק על התוס' התם אמאי לא הקשו אשינויא קמא כי היכי דמקשו הכא. ומהרש"א שם הקשה אשינוייא קמא והיא קושית התוס' דהכא לפי פשט דבריהם. ואפשר דכונתו להקשות אתוס' דהתם אמאי לא הקשה אשנוייא קמא כדדייקינן. ומה שתירץ שם הרב עיון יעקב דנוקם ובעל חימה משמע חימה כפולה אינו מחוור. ותו ק"ק על התוס' הכא לפי פשט קושייתם דאמאי לא הקשו עמ"ש ר"ח בר פפא. תו ק"ק בתוס' ע"ז במ"ש דל"ק מנדרים דסוף סוף הרי התם מפיק דמשה הרגו מחימה אין לי ואי מפרש' שנשבעתי מנ"ל דמשה הרגו. ונהי דאי אמרת שמשה הרגו מוכרח לפרש שנשבעתי נמי לר"ח ב"פ מאחר דמקרא דכי יגורתי מוכרח דתרי הוו אבל אימא שנשבעתי לחוד ואין ללמוד דמשה הרגו וא"צ לתרץ דתרי הוו. ומהרש"א שם הקשה בקצור זה. והרב עיון יעקב תירץ דהכי קאמר חימה אין לי דהרגו משה ואחר שנשבעתי מי יתנני וכו' שמיר ושית נגד תרי חימה עכ"ד. ולפי הסגנון שהקשינו אכתי לא הונח לנו דמשמיר ושית להוכיח תרי חימה אינו כדאי. אמנם אפשר במאי דאמרינן בעלמא אין לו עיין עליו והכא מדכתיב חימה אין לי דמשמע כלל יליף דמשה הרגו. ומדכתיב אין דמשמע עיין נפקא לן דתרי הוו ואחר נמי לא מזדקי' שכבר נשבעתי אלא דבנדרים ניחא להו לומר דתרי הוו מדכתיב כי יגורתי דכתיב בהדיא. ומה נעים הא דחימה אין עיין למאי דמשני בנדרים גונדא דחימה. ותו ק"ק לפום האי דאמרן בע"ז דבישראל ליכא חימה בין לר"ח בין לר' חמא מההיא דבתרא דף ט' דאר"י אף כופה חימה אינו כופה:

חותמו של הקב"ה אמת עיין פירש"י ומ"ש במדרש ריש דברים רבה:

תמה זכות אבות עמ"ש התוס' ומ"ש הרב יפה תואר ויקרא פרשה ל"ו ועמ"ש בעניותי בקונט' צוארי שלל פי' הפטרות בהפטרת תצא בס"ד:

ור' יוחנן אומר מימי חזקיהו שנאמר וכו' תעשה זאת אפשר לרמוז קנאת ה' צבאות תעשה ונתן טעם זא"ת ר"ת זכות אבות תמה ולז"א קנאת ה' צבאות תעשה ועמ"ש הרב ידי משה פי' המדרש שם:

מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר וכו'. הרב עיון יעקב פירש דשאלת מלאכי עליון דלא היה ראוי לקנוס עליו מיתה על מצוה קלה דפעמים שלש עם גבר. והשיב מצוה קלה צויתיו אני בעצמי ואינו דומה שומע מפי המלך וכו' עיין שם. ונבא להבין מאז"ל בילקוט איוב רמז תתק"ח וז"ל אמר לו הקב"ה לאיוב למה אתה קורא תגר שהגיעוך יסורין שמא אתה גדול מיציר כפי אדם שעל מצוה אחת שביטל גזרתי עליו מיתה ועל תולדותיו שמא קרא תגר א"ל אתה גדול מיצחק שעל שאהב עשו הכהתי את עיניו א"ל גדול אתה ממשה ע"י שאמר שמעו נא המורים גזרתי עליו שלא יכנס לארץ. א"ל גדול אתה מאהרן שלא חלקתי כבוד לבריה כיוצא בו וכו' כשנכנסו בניו להקריב שלא ברשות לא הקפתי להם אלא חנקתי שני אפרוחיו וכו' ע"ש. וצריך ביאור ואפשר במ"ש המפרשים משם הרמ"ע ז"ל דמה שנענש אדה"ר על עבירה ראשונה היה מטעם וסביביו נשערה מאד ואפשר שז"ש למה אתה קורא תגר כי צדיק אתה בעיניך הלא ידעת שאני מדקדק עם חסידים כחוט השערה והרי אדה"ר דעל מצוה אחת שביטל וכו' ובדין היה להעביר ראשון ראשון אלא שאני מדקדק עם סביבי כחוט השערה וגם אתה כמוהו וכי תאמר דטעם אדה"ר לא משום מדקדק עם חסידיו אלא ה"ט דהא דפעמים שלש ליתיה כשנצטוה מפי המלך עצמו כמ"ש הרב עיון יעקב ואין ראיה מאדה"ר לז"א הרי יצחק שלא נצטוה שלא לאהוב עשו כלל ואפ"ה עם שהוא חטא קל וחטא ראשון הכהתי עיניו משום מדקדק עם חסידים ואף אתה חולית כמוהו. וכי תימא טעם שכהו עיני יצחק שנשרו דמעות המלאכים לתוך עיניו בשעת העקידה כמ"ש בב"ר פ' ס"ה לז"א הרי משה ע"י שאמר שמעו נא המורים ולזה לא נצטוה ציווי פרטי ממני והיה ראשון וגזרתי עליו משום וסביביו נשערה מאד. וכי תימא דלמשה רבינו ע"ה היו הרגשות אחרות כמשז"ל הרי אהרן וכו' ורצו לומר דמעשיו של אהרן מה עצמו ראשיה' כמשז"ל וכבדתיו כבוד גדול ועכ"ז מתו בניו שהיו גדולי הדור ומוכרח שמדקדק עם חסידיו:
א"נ אפשר לומר בחלוקה ראשונה עם מה שחקר הרב מהרש"א בשמע שלמה פרשת בראשית דהא קי"ל אין אדם לוקה ומשלם ואיך גזר מיתה על אדה"ר וגזר עליו עונשים אחרים בזעת אפך וקוץ ודרדר וכו' וע"ש מה שתירץ הרב ז"ל ולי הדיוט יש לתרץ בפשיטות דבדיני שמים אדם לוקה ומשלם כמ"ש בכתובות דף ל' ואפשר דזה היה תרעומת איוב שמאחר דלקה בממונו ובבניו אמאי הגיעוהו ג"כ יסורין קשים בגופו ותיסגי ליה או בממונו ובניו או בגופו דאין אדם לוקה ומשלם וז"ש למה אתה קורא תגר שהגיעוך דיקא בגופך יסורין מאחר שכבר לקית בבניך וממוניך. לז"א אתה טועה בדין דה"ד בדיני אדם אבל בדיני שמים אדם לוקה ומשלם והראיה אדם הראשון דמלבד היסורין בזעת אפיך וכו' גזרתי עליו גזרתי דייקא בדיני שמים מיתה נמי וכך היא המדה בדיני שמים אדם לוקה ומשלם כמבואר:
א"נ אפשר לומר בחלוק' זו במ"ש בגטין דף מ"ח הנזיקין בעדית ובעל חוב בבינונית ובדף מ"ט אמרו מפני מה אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם שדה נאה דירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי והאי טעמא לא שייך לצד עילאה כלפי שמיא וא"כ כלפי מעלה גם ב"ח דינו בעדית וידוע דהחטא חוב כמ"ש אונקלוס חטא חובה וכמ"ש המפרשים. וזה צער איוב דהן לו יהי שחטא הרי דינו כדין ב"ח שהוא בבינונית דלגבי אדם בניו וממונו הם בינונית וזבורית והוא עצמו עדית וא"כ אמאי גבה מגופו דאיוב דהוא עדית דידיה וז"ש למה אתה קורא תגר שהגיעו"ך יסורין שהגיעו"ך דייקא בגופך שהוא עדית ודינא הוא בבינונית לז"א טועה אתה דלגבי דידי לא שייך טעמא דאמרו כדי שלא יראה וכו' ודינא הוא בעדית והראיה אדם הראשון יציר כפי וגופו עדית דתפוח עקבו מכהה גלגל חמה ואפ"ה גזרתי עליו דיקא מיתה דאני גובה מעדית:
נמשך להאמור אפשר שהוא כונת אליהו בסי' ל"ב ויחר אף אליהו בן ברכאל וכו' באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. ולפום ריהטא אליהו תפיס חבלה בתרי רישין וחרה אפו על איוב ורעיו וסטר"א לבי תרי לא חזייא. אמנם עם הקודם אפשר כי איוב שתים הנה תרעומותיו דאיך הוא לקה בכפלים והא קי"ל אין אדם לוקה ומשלם ותו דב"ח בבינונית והוא לקה בעדית בעורו ובשרו ואף בית גרמ"ו. ולזה חרה אפו באיוב דאלו הם דיני אדם אבל כלפי הקב"ה לוקה ומשלם וגובה מעדית וז"ש באיוב חרה אפו על צדקו נפשו כי לא הי"ל ללקות בגופו אי משום דהוי עדית ואם משום דאינו לוקה ומשלם ולא צדק מאלהי"ם רמז דכלפי ה' ליתנהו להני מילי. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב בלי טעם כי איוב חקר חקירת חכם ורעיו לא מצאו מענה והטיחו דברים להחשיבו כרשע. ובסוף ס' מעשה רקח הביא מסכ"י שכינה הכתוב. ובמאמרין מפני מה קנסת ובפ' אליהו הנז' כתבנו בעניותנו בספרי הקטן פ' בראשית ע"ש בראש דוד וע"ש בדף קמ"ה וקנ"ו ע"ש:

ארבעה מתו בעטיו של נחש כתבו התוספות והא דכתיב כי אין אדם צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר. ודרך דרש אפשר לומר במ"ש הר"ב מהרש"א פרק גט פשוט במאי דאמרי התם ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום ופירש במשז"ל אם הרב דומה למלאך כלומר שיהא אדם נמשך במעשיו כמלאך וז"ש אין אדם ניצול העומד בשם אדם המונח לו ואינו מדמה עצמו למלאך כי הוא נקרא אדם ע"ש אפר דם מרה וכו' אבל הזוכה ומדמה עצמו במעשיו כמלאך יוכל להנצל מג' אלה עכ"ד וזש"ה כי אדם אין צדיק כלומר כל הנקרא בשם אדם שעדיין לא נדמה למלאך הגם שהוא צדיק אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דכל שעדיין שם אדם עליו אינו ניצול מחטא עד"ש ג' עבירות אין אדם ניצול אמנם ד' שמתו בעש"ן זכו ונדמו למלאכים. והרב ישרש יעקב הקשה משם מהראנ"ח מאותה שאמרו פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) ותירץ דכונת הכתוב לפי דברי התוס' כי צדיק אין בארץ שיהיו ב' דברים א' שיעשה טוב ב' שלא יחטא וד' שמתו בעטיו של נחש טוב לא עשו דלא חשיבי כמשה ואהרן כמ"ש התוס' ומשה ואהרן טוב עשו ומחטא נמי חטאו וכו' ע"ש. וק"ק דנראה דהתוס' לא סברי הכי דהרי כתבו דברוב בני אדם מיירי ולפי דרך הנז' כללא כייל לכ"ע ולא איתי אנש בשתים ועלתה לו:
ותו דאיברא דארבעה שמתו בעטיו של נחש לא חשיבי כמשה ואהרן אבל עושי טוב ודאי מקרו וזה פשוט. ואחרי כן ראתה עיני להרב ז"ל גופיה בספרו הבהיר מקראי קדש שכתב דרך הנז' וכתב בהדיא שהוא שלא כמ"ש התוספות. וזה חזיתי להרב מהר"ש פרימו ברמזיו בפ' בראשית שתירץ דקרא קאמר אין צדיק אבל חסיד יש והאריך בזה וישב על הבא"ר ההיא דסנהדרין דר"א דכיון דא"ל כלום חסרתי מכל התורה כולה משמע דצדיק הוה וכו' עיי"ש ובספר שארית יעקב פ' עקב. ויש להשיב דאדרבה מדקאמר כלום חסרתי מכל התורה כולה מוכרח דהיה חסיד והיה עושה גדרים וסייגים ולהכי לא חיסר דאי לא היה נכשל ומחסר איזה דבר. ותו דפרק הישן מנו כמה מעלות וחסידות גדולה לריב"ז וקאמר וכן היה ר"א תלמידו נוהג אחריו ע"ש. ובפ"ב דנדרים גלו טפח מצניעותו וחסידותו וכן במדרשים. ותו ק"ק לדרך זה ולדרך הרב מהר"י ן' גאמיל בס' חיים וחסד פ' שמיני ההיא דסנהדרין דף מ"ו והזכירה מהראנ"ח גם כן:

ש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון תיובתא דר' אמי תיובתא. הנה הרא"ם פ' וישלח ד"ה לכך אני ירא שמא משהבטחתני כתב וז"ל הוצרך לומר שמא משהבטחתני נתלכלכתי ולא הספיק לו הסיבה ראשונה של מיעוט זכיותיו משום דממעוט זכיותיו לחודיה אין לו לירא כל זמן שלא חטא דאין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון כדאיתא בשבת וכו' ע"ש גם פ' שופטים ד"ה ר' יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות וכו' כתב פי' ר"י הגלילי סובר דמאחר שאין מיתה בלא חטא אין לו לירא שמא ימות אלא כשהוא בעל עבירות וכו' ע"ש ודברי הרב קשים כאשר הקשה הרב מהרש"א בריש ברכות וסוף משוח מלחמה דהא מסיק הש"ס דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואתותב ר' אמי:
ואנכי חזון הרביתי להרב המופלא שארנו כמהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' וישלח שכתב דלש"ס דסבר יש מיתה בלא חטא מי שהובטח סליק דרגא דאין מיתה בלא חטא וכתב וז"ל אשר בזה מתקו לחיכי דברי הרא"ם שכתב וכו' והקשה עליו מהרש"א דבשבת נפשט דיש מיתה בלא חטא ובאמת כי דברי הרב הנז' לא הבנתי כי דברי הרא"ם ברור מיללו בברכות דשם נאמר אמר שמא יגרום החטא הרי דלא נתירא כי אם מפני החטא דאי לא יש חטא אין לו לירא כעמא דארעא להיות כי הובטח ודברים אלו הם פשוטים עכ"ל ועם נשיקת הרצפה לא ידעתי מאי ק"ל על הרב מהרש"א דנהי דאפשר לישב דברי הרא"ם בדרך דוחק כמ"ש הוא ז"ל דהרי דברי הרא"ם שכתב כדאיתא בשבת לא מוכחי הכי ואעיקרא מה לו לרא"ם להזכיר הא דאין מיתה בלא חטא ולעשות מדרגות לימא בקצרה דממעוט זכיות אין לו לירא שהרי הובטח ותו לא וכן פירש מהרש"א גופיה שם בברכות הן בעודנו מקשה על הרא"ם דמשום ההבטחה לא יירא אם נתמעטו זכיותיו והדר קשיתיה דברי הרא"ם והשתא מה ריב לו להרב הנז' עם מהרש"א ומרתח קרתח דאלו דברים פשוטים. הרי גם מהרש"א כתב כן ועל הרא"ם קשיא ליה דלשונו לא מוכח הכי כלל. הן אמת דראיתי להרב דבלשון הרא"ם העתיק כדאיתא בברכות אמנם בנסחא דקמן כתוב כדאיתא בשבת:
והרב שמע שלמה בלשונות הקשה עמ"ש הרא"ם פ' שופטים מהמסקנא ותו דאפילו ר' אמי לא קאמר אלא אין מיתה בלא חטא שהוא קל אבל הגאון כתב בלא עון. וק"ק דהרב עצמו פ' וישלח הביא דברי הרא"ם שם ואף שכתוב ברא"ם שם אין מיתה בלא עון כאשר הוא בפ' שופטים הוא הביא לשון הרא"ם אין מיתה בלא חטא משמע דפשיטא ליה להגיה בדבריו הכי ולבסוף מאי סבר בלשונות. ותו דבפ' וישלח נמי הו"ל להקשות מהמסקנא:
ולי ההדיוט אפשר לישב בעד הרא"ם דס"ל דמאי דאתותב ר' אמי היינו מאין מיתה בלא חטא אבל מיסורין לא אתותב כמו שצדד הרמב"ן בשער הגמול דף צ"ג (מס' תורת האדם דפוס ויניציא) דבהא דאין יסורין בלא עון לא אתותב. וסבר הרא"ם דהא דאותבינן לר' אמי היינו משום דר' אמי סבר דאפילו מיתה טבעית בזמנה ליתא בלא חטא ויליף לה מקרא דנפש החוטאת ואהא אותיב מד' מתו בעש"ן ואסקיה בתיובתא אמנם היינו דוקא במיתה בזמנה אבל במיתה לפני זמנה בהא לא אתותב רבי אמי וסברא הוא דבאין לו שום חטא עודנו באבו לא ימות. ותו דעל כרחין הכי אצטריכא לאוקומי קרא דהנפש החוטאת דמשמע חטאה אין לא חטאה לא ולדידן מוקמינן במיתה לפני זמנה והיינו דבש"ס בתר דאותיב לר' אמי לא פריך דר' אמי מקרא הוא דורש והנפש החוטאת ומאי עבדינן ליה משום דפשיטא לן טובא דלדידן נמי מיתה לפני זמנה ליתא בלא חטא והיינו קרא דהנפש החוטאת דבהכי איירי. והשתא דהרא"ם קאי על יעקב שלימא דאכתי לא שלימו להו תריסר שבטי ובטוח היה לחיות עוד אם היה הורגו עשו היה לפני זמנו ושפיר כתב הרא"ם דממעוט זכיותיו לא היה מתירא דאין מיתה בלא חטא בנדון זה דהוא לפני זמנו כדאיתא בשבת דשם מוכח דכ"ע סברי הכי במיתה לפני זמנה כמדובר. ועל דרך זה אפשר לישב מ"ש הרא"ם פ' שופטים דמסתמא הירא ורך הלבב היינו שמא ימות קודם זמנו ועל זה כתב דאם אין בידו עבירות אין לו לירא דאין מיתה בלא חטא כלומר לפני זמנה כן אפשר לישב:
ועל פי זה הנה מקום לישב דברי הרמב"ם באגרות באגרת מארסיליי"א דפוס אמשטרדם דף ט' ע"א שכתב וז"ל וזו היא עקר דתנו היא תורת משה רבינו ע"ה שכל מאורעות שארעו בעולם וכל יסורין שיבואו וכו' דין ומשפט הם וכן אמרו חכמי האמת רבותנו ע"ה אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון עכ"ל ולפום ריהטא תימה דהם דברי ר' אמי ואתותב אמנם אפ' דהרמב"ם סבר דלא אתותב אלא ממיתה טבעית אבל מיתה שלא בזמנה לא אתותב והיינו קרא דהנפש החוטאת וכו' והרמב"ם מיירי בזה כמו שנראה לשונו ע"ש ודוק:
אך ק"ק לשיטה זו וכן לשיטת מהרימ"ט דרוש ב' מחקת הקרובה אליה. דלפי דברי מהרימ"ט שם ומאי דכתיבנא בעד הרמב"ם והרא"ם לא אתותב אלא ממיתה טבעית אבל ממיתה לפני זמנה לא אתותב ואנן הכי נקטינן ומוקמינן קרא דהנפש החוטאת במיתה לפני זמנה דהרי ישי אבי דוד הוא מהני ד' דמתו בעש"ן ואז"ל בתנחומא הובא בילקוט שמואל ב' סי' יו"ד דמלך מואב הרגו והביאו רש"י בפירושו שם. וא"כ תפשוט דמיתה לפני זמנה נמי משכחת בלא חטא. ויש לישב. ובזהר הקדוש בראשית דף נ"ז ע"ב שנה במחלקת הא דישי אם מת בעטיו של נחש ע"ש: [עיין מ"ש אני בעניי בהגהתי בזהר (שמדפיסים עתה) שם וכתוב בהגהה זו ואחרות מאי"ן נוטריקון מהצעיר יוסף אזולאי נר"ו :]
והתוספות כתבו וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואע"ג דבמאי דאמר אין יסורין בלא עון לא אתותב וכתב הרב עיון יעקב דהתוספות הניחו בקושיא דהא אין יסורין בלא עון לא אתותב וכו' ע"ש ולשון התוס' מורה שכונתם דהש"ס מסיק דיש יסורין בלא עון אע"ג דבהא לא אותביה ולא שמקשים קושיא רק שלא ביארו טעם הש"ס ואפשר משום דכיון דהא למדנו דליכא למידק מהנפש החוטאת דדוקא בחטא מתה ואיפכא שמעינן מד' מתו בעש"ן מינה דליכא למידק נמי מקרא ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם דאין יסורין בלא עון וברובא דעלמא מיירו הני קראי ולא הוצרכו התוס' לפרש כי פשוט הוא ומה גם דבסמוך כתבו דקרא דאין צדיק ברוב איירי:

כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. פירש הרב עיון יעקב דיעקב אע"ה היה אכסנאי שאסור בת"ה והלך ראובן לחדרה להתיחד עם אשת אביו וע"י זה תהא אסורה ליעקב אע"ה אף דקי"ל אין אוסרין על היחוד הא פירש הר"ן סוף נדרים דבעל נפש יחמיר לעצמו לאסור אשתו ע"י היחוד וכו' ע"ש וק"ק דאיסור אכסנאי אינו אלא כשלא יש לו חדר מיוחד כמ"ש הראב"ד בשער הפרישה ופסקו בש"ע סי' ר"ם. ומאי דק"ל להרב מגן אברהם שם דמ"ש משאר אדם דאם ישנים אחרים בבית שרי ונדחק בזה ע"ש יש לחלק בין כשהישנים הם בני ביתו. לאחרים שהוא אורח אצלם ומשום צניעות ודרך ארץ. גם מ"ש הרב במ"ש ובלבד שלא יישן בטליתו של בע"ה דטעמא שמא יראה קרי עליו אינו מדוקדק דא"ה שום אורח לא יישן בטלית בעה"ב וטפי שכיח כשהוא לבדו ואזהרה זו לא שמענו ואדרבא מצינו דנשתבח אלישע בזה שלא נמצא בסדינו קרי למאן דאמר ומוכח דשרי לאורח לשכב בסדין של בעה"ב וכן המנהג פשוט בכל המקומות. אלא טעמא כמ"ש הרב הלבוש. ואפשר דגם כונת הרב מג"א כך הוא ולישנא קייטא הוא. באופן דאם יש לו בית וטלית שרי. ויעקב אע"ה הוו ליה אהלים וטלתות רבים אשר אתו ושרי. ומ"ש משם הר"ן דבעל נפש וכו' המדקדק שם בדברי הר"ן בעיניו יראה דלא אמרה אלא כי הנהו עובדי דהוה נואף ודעתו לזנות לא בסתם יחוד ועמ"ש התוס' והרא"ש והרשב"א והנמוקי פ"ב דיבמות ודוק:

אינו אלא טועה. הא דנקט בהא ובהני דבסמוך לשון שלילה ולא האומר ראובן חטא טועה וכיוצא דאי הוה אמר הכי הו"א איברא דחטא אבל טועה לזכור גנות אדם גדול. להכי נקט אינו אלא טועה שאין בדבריו שום צד אמת וטוב אלא הכל הבל וטעות גמור:

אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל וכו' עמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' תבא משם רבני אשכנז ואחז"ר נזדמן לידי ס' פני יהושע וראיתי כי הרב ז"ל הוא אמרה ודפח"ח:

כתנאי פחז כמים אל תותר. פרש"י לר"א ולר"י חטא וכו'. וכתב הרב פרשת דרכים בראשו דענין זה דראובן תלוי אי בו בפרק יצאו יעקב ובניו מכלל בני נח אי לאו דפלגשים בלא קדושין ובלהה פלגש לא חשיבא אשת יעקב שלא קדשה ונושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וה"ה פלגש וכל זה בישראל אבל ב"נ בביאה תליא וחייב בפלגש אביו משום אשת איש ואשת אב והני תנאי דשמעתין פליגי בהא וכו' ע"ש באורך ודעת הרמב"ן שיצאו האבות מכלל ב"נ וגם ס"ל דפלגשים בלא כתובה ובלא קדושין כמ"ש בשמו הרדב"ז ח"א סי' רכ"ה והרב פרשת דרכים דף ד' ע"ש. ולפי זה נהלך ברג"ש על מה שכתב הרב יפה תואר ב"ר פי"א סי' ח' שהקשה על הרמב"ן שכתב דטעם יעקב אע"ה שנשא שתי אחיות היינו משום דהיה בח"ל שהרי בא באסור שתי אחיות בארץ אעפ"י שמתה רחל בדרך הרי בלהה וזלפה אחיות הן ואין טעם לומר דכיון שנשאן בח"ל לא חיישינן בקיומן בארץ עכ"ל ולפי האמור לק"מ דהרמב"ן סבר שאבות דין ישראל ופלגשים בלא כתובה וקדושין וא"כ מן התורה אין בבלהה וזלפה אסור שתי אחיות. ותו ק"ק דמר דקאי לאותובי [א] הרמב"ן העלים עין דהרמב"ן כתב פ' וישלח ע"פ וישמע ישראל דאולי מתה זלפה. ומאי דפשיטא ליה למר דאין טעם לומר דכיון שנשאן בח"ל לא חיישינן בקיומן בארץ. יש להעיר דהרי תנן כהן שארס אלמנה ונתמנה לכ"ג יכנוס דהואיל ואשתרי אשתרי וה"נ שהותר בח"ל נימא הואיל ואשתרי. ולא תקשי דא"כ מאי בעי רבי ירמיה בחולין דף י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו. דכבר כתב הרב שער אפרים סימן ס"ז דשאני כ"ג דאחר הגזרה אדם זה הותר וכפ"ז יעקב אע"ה אחר דקבלו התורה וידע אסור ב' אחיות בח"ל הותר לו. ואפשר דדעת הרב יפ"ת דכיון דיעקב אע"ה לא ירד להשתקע בבית לבן אלא לגור שם ימים אחדים וכל שעתא ושעתא זמניה הוא לשוב אל הארץ נמצא דכשנשאם כבר היה מוכן ומזומן שאם בא יבא דבר רבקה לשוב היה שם לדרך פעמיו ויעקב הלך לדרכו לארץ ובכה"ג לא אתמר הואיל ואשתרי כיון דבשעת היתר היה מוכן לשעת האסור משא"כ בארס האלמנה ונתמנה לכ"ג וכיוצא דבעת ההיתר לא עלה על לב שיבואו לאסור. א"נ הרב יפ"ת סבר כהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ד דלא ילפינן מינה דארס האלמנה וכו' דשאני התם דגלי קרא יקח אשה ומשו"ה שרי לכנוס ומינה דבעלמא לא אמרינן הואיל ואשתרי. ובמקום אחר כתבנו בזה:

רבי אליעזר אומר פזת חבת זלת. אפשר לפרש במ"ש בב"ר על פסוק וישב ראובן אל הבור והיכן היה רא"א בשקו ובתעניתו א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך פותח בתשובה זה הושע. והקשה הרב החסיד בעל ראשית חכמה בשער התשובה פ"ג דהרי אדה"ר וקין כבר עשו תשובה כמשז"ל. ותירץ דהם עשו תשובה על לא תעשה וראובן עשה תשובה על עשה שפגם בכבוד אב ואם. ובס' דרוש שמואל למהרש"ך נכד הרב סמ"ע פ' וישלח כתב משם הרב מהר"ר שעפטל דהכי פירושו לא היה אדם שלא חטא ואעפ"כ עשה תשובה רק ראובן כמ"ש כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה עכ"ד. ולפי דבריהם צ"ל דר' אליעזר דסוגיין נמי סבר דלא חטא במעשה בלהה ומוצל מעון שכיבת בלהה דהא רבי אליעזר גופיה קאמר בב"ר מעולם לא חטא אדם וכו' ויגיד עליו רעו דברי ר' יהושע דסמיכי לדבריו בשמעתין וב"ר. ולפי זה אפשר לפרש דרך דרש דהיינו דקאמר ר' אליעזר פזת חבת זלת כלו' פזת מיהרת לשוב ופתחת בתשובה מה שלא קדמך אדם לפנים. ולא תסבור שמה שאני אומר פזת שמיהרת ופתחת בתשובה ר"ל כדתרגמה מהר"ר שעפטל דלא היה אדם שלא חטא ועשה תשובה כמוך. לא כן הדבר אלא חבת וכי תימא א"כ מה זה מיהרת שאני אומר כבר אדם וקין פתחו ועשו תשובה ומאי רבותך לז"א זלת כלומר חטאך היה שזלזלת בכבוד או"א והוא עשה ולא קדמך אדם לעשו' תשובה על עשה כמ"ש הרב ראשית חכמה ז"ל:
א"נ אפשר במ"ש התוס' פ"ב דמכות דף י"א שהקשו במ"ש מי גרם לראובן שיודה יהודה שהרי אז"ל וישב ראובן ששב לשקו ותעניתו וי"ל דמ"מ לא הודה ברבים עד מעשה יהודה. ואמרו פ"ק דסוטה דטעמא שהודה ברבים היה דלא לחשדו לאחוהי ואפשר שז"ש פזת כלומר מהרת לעשות תשובה אבל עם כל זה חבת דלא הודית ברבים והיו חשודים אחיך. וכי תימא ס"ס הרי הודית ברבים אחר מעשה יהודה וא"כ למה איני מברכך ומ"ש מיהודה שאני מברכו כיון שעשה תשובה ולמה אני מניחך עד משה רבינו ע"ה לז"א זלת והענין כמ"ש הרב שמע שלמה פ' ויחי דקשיא ליה ותירץ דיעקב אע"ה סבר דכיון דראובן נגע בכבוד ה' אין כח בתשובה לכפר מי שיש בידו חילול ה' וצריך מיתה ובבא משה רבינו ע"ה כבר מת ראובן ומשה אז יברכנו. וז"ש זלת כלומר אף שעשית תשובה והודית ברבים זלזלת בכבוד ה' והכל תולה ומיתה מכפרת:
א"נ אפשר לפרש במשז"ל על פ' ראובן בכורי אתה הקודם שהיו ראויין לראובן בכורה כהונה ומלכות ואמרו בב"ר פ' צ"ח סי' ה' א"ר אחא ולא שלך היתה הבכורה החרישות שחרשתי באמך לא ברחל הייתי ראוי לחרשן עכשיו חזרה הבכורה לבעליה ופי' הרב יפה תואר דמתמיה בכורי אתה וכי לך ראויה הבכורה ולא לרחל וכו' וכתב הרב יוסף לקח דיתר שאת ויתר עז שהם כהונה ומלכות לא אמר בתמיה שאלו לא חטא היה זוכה בהם וה"ט שמתמיה בבכורה דשמ"ת התינח כהונה ומלכות שמפסיד ע"י החטא אלא בכורה הרי אמרו לא תהוי בעבורי מש"ה מתמיה וכי הבכורה היתה מתחילה ראויה לך והלא אינה ראויה רק לכחי וראשית אוני שהוא יוסף וא"ת הרי כתב הרמב"ם פי"ז דסנהדרין כ"ג שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ונשיא שחטא מלקין ואין מחזירין וא"כ תינח מלכות כהונה מ"ט וי"ל דטעם כ"ג דכתיב כי נזר משחת אלהיו עליו אני ה'. מה אני בגדולתי אף הוא בגדולתו וכיון שלא שמרת קדושת וגדולת שכינה גם גדולתך של הכהונה הפסדת עכ"ד ואמרו בבתרא ראויה היתה הכהונה לצאת מרחל אלא שקדמתה לאה ברחמים ואפשר שזהו הרמז דדריש ר' אליעזר טעם תחת שלש שעברו ממנו. ויען כי אף שחטא יקשה בעיניו על הבכורה מטעם לא תיהוי בעבורי לז"א פזת כלומר מהרת הכונה דבלא"ה הבכורה לא שלך היתה מאחר שמהרת אתה לבא שקדמה לאה ברחמים דכל כונתי היתה ברחל ובלא זה הבכורה ליוסף וחדשות מעתה הכהונה והמלכות בשתים יעופף מסיבת החטא וז"ש חבת. וכי תימא גם שהמלכות הפסדת כדין נשיא אבל הכהונה למה לז"א זלת כלומר מידי הוא טעמא דכ"ג אין מורידין אותו מגדולתו משום דמה ה' בגדולתו וכו' כביכול א"כ אתה שזלזלת בכבוד ה' תפסיד גם הכהונה:
א"נ אפשר במ"ש מהרש"א דמה שכינה בלבול יצועיו לשכיבתו כי רחל היתה עקרת הבית ובחייה הנה מטתו תדיר באהל רחל ולכבודה גם אחרי מותה העמידה באהל בלהה ויעקב הותר בשפחות הללו משום שנשתחררו וראובן טעה וחשב שלא נשתחררו ולדעתו דבלהה שפחת רחל ולא נשתחררה תבע עלבון אמו ולפי דעתו בלהה אינה אשת אביו ואין קדושין תופסין בה ואינה אסורה לראובן מעה"כ כאלו שכב עמה דלפי דעתו הותר לו שכיבתו עמה ומטעם זה נתנה בכורה ליוסף לפי דע"י בלבול יצועי בלהה פגע בכבוד רחל וכו' ע"ש באורך ואפשר דז"ש פזת מהרת וטעית לחשדני דנשאתי שפחה ועי"ז חבת מעה"כ ששכבת [עם] בלהה. ונמשך מזה זלת דזלזלת בכבוד רחל ומשו"ה ניטלה ממך הבכורה ונתנה ליוסף בן רחל: אחרי כתבי ראיתי בב"ר פ' צ"ח סי' ז' וסי' ח' דמוכח התם דלר"א ור"י ודאי חטא במעשה בלהה. ובסי' ז' אמרו משכב בלהה ומשכב זלפה ויש לפרש עפ"י דברי מהרש"א דבסמוך וק"ל:

ארשב"נ אר"י כל האומר בני עלי חטאו וכו'. יש להרגיש דכיון דאהקשא סמיך נימא איפכא דמקיש פנחס לחפני מה חפני חטא אף פנחס חטא שהי"ל למחות ומעה"כ כאלו חטא וכדאמרינן לרב בסמוך וכי כעורה משנה זו דאמר אינו אלא טועה. ואפשר דגם ר' יהונתן הכי קאמר האומר בני עלי חטאו כלומר שניהם חטאו ועל שניהם הוא אומר אשר ישכבון אינו אלא טועה דפנחס לא חטא כדאמר רב. ור' יונתן דריש הקשא לשבח ואמאן דלא דריש לשבח לא אמר שהוא טועה אלא האומר ששניהם חטאו:
א"נ אפשר דאמאן דלא דריש נמי כותיה קרייה טועה דאי לאשמועינן דפנחס חטא אתא הקשא אמאי אצטריך והלא שפיר שמעינן לה מדקרינן ישכבון וקרינן אל בני ומקרא דבני בליעל ואמאי אתא הקשא דתיב' שני יתירה לאקושינהו אלא דהקשא לשבח. זה אפשר לפרש בש"ס. ועיין מה שכתבו רבותנו בעלי התוספות ד"ה מתוך שהי"ל לפנחס. ועיין מה שאכתוב בעניותי בסמוך על דבריהם בס"ד:

מתוך ששהו את קינהן וכו' הרב מהר"י פינטו ז"ל פירש וז"ל נ"ל דכיון שהיו להוטים אחר גרונם לכך כשהיו רואים יולדת שמביאה קן תורים שאין בו חלק לכהן היו משהין אותו למחר כדי להקריב קרבן בהמה שיש בו חלק לכהן וכו' ע"ש ונראה דכונת הרב ז"ל דאע"ג דאיכא חטאת העוף ואין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים כדתנן פ"ו דזבחים ופסקה הרמב"ם פ"ז דמעה"ק מ"מ אין בו כדי שביעה ומה גם דאין חולקין עוף כנגד עוף אלא כל חלק חולקין אותו בין הכהנים כמ"ש הרמב"ם שם פ' יו"ד ואיידי דזוטר קרי ביה דאין בו חלק ולאו דוקא קאמר. ומצאתי בזהר הקדוש פ' וישלח דף קע"ו ע"א וז"ל והכא אמר אשר ישכבון וכו' אלא בגין דמעכבי לון לאעל' למקדשא ומחאן בידיהון דלא לאעל' למצלי צלותא עד דקרבנין אתעבידו בגין דאינון לא מייתין קרבנין למיטל חולקא מינייהו ובג"כ מעכבין לון עכ"ל עין רואה דקאמר כדברי הרי"ף הנז'. והרב מופת הדור מהרח"א בס' ישרש יעקב במהדורא בתרא הביא דברי הרי"ף הנז' בקצור כמנהגו. ובודאי דתפיס כונת הרב הרי"ף כדאמרן דאי לא היה מתמיה עליו:

אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים וכו' כן הוא לשון הרמב"ם פי"ב דאסורי ביאה וסמ"ג לאוין קי"ב והש"ע א"ה סי' ט"ז. וזה ימים שאני תמיה על מ"ש מהר"י פינטו ז"ל במס' סנהדרין סי' קי"ח וז"ל אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים וכו' ותימה דא"כ לא מצינו עונש אלא לת"ח וגם לכהן ומי שאינו ת"ח ולא כהן אם יחטא ואשם לא פורש ענשו ואפשר דענשיהו דהני הוי כרת אבל הת"ח דיש בידו תורה וגם הכהן וכו' יכרת שלא תמשך התורה מזרעו וכו' וכן הכהונה וכו' וזהו עונש הכרת שלהם עכ"ל ודבריו קשים שהרי שם בסנהדרין דף פ"ב ע"ב מפורש דענוש כרת דאמר ר"ל במלקות של כרת עסקינן ופריך והא בועל הכותית הא אקריוה לרב כהנא וכו' ופירש רש"י אלמא בר כרת הוא וכן מפורש בהרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע דענשו כרת ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ. וגם הרמב"ם וסמ"ג וש"ע הביאו הגירסא אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים כדרך דגרסינן הכא בש"ס ובעין יעקב ובילקוט:

מעבירם כתיב דברי רש"י כבר ביארם בשו"ת לחמי תודה סי' כ"ט וכבר קדמו הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סוף סי' ל"ג. וכבר קדמם הרב מהר"ש לאנייאדו בס' כלי יקר. והדברים פשוטים. וראיתי להרב כלי יקר שם דישב לקושית רש"י והוכיח דבאגדת שמואל אמרו מעבירם כתיב וכו' ובגמ' לא רצו לפרש הכתוב על העברת קול הרינון דהוא יתר לכן פירשו כרד"ק מעבירים עם ה' מלבא אל אהל מועד או פירשו מעבירים עם ה' מלבא לעולם בהשהות קיני נשים והק' מעבירים לשון רבים ומשני מעבירם כתיב וכו' ע"ש באורך. ומה שישב לקו' רש"י דהש"ס בפירוש מעבירים כרד"ק או כפירושו ק"ק דהא בש"ס כי פריך והא מעבירים כתיב ארב פריך ואי סבר כרד"ק מאי פריך הא לא אמר רב דפנחס לא חטא אלא דוקא באשת איש ומייתי לה מקרא דכתיב לא יהיה לו ער וכו' אבל בבזוי קדשים לא אמר רב דפנחס לא חטא ואין בפיו תוכחו"ת רק על חטא זנות וכ"כ רש"י פנחס לא חטא באשת איש אמור מעתה דלרב שפיר כתיב מעבירים ועל שניהם הוא אומר דחטאו בבזיון קדשים ומאי פריך ואמאי פריק מעבירם כתיב. גם פירושו שפירש דרך דרש מעבירים עם ה' מלבא לעולם בהשהות קיני יולדות ורצה לומר דהכי קמפרש הש"ס ופריך ופריק גם זה אינו מחוור דהא דשהו את קיניהן הוא סברת ר' יונתן דסבר דב' לא חטאו ואשר ישכבון היינו מתוך ששהו וכו' אבל רב לא סבר הכי אלא דחפני חטא וישכבן כתיב והשתא הש"ס דקאי אדרב מוכרח דלא סבר כהך פירושא דליתא לדידיה אלא מוכרח דמפרש הש"ס מעבירים לשון עבירה ואמטו להכי קשיתיה לרש"י. ומאי דמייתי מאגדת שמואל דאתמר התם מעבירם כתיב. הנה הרב סמך על הילקוט דגריס הכי באגדת שמואל אבל במדרש שמואל גופיה ל"ג ליה ע"ש בפ"ז. והכי מסתברא דהדרשא תדרש הטב הדק שפיר טפי באומרו אל בני וכו' ותדעו מעבירים עם ה' דיש כח בידם להעבירכם ודריש הכי מיתורא דאי אמרינן דהוא לשון ויעבירו קול יתר כמ"ש הוא ז"ל ואצ"ל מעבירם כתיב דטפי ניחא מעבירים והכי אמרינן בירושלמי פ"ג דהוריות אמר רב שמואל בר יצחק אל בני כי לא טובה השמועה וכו' מעבירים עם ה' מעבירים אותו הרי דל"ג מעבירם כתיב. והענין והספרים מוכחי דלא כנסחת הילקוט. וראיתי מ"ש הרב ז"ל בסמוך לעיל בנותן טעם למ"ש במדרש שמואל כפי נסחת הילקוט מעבירם כתיב ולי ההדיוט אינו מספיק ואדרבא לפי דקדוק הלשון מעבירם הוא יחיד המעביר רבים ושפיר טפי אתי מעבירים לדרשא זו כמדובר. גם מ"ש שם ז"ל ומאמר מעבירין אותו ומחזירין אותו הוא ענין בפ"ע ות"ק דהיינו רשב"י סובר מעבירין אותו ומחזירין אותו ורבי חגי חולק דא"ר חגי אין מחזירין ליה דקטיל לון והול"ל רבי חגי אמר לא אמר ר' חגי דמשמע דלא פליג את"ק והרי הוא אומר בהפך ונראה דר' חגי נמי לא פליג את"ק בעיקר הדין וכו' עש"ב הוא פלפול שלא לצורך דמעבירין אותו הוא סיום דברי ר"ש בר יצחק דיליף ממעבירים עם ה' וכן הוא בירושלמי, ומ"ש ומחזירין אותו הוא בעיא אי מחזירין ליה ופשטה רבי חגי מסברא וזה פשוט. וכן מתבאר בירושלמי פ"ב דסנהדרין ופ"ג דהוריות ע"ש והדבר ברור דאין כאן סברת ת"ק וסברת ר' חגי והרי הוא כמבואר. ומ"ש מרן בכסף משנה פי"ז מה' סנהדרין ונמשך אחריו הרב מהרח"א בס' יוסף לקח פ' ויחי דף פ"ח ע"א דבריהם קשים דכונת הירושלמי ברורה כמ"ש הרב יפה מראה פ"ב דסנהדרין ע"ש ודוק:

והכתיב ובני עלי בני בליעל. יש להרגיש דמהך קרא הוה ליה למפרך ברישא דקדים לאינך אשר ישכבון ואל בני ומעבירים. וי"ל דסתמא דתלמודא הוה מסדר סדר הני קושיי ופירוקי כדחזי דאי פריך ברישא מהך דקדים והוה מפרק לה מתוך שהי"ל לפנחס למחות תו לא מצי פריך מאינך דהתירוץ פשוט מתוך וכו' אמטו להכי סידר הנהו פרכי ברישא דאיכא לשנויי ישכבן בני מעבירם דלקושטא נמי א"ש דמשום דפנחס לא מיחה מעה"כ כאלו חטא ומ"מ הכתוב רמז מיהא דהא חד עיקר בחטא ויהבו ליה מלא חפנ"י תיבות"א ישכבן בני מעבירם דכתיבי בלשון יחיד ללמד דחפני החוטא וקול הקריאה ישכבון בני מעבירים מתוך שהי"ל לפנחס למחות איהו בי קר"י:

מתוך שהי"ל לפנחס. כתבו התוס' ופליג א"ר יונתן דאמר שניהם לא חטאו ע"כ וצריך להבין מה חידשו. ותו אמאי נטרי עד השתא. וכבר הרב מהרח"א בס' ישרש יעקב ובס'חנן אלהים דף קכ"ב כתב בזה ע"ש ואפשר דהתוס' ק"ל אדרב היכי שבקיה לחסידותיה דמאחר דיליף שפיר דפנחס לא חטא אמאי לא דריש הקשא כרבי יונתן דהקש מצי עביד מדנפשיה ונקיש חפני לפנחס דאף חפני לא חטא. וכי תימא דגם רב עביד הקשא דפנחס לחפני מה חפני חטא אף פנחס חטא אכתי מה ראה לאקושי לחובה ולא לזכות. ותו דאי לומר פנחס חטא ידעינן לה מהני קראי דישכבון וכו' והקשא למה לי. וניחא להו להתוספות דטעמא דרב דלא מהדר אזכותא דתרוייהו משום דכתיב בני בליעל דמורה שהחטא בזנות כמ"ש הרב מהרש"א ומשו"ה דריש הקשא לגנאי דחפני חטא באשת איש דהכי משמע ליה בני בליעל ופנחס לא מיחה. והכא דהש"ס מתרץ דבני בליעל אליבא דרב כתבו התוס' דפליג אר' יונתן להורות דזה הכריחו ועמ"ש לעיל בס"ד ודוק הטב: