הגדרה^[1] - הרהור בלב, במצות או באיסורים שדינם בדיבור בפה, הרי זה כמו דיבור

בהרהור אם הוא כדיבור דנים בין במצות הצריכות דיבור, כגון בקריאת שמע וברכות ותפילה וכיוצא, ובין באיסורים התלויים בדיבור, כגון איסור של בעל קרי בדברי תורה, איסור לדבר דברי תורה במקומות שאינם נקיים, איסור לדבר דברי חול בשבת, וכיוצא.

בקריאת שמע, ברכות ותפילה

קריאת שמע

הרהור אם הוא כדיבור בקריאת שמע נחלקו בו אמוראים: רבינא אמר הרהור כדיבור (ברכות כ ב), ויוצא ידי חובתו בהרהור (רא"ש שם ג יד)^[2]; רב חסדא אמר הרהור אינו כדיבור (ברכות שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהרהור כדיבור (שלטי גבורים ברכות פרק ב) ורוב הראשונים סוברים הלכה שהרהור אינו כדיבור (טושו"ע אורח חיים סב ג, וראה באור הלכה שם)^[3].

תפילה

בתפילה יש מהאחרונים מסתפקים לומר שיוצא בהרהור אף אם הרהור אינו כדיבור, שכן מקור דין תפילה הוא מהכתוב וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם (דברים יא יג. וראה ערך תפלה), ואם כן העיקר תלוי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות (מגן אברהם קא סק"ב), ומכל מקום להלכה פסקו שאף בתפילה אינו יוצא בהרהור, כי הקול מעורר למעלה (מגן אברהם שם, וראה באור הלכה סב שלהלכה אף בתפילה לא יצא בהרהור).

יש שכתבו להיפך שאף לרבינא שהרהור כדיבור, בתפילה מודה שאינו כדיבור, שכן בתפילה למדו מחנה שנאמר בה רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ (שמואל א א יג), מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו (ברכות לא א), הרי שבהרהור אינו יוצא (רש"ש לתוספות שם כא א).

ויש מי שמחלק בין תפילה ביחיד שצריכה שתהיה בלשון הקודש, ולכן לרבינא אינו יוצא בהרהור, שבהרהור לא שייך לשון מיוחדת (ראה להלן: בלשון ובשמיעה, בשם הרשב"א), לתפילה בציבור^[4] שנאמרה בכל לשון (ראה ערך תפלה).

וידוי

הוידוי שחייב אדם בו כשעושה תשובה, וכן כשמביא קרבן חטאת ואשם (ראה ערך וידוי וערך תשובה), כתבו אחרונים שאינו אלא בפה, ולא בהרהור (פרי מגדים פתיחה כוללת ג י).

כשאנוס

מי שנאנס מחמת חולי, או איזה אונס אחר, ואינו יכול לקרות בפה, כתבו ראשונים שאם קרא קריאת שמע בלבו - יצא (שו"ע סב ד).

ואף לכתחילה יעשה כן, ואם הוא במקום שאינו נקי לגמרי, ואינו יכול לנקותו משום אונס - יהרהר בלבו (רבנו יונה ברכות פרק ב; רמ"א סב ד, צד ו, בתפלה), ואף על פי שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה, ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי, שאסור להרהר דברי תורה במקומות המטונפים (בית יוסף פה, ורמ"א סב ד. וראה להלן). ונחלקו בדבר:

• יש סוברים שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור זה, שהרי הלכה הרהור אינו כדיבור, אלא שמכיון שאינו יכול להוציא בשפתיו על כל פנים יהרהר בלבו ויקבל שכר על המחשבה, ולכן כשיסתלק האונס, אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע, מחוייב לחזור ולקרות בדיבור (האחרונים שהובאו בביאור הלכה סב ד"ה יצא).

• יש סוברים יותר מזה שלא אמרו כלל שיהרהר בלבו נוסח הברכה, אלא יהרהר ויחשוב בלבו שחשקו ורצונו לומר ברכה זו, או תפילה זו, אלא שאינו רשאי, ויצטער על כך שאינו יכול לברך, ואז מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו (דרישה פה, ומג"א פה סק"ב בשם של"ה).

• יש חולקים וסוברים שבמקום אונס - הרהור כדיבור, ויצא ידי חובתו לגמרי, ולכן אף אם נסתלק האונס שוב אינו חייב לחזור ולקרות בדיבור (ברכי יוסף סב א, פ ב).

• יש שהסבירו שמן התורה הרהור כדיבור, ומדרבנן הוא שאמרו שאינו כדיבור, ואף בדיעבד לא יצא, אבל במקום אונס העמידו על דין תורה שיצא (פרי מגדים סב משבצות זהב סק"א בדעת השו"ע).

• יש מחלקים בין דבר שחיובו מן התורה, כברכת המזון וכיוצא, שאם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול להוציא בשפתיו צריך להרהר בלבו, ובין דבר שחיובו מדברי סופרים, כשאר ברכות, שאם הוא אונס מן הדין אין צריך להרהר, אלא שאף על פי כן יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה ויקבל שכר המחשבה (שו"ע הרב קפה ג).

• ויש מסבירים החילוק, שאף לרב חסדא ולהלכה מן התורה הרהור כדיבור, ולכן בקריאת שמע וברכת המזון שחיובם מן התורה, במקום אונס העמידו חכמים על דין תורה, אבל בברכות שמדרבנן, ההרהור אינו כלום, שמן התורה אינו חייב, ומדרבנן הרהור אינו כדיבור (תהלה לדוד סב א).

הצמא בלילה על מיטתו

מי שצמא בלילה על מיטתו, שאי אפשר לו ליטול ידיו ולברך - יש מהאחרונים סוברים שיהרהר הברכה בלבו וישתה, שהרי זה כאנוס (ט"ז סב סק"א); ורוב האחרונים חולקים וסוברים שאין זה דומה לאונס גמור, שאפשר לו לעמוד וליטול ידיו, ואם אין לו מים יכול לקנח ידיו בכותל (אליה רבה סב סק"ד; פמ"ג סב משבצות זהב סק"א; משנה ברורה שם סק"ח), ועוד שהרהור הרי אינו כדיבור, ולא אמרו שאנוס יהרהר אלא בדבר שחייב בו כמו קריאת שמע, אבל בברכת הנהנין יוכל שלא לשתות (אליה רבה שם).

בברכת התורה

המהרהר בדברי תורה כתבו ראשונים שאינו חייב לברך ברכת-התורה (ראה ערכו), לפי שהלכה הרהור אינו כדיבור (שו"ע מז ד . וראה ערך ברכת התורה).

יש מהאחרונים שכתבו שאף אם בכל מקום הרהור אינו כדיבור, המהרהר בדברי תורה צריך לברך, שאף הרהור בתורה מצוה היא, שנאמר וְהָגִיתָ בּוֹ (יהושע א ח), והגיון הוא בלב כמו שכתוב וְהֶגְיוֹן לִבִּי (תהלים יט טו), ועל המצוה צריך לברך (באור הגר"א מז ב,ט).

יש שכתב שדוקא כשנאמר בפירוש 'הגיון לבי' הכוונה על מחשבה, אבל הגיון סתם מובנו דיבור בפה, כמו שכתוב כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי (משלי ח ז) וכיוצא, ועיקר מצות תלמוד תורה הוא בפה, כמו שכתוב וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (דברים ו ז. וראה ערך תלמוד תורה), ולכן אין מברכים על הרהור (נשמת אדם ט ד); ועוד שאף אם יוצאים ידי מצות תלמוד תורה בהרהור, מכל מקום ברכת התורה לא נתקנה אלא על הלימוד בדיבור, שכן חיוב ברכה זו נלמד מהכתוב כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (דברים לב ג. ע"ע ברכת התורה), ו'אֶקְרָא' מובנו דיבור, ולכן להלכה שהרהור אינו כדיבור אין מברכים על הרהור בתורה (שאגת אריה כד).

ויש שכתבו יותר מזה שאף לרבינא שהרהור כדיבור, מכיון שלמדים מהכתוב 'כי שם ה' אקרא' - קריאה ודאי אינה בהרהור (מרומי שדה ברכות כ ב).

וכן יש מסבירים שאין מברכים לדברי הכל - אפילו לרבינא שהרהור כדיבור, ואפילו אם מקיים מצות לימוד בהרהור - לפי שאין מברכים על דברים שבלב כדרך שאין מברכים מטעם זה על בטול-חמץ (ראה ערכו, פרי מגדים מז משבצות זהב סק"ב. וראה ערך ברכת המצות).

יש מי שמחלק בין מהרהר מתוך הספר שהוא דרך קבע וחייב לברך, למהרהר בעל פה שהוא דרך עראי ואינו מברך (מור וקציעה מז).

בזכירה וספירה

בזכירה

המצות שבזכירה, כגון זכירת שבת בקידוש היום, זכירת חטא העגל, זכירת מעשה מרים, וזכירת עמלק - אין יוצאים ידי חובה בהרהור (תורת כהנים תחילת בחוקתי, וראה ערכי זכירות).

וכן כתבו ראשונים בזכירת שבת שהמצוה היא לקדשו בדברים (רמב"ם שבת כט א), אבל בהרהור לא יצא (מנחת חינוך לא).

וכן בזכירת עמלק כתבו ראשונים שאינה אלא בפה ולא בלב (רמב"ם מלכים ה ה)^[5].

בזכירת מרים יש מהראשונים שכתבו שדי בזכירת הלב לבדה (החינוך של).

זכירת יציאת מצרים יש שכתבו שמכיון שלא נאמר בה גם שכחת הלב, כמו בשאר זכירות, לכן דיה בהרהור בלב, אלא שכתבו שבתלמוד בבלי חולקים על כך וסוברים שאף זכירת יציאת מצרים אין יוצאים בהרהור (שאגת אריה יג); ויש שכתבו להלכה שזכירת יציאת מצרים דיה בהרהור בלב (שו"ת בשמים ראש קעג).

בסיפור

מצות סיפור יציאת מצרים שבליל פסח (ראה ערך הגדה) אינה אלא בפה, שנאמר בה וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ (שמות יג ח), ואין הגדה אלא בפה (ראה שאגת אריה יג, וחתם סופר טו).

בספירה

מצות ספירת יובל (ראה ערך יובל) אינה אלא מנין בפה, וספירת זב וזבה (ראה ערך זב וערך זבה) דיה בהשגחה בלב, וכך באה הקבלה (החינוך מצוה של).

אף ספירת-העומר (ראה ערכו) כתבו האחרונים שאין יוצאים אלא במנין בפה ולא בהרהור (פרי חדש תפט ו; ברכי יוסף או"ח תפט יד).

בבעל קרי

בדברי תורה

בעל קרי, שאסור מתקנת עזרא בדברי תורה (ראה ערך בעל קרי), אינו אסור אלא בדיבור ולא בהרהור, ואפילו לרבינא הסובר הרהור כדיבור (ראה לעיל: בק"ש, ברכות ותפלה) לא תיקן עזרא שיהא בעל קרי אסור בהרהור (ברכות כ ב כדאשכחן בסיני).

ויש מפרשים שתקנת עזרא היתה גם על ההרהור, אלא שבמקום ביטול מצות התורה, כגון מצות קריאת שמע (ראה להלן) לא גזר אלא על הדיבור ולא על ההרהור (שאגת אריה ז).

בקריאת שמע וברכת המזון

בעל קרי שלא טבל, והגיע זמן קריאת שמע - מהרהר בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם (משנה ברכות כ ב).

לדעת הבבלי ההרהור שאמרו הוא בקריאת שמע עצמה, והברכות לפניה ולאחריה אפילו בהרהור אינו מברך, ועל המזון לאחריו מברך בהרהור, ולפניו אפילו בהרהור לא יברך (רש"י ותוס' ושאר ראשונים שם); ור' יהודה סובר מברך בדיבור ולא בהרהור, בין בקריאת שמע ובין בברכותיה, ובין על המזון לאחריו ובין לפניו (תוספות יום טוב במשנה שם)^[6].

לדעת הירושלמי כל הדברים אמורים על ברכות קריאת שמע בלבד, ולדעת חכמים קריאת שמע הוא קורא כדרכו בדיבור בפה, וכן ברכת המזון לאחריו מברך בדיבור, ולפניו בהרהור, ולר' יהודה הכל מברך בדיבור (ירושלמי ברכות ג ד).

להלכה פסקו רוב הראשונים כבבלי וכדעת חכמים (עי' רש"י ותוס' ושאר ראשונים שפירשו המשנה כהבבלי); ויש מי שפסק הלכה כירושלמי (הרוקח שכא). בזמן הזה, שבטלה תקנת עזרא (ראה ערך בעל קרי) אין נפקא מינה במחלוקת זו כלל (ראה רמב"ם קריאת שמע ד ח, וטוש"ע פח א).

בתפילה

בתפילה, בעל קרי לא יתחיל, ואפילו בהרהור, לפי שהיא מדרבנן ואין בה קבלת עול מלכות שמים (ברכות כא א). בזמן הזה, שבטלה תקנת עזרא, מתפלל כדרכו (ראה ערך בעל קרי, ושם שיש חילוקי מנהגים בזמן הזה).

במקום וזמן האסורים בתורה

בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא (ברכות כד ב; רמב"ם קריאת שמע ג ד; טוש"ע אורח חיים פה ב), והוא הדין במקום הטינופת, והוא מקום שיש בו צואה ומי רגלים (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ואף לסוברים בכל מקום הרהור אינו כדיבור, כאן אסור אף ההרהור, שנאמר וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (דברים כג טו. וראה ערך בית הכסא וערך בית המרחץ), ולא נאמר בו דיבור, אלא מקום חנייתך תהא בקדושה, שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה (רש"י שבת קנ א ד"ה והיה). ויש שכתבו בטעם איסור ההרהור שהוא מפני כבוד תורה (רמ"א יורה דעה רפב), ולכן יחשוב אדם חשבונותיו בבית הכסא, כדי שלא יבוא לידי הרהור תורה (ספר חסידים תקמו; מגן אברהם פה סק"א), ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים (משנה ברורה פה סק"ו, בשם של"ה)^[7].

הרהור זה יש מהאחרונים שכתבו שנחלקו בו ראשונים אם איסורו מן התורה או מדברי סופרים (ראה נשמת אדם ג ב); ויש שסתמו וכתבו שהרהור אינו אלא מדרבנן, ואפילו מכת-מרדות (ראה ערכו) אין חייבים עליו (מהדורא בתרא למהרש"א שבת מ ב).

לאונסו

בירושלמי נחלקו אמוראים בהרהור בבית הכסא: חזקיה אמר מותר, ור' יסא אמר אסור, אמר ר' זעירא כל סברא שהיתה קשה לי להבין שם הבנתי (ירושלמי ברכות ג ד), וכן אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון שבבית הכסא סבר קושיותיו בטבול יום (ירושלמי שם, וכעין זה בבבלי זבחים קב ב). בבבלי אמרו שלאונסו הרהר שם ר' אלעזר ב"ר שמעון (זבחים שם), שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו (רש"י שם), וכן יש מפרשים כן אף בדעת הירושלמי שהיה לאונסו (כסף משה קריאת שמע ג ד, ובבית יוסף אורח חיים פה).

• לאונסו, יש מפרשים שמובנו שאם עלה ההרהור לאונסו, שוב מותר להרהר ברצונו, ואף שיכול לדחות ההרהור אינו מחוייב לדחוק עצמו ולדחותו, ומפרשים שזוהי מחלוקתם של חזקיה ור' יסא, שלחזקיה מותר לאונסו, ור' יסא אוסר אף לאונסו, וחייב לדחות הרהורו (ברכי יוסף פה א).

• ויש מפרשים המחלוקת של חזקיה ור' יסא בהרהור מרצון, שלא לאונסו כלל, שחזקיה סובר אף כאן אומרים הרהור אינו כדיבור, ומותר להרהר לכתחילה בבית הכסא, ור' יסא אוסר (ברכי יוסף שם בשם שדה יהושע; שו"ת תורת רפאל יג).

• יש מי שכתב שאם עלה ההרהור באונסו מותר להוציאו אף בדיבור (דרישה פה), והאחרונים חולקים ודחו דבריו (ראה ברכי יוסף שם, ומשנה ברורה פה סק"ח).

בתלמיד חכם

תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטינופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלא הרהור תורה (ברכות כד ב; רמ"א יו"ד רמו כו), ומכל מקום מותר להיכנס למרחץ, אף מתוך הלכה שאינה פסוקה (ראה ברכות לא א), ואין חוששים שיהרהר, שכיון שיודע שעברה היא יש בו כח להכריח את לבו שלא יהרהר שם (תרומת הדשן מא; רמ"א יו"ד רמו כו), שבמרחץ שומר עצמו יותר ממבואות המטונפות (רמ"א שם), שהרי במכוון הולך לבית המרחץ לרחוץ שם, ומפנה ממנו טרדת הלימוד עד שיצא (ש"ך שם כח).

להינצל מהרהור עברה

מי שנכנס בלבו הרהור עברה בבית הכסא או בבית המרחץ, מותר להרהר שם בדברי תורה, שהרי זה כמו להפריש מאיסור שמותר שם גם לדבר בדברי תורה, שהתורה מצלת מהרהורים רעים (ספר חסידים כח; מגן אברהם פה סק"ד).

כנגד הערוה

הרהור בדברי תורה כנגד הערוה, כתבו ראשונים שמותר, לפי שהאיסור של דברי תורה שם למדים מהכתוב וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כג טו. ראה שבת קנ א), ומכיון שנאמר בו דָּבָר, אינו אסור אלא הדיבור, אבל הרהור מותר, שהרהור אינו כדיבור (רש"י שבת שם ד"ה ההיא; מגן אברהם פה סק"ב), ואינו דומה למרחץ, שזוהמתו מרובה (מגן אברהם שם); ומטעם זה מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש (שו"ע הרב או"ח עג א).

בהפסקה בתפילה

באיסור הפסק בדיבור, כגון בשעת קריאת שמע וברכותיה, מותר להרהר ולעיין בדברי תורה בשעה שהעם אומרים קרובץ (ראה ערך פיוט), וזה לא נקרא הפסק, שהרהור אינו כדיבור (רמ"א סח א), אלא שמכל מקום יש לחוש להמון שכשיראו הלומד בספר יפסיקו גם בדברים אחרים (רמ"א שם); ויש שכתבו שאין לחשוש לכך (פרי חדש סח א).

תשעה באב

בתשעה באב, שאסור בתלמוד תורה (ראה ערך תשעה באב) - יש מתירים ללמוד בהרהור, כיון שהרהור לאו כדיבור הוא בקריאת שמע (אגור תשעה באב בשם רוב רבותינו), ונחלקו עליהם, שכיון שטעם האיסור הוא משום שמחה, הרי עיקר השמחה הוא בהרהור, שאם ילמד ולא יבין מה שמחה יש (אגור שם בשם מהר"י מולין, וראה מגן אברהם תקנד סק"ה).

בברכה לבטלה

באיסור של ברכה לבטלה (ראה ערך ברכה שאינה צריכה כרך ד) כתבו אחרונים שאפילו לרבינא שהרהור כדיבור אינו עובר בהרהור על ברכה לבטלה (צל"ח ברכות כ ב; פרי מגדים קפה אשל אברהם סק"א, ובפתיחה כוללת ג ד). ולכן מי שנסתפק אם בירך ברכה שנתחייב בה, שמצד הדין ספק ברכות להקל (ראה ערך ברכות), מכל מקום אם רוצה רשאי להחמיר על עצמו ולברך בהרהור, אף לסוברים שהרהור כדיבור (צל"ח שם, ופרי מגדים שם).

ויש שכתבו שאף אם אין בהרהור משום "לא תשא", מכל מקום אין לו להרהר בספק ברכה, שהסוברים הרהור כדיבור הוא במקום שיש חיוב לברך בפה, ואז ההרהור מועיל כדיבורו, אבל בספק אם בירך, שלענין ברכה בפה אנו דנים שכבר בירך, גם ההרהור בזה לא יועיל כלום (ישועות יעקב סב סק"א).

בשבת

דיבור בעסקי חול שאסור בשבת (ראה ערך שבת) אינו אסור אלא בדיבור בפה, ולא בהרהור, שאיסור הדיבור למדים מהכתוב מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג) - דיבור אסור, הרהור מותר, כגון להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו (שבת קיג ב ורש"י; רמב"ם שבת כד א; טוש"ע שו ח).

ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה (טוש"ע שם).

וכתבו ראשונים אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת, ואף על פי שאמרו חכמים הרהור מותר, אם יש לו מתוך ההרהור טרדת לב או נדנוד דאגה - אסור (רבנו יונה באגרת התשובה, והביאו בבית יוסף שו).

בהרהור על ידי רמיזה בדיבור, נחלקו תנאים:

לא יאמר אדם לחברו בשבת 'נראה אם תבוא אלי לכשתחשך', ושניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו הוא מזהירו (רש"י שבת קנ א ד"ה הנראה).

ר' יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב (ברייתא שבת קנ א), אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב (רמב"ם שבת כד ד; טוש"ע שז ז), שהוא דיבור ממש (בית יוסף שם), ולא הותר אלא בלשון שאין בו זכר מלאכה.

להלכה פוסקים רוב ראשונים כר' יהושע בן קרחה (ר"ח ורי"ף שבת שם; רמב"ם שבת כד ד; טוש"ע שז ז); ויש מן הראשונים פוסקים כחכמים (שאילתות שאילתא א. וראה העמק שאלה שם)^[8].

הערות שוליים