הגדרה^[1] - נתינת כח לשליח לדון עם חברו ולהוציא ממנו^[2] מה שחייב לו, כאילו דן ומוציא לעצמו

גדרה

נתינת כח של הרשאה היא, שכשיבוא המורשה לדון בבית דין עם הנתבע של המרשה על דבר שחייב לו (אם אותו דבר שתובע הוא קרקע או מטלטלים או מעות, ראה בפרקים הבאים), לא יוכל זה לומר למורשה "לאו בעל דברים דידי את" [אינך בעל דברים שלי], אלא הוא כאילו דן לעצמו ותובע לעצמו (רמב"ם שלוחין ג א, על פי בבא קמא ע א; טוש"ע חושן משפט קכב ד)^[3].

נאמרו בראשונים כמה ביאורים בגדר כח ההרשאה וחילוקה מדין שליחות:

• יש שכתבו שבזה יפה כחה של הרשאה מסתם שליחות, שאף ששלוחו של אדם כמותו (ראה ערך שליחות) מכל מקום כיון שאין השליח בעלים על הדבר, אין הבעל דין מחוייב לדון עמו, ויכול לומר לו אינך בעל דברים שלי, אבל כשבא בהרשאה יכול לכופו בבית דין לדון עמו (מלחמות לרמב"ן בבא קמא שם, וכן הוא בתוספות רבינו פרץ שם^[4]).

• יש שהסבירו, שבתורת שלוחו של אדם כמותו לא היה הנתבע מחוייב להשיב לו, שמא ביטל המשלח את שליחותו ויהיה הוא חייב באחריות, אבל כשבא בהרשאה אינו יכול לבטל (רא"ש בבא קמא ט כא; טור שם קכב א), או שבתורת שליחות סתם אם מת המשלח בטלה השליחות (ראה ערך שליחות), אבל הבא בהרשאה אף אם מת לא בטל כח ההרשאה (ראב"ן שם עט, ומרדכי שם ע, בשמו; טוש"ע שם קכב א).

• ויש חולקים וסוברים שכח ההרשאה אינו מצד חשש ביטול השליחות או מיתת המרשה, אלא שכשיש לו איזו טענה, שכופר לגמרי, או שיש לו תביעות אחרות על התובע וכיוצא, בלא הרשאה אין כופים אותו ליתן לו או לדון עמו, מפני שאומר לו אינך בעל דברים שלי, אבל כשבא בהרשאה אינו יכול לדחותו, ומחוייב או ליתן לו או לדון עמו (ש"ך שם סק"ד, על פי העיטור והתרומות, וכן כתב גם בדעת הרי"ף).

יש מהראשונים שחולק לגמרי וסובר שלמסקנת הגמרא אין בהרשאה שום כח מיוחד כלפי סתם שליחות, וכל הרשאה אינה אלא שליחות, ומועילה רק בתורת שלוחו של אדם כמותו (המאור בבא קמא שם, בדעת רב אשי בגמרא שם והלכה כמותו, וראה להלן: קנינה).

אם אדם יכול להיעשות מורשה מעצמו, בלא הרשאה מהתובע, בתורת זכייה, ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו.

שמה

הרשאה יש שנקראת בשם אורכתא (בבא קמא ע א, ושם נתבאר), והוא לשון שולטנות, שהשליטו על בעל דינו לתבעו (רש"י שבועות לג ב ד"ה אורכתא); ויש גורסים אדרכתא (כן הוא ברי"ף וברא"ש בבא קמא ע א, ובשאילתות שאילתא קנ, ובערוך ערך אדרכתא ועוד^[5]).

קנינה

הרשאה צריכה קנין, והמרשה את חברו לדון ולהוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך לכתוב לו הרשאה (ראה להלן: כתיבתה), ולהקנות לו בקנין (רמב"ם שלוחין ג א; מרדכי בבא קמא ז עה; טוש"ע חו"מ קכב ד) - כל דבר שמרשה עליו בדרך הקנאתו של אותו דבר, אם היו מטלטלים מקנה לו בקנין סודר - שהוא מקנה לו בחליפי הסודר אותו ממון שיש לו ביד פלוני (בית יוסף שם, וש"ך שם ס"ק יב) - ואם היו מעות שאינן נקנות בקנין סודר (ראה ערך חליפין וערך מטבע) מקנה לו בקנין אגב קרקע (רמב"ם שם ז, וכפירוש הש"ך שם ס"ק יג בדעתו; טור שם דעה א, ושו"ע קכג א).

יש חולקים בעיקר הצורך בקנין של הרשאה וסוברים שאין צריך להקנות למורשה בקנין גמור אגב קרקע, כיון שאינו מתכוין להקנות לו גוף הממון, אלא נותן לו רשות לתבוע את שלו (טור שם קכב בשם הרמ"ה, ובבית יוסף שם הבין שאף דעת הרמב"ם כן), ודי בקנין סודר (בית יוסף שם).

ויש שכתבו לדעה זו שאף קנין סודר לא צריך, אלא ההרשאה עצמה תיקנו חכמים שתועיל כמו קנין גמור (ים של שלמה בבא קמא ז י^[6]).

תקנת הגאונים

כתבו ראשונים שתקנת הגאונים שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו, או לתבוע ממנו הלואה, ולא היתה למקנה קרקע - מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל ומקנה לו המעות על גבן (תשובות הגאונים [אסף] א נה; תוספות בבא בתרא מד ב ד"ה דלא שנהגו כך; רמב"ם שלוחין ג ז), שאין לך אדם מישראל שאין לו חלק בארץ ישראל (תוספות בבא בתרא שם, ותשובות הגאונים שם ועוד).

ונחלקו ראשונים על כך וסוברים שדברים אלו - לסמוך בהרשאה על ארבע אמות בארץ ישראל - דברים קלים הם עד מאד ורעועים, שמי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל, ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו, והגאונים עצמם שתיקנו תקנה זו אינה אלא כדי לאיים על הנתבע, ואם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר, אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופים ליתן לו ולא להישבע עד שיבוא בעל דינו (רמב"ם שם, וכן כתבו התוספות בבא בתרא שם מכאן תשובה כו'; טור חו"מ קכג בשם הרמב"ם, וכן לא הובאה תקנה זו בשו"ע).

כתיבת דון וזכה לעצמך

לדברי הכל צריך שיכתוב לו בהרשאה לשון שמובנו שהמורשה ידין ויזכה בו ויוציא לעצמו, כדי שיהיה לשליח קנין בדבר ולא יוכל הנתבע לומר לו אינך בעל דברים שלי (בבא קמא ע א; רמב"ם שלוחין ג א; טוש"ע חו"מ קכב ד. וראה להלן: כתיבתה).

לא כתב בה דון וזכה לעצמך - יש מהראשונים סוברים בדעת אמימר בגמרא שמכל מקום אם תפס השליח משל הנתבע אין מוציאים מידו, ובדעת רב אשי סוברים שכיון שכתב לו לשון המורה על שליחות (ראה להלן, שם, על הלשון כל דמתעני מן דינא קבילית עלי) אינו אלא שליח ולא יוכל לתפוס, שהרי זה כתופס-לבעל-חוב (ראה ערכו. רש"י שם בפירוש א^[7]).

ויש מהראשונים חולק וסובר שלמסקנת הגמרא, שאין המורשה אלא שליח בלבד (ראה להלן) אינו צריך לכתוב כן כלל, ומכל מקום אינו יכול לומר לו אינך בעל דברים שלי, מפני ששלוחו של אדם כמותו (הרז"ה במאור בבא קמא שם שרב אשי חולק על נהרדעי והלכה כמותו^[8]).

כשהמורשה תפס הממון

תפס המורשה הממון שהוציא מהנתבע ועיכבו לעצמו, נחלקו אמוראים אם מוציאים ממנו: אמימר אמר אין מוציאים ממנו, ורב אשי אמר כיון שכותב לו בהרשאה לשון שמובנו שהמרשה מקבל עליו כל מה שיתחייב בדין^[9], הרי לא עשה אותו אלא שליח (בבא קמא ע א, כפרש"י בשם תשובות הגאונים, וכן פירשו כל הראשונים^[10]), ואם תפס מוציאים ממנו (רש"י שם); ויש אומרים בדעת רב אשי שעשאו שותף, ונפקא מינה לתפיסת החצי (גמרא שם) שיכול המורשה לעכב חצי הממון שהוציא מהנתבע לעצמו (רש"י שם).

להלכה אינו אלא שליח, ואם תפס מוציאים ממנו (רי"ף בבא קמא שם, בשם רב יהודאי גאון, וראה רא"ש שם ה; רמב"ם שלוחין ג א; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ קכב ו), ואפילו אם כתב לו בהרשאה דון וזכה והוצא לעצמך (רא"ש שם ט; טור שם); ויש גורסים כן בגמרא שהלכה שליח עשהו (כן היא גירסא שלנו בגמרא והלכתא כו', וכן היא גירסת רש"י שם^[11]).

כשהקנה למורשה בקנין אגב

אם הקנה המרשה למורשה את הדבר בקנין אגב קרקע (ראה ערך אגב כרך א) נחלקו ראשונים אם המורשה יכול לתפוס לעצמו:

• יש סוברים שבקנין אגב קרקע כבר זכה בו המורשה והוא שלו, ואפילו אם מת המשלח לא זכו בו יורשיו (טור חו"מ קכב ז, בדעת הרא"ש; בית יוסף שם יב. וראה להלן: ביטולה, על מיתת המשלח).

• ויש סוברים שכיון שכתב לו בדרך הרשאה ואינו אלא שליח אין הבדל בין אם הקנה לו אגב קרקע או לא הקנה לו (אור זרוע בבא קמא אות רצז; בית יוסף בבדק הבית שם בדעת הרא"ש בתשובה סב; דרכי משה שם אות ו).

בגזל ופקדון

בגזלת קרקע

מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחר, ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע מתחת ידו, הרי זה כותב לו הרשאה, ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו, מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני (רמב"ם שלוחין ג א), ואפילו הסוברים שעל מטלטלים של גזל אין כותבים הרשאה (ראה להלן) על קרקע כותבים, שקרקע אינה נגזלת (תוספות שבועות לג ב ד"ה היכא; תמים דעים לראב"ד סא וסב. וראה ש"ך חו"מ קכג סק"ה, ובאור הגר"א שם סק"ה).

בגזלת מטלטלים

מטלטלים אם כותבים הרשאה עליהם, נאמרו על זה שתי לשונות בגמרא בשם נהרדעי:

• ללשון אחת אמרו אין כותבים הרשאה על מטלטלים, ואמר רב אשי בטעמם לפי שאין הנגזל יכול להקדיש הדבר הגזול, אף שלא נתייאש ממנו, מפני שאינו ברשותו (ראה ערך דבר שאינו ברשותו), ולכן אינו יכול להקנותו לשליח, הואיל ואינו ברשותו (רש"י).

• וללשון שניה אמרו אין כותבים הרשאה על מטלטלים שכפר בו הנתבע, מפני שנראה כשקר - שנראה שהעדים חותמים על שקר, שנתן לו לשליח דבר שאין לו אצל הנתבע (רש"י בבא קמא שם, ושבועות לג ב ד"ה אמטלטלי וד"ה היכא) - אבל על מטלטלים שלא כפר, כותבים הרשאה (בבא קמא ע א).

אימתי כפר

כפירה זו שאין מועילה לה הרשאה - יש מהראשונים סוברים שאין הבדל בזמן כפירתו של הנתבע, ובין שכפר קודם כתיבת ההרשאה, ובין שכפר לאחר הכתיבה, אין דנים באותה הרשאה כל עיקר (שו"ת הרי"ף קכג, והובאה בתמים דעים סי' סב, ובספר התרומות נ ד ז ועוד); ויש חולקים וסוברים שאם בשעת כתיבת ההרשאה לא כפר הנתבע, לא נתבטלה ההרשאה כשכפר אחר כך (תוספות שבועות לג ב ד"ה היכא; ראב"ד שלוחין ג יא בדעת הרמב"ם שם; טור חו"מ קכג שכפר בו כבר, וכפירוש הבית יוסף שם).

להלכה

להלכה פסקו ראשונים כלשון השניה שבגמרא בשם נהרדעי (ראה לעיל: בגזלת מטלטלים. רי"ף בבא קמא כז א; רא"ש שם ז ד; רמב"ם שלוחין ג א; טוש"ע חו"מ ריש סי' קכג, ראה שם בבאור הגר"א סק"ב), אלא שמכל מקום נהגו לכתוב הרשאה אף על מטלטלים שכפר (תוספות ורא"ש שם; רמב"ם שם ג ז, וטוש"ע שם קכג א בהלואה, וראה להלן: בהלואה; להלכה).

בהלואה

מלוה אם כותבים עליה הרשאה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שללשון ראשונה של נהרדעי שאין כותבים על דבר שאינו ברשותו, שאינו יכול להקדישו (ראה לעיל: בגזל ופקדון; בגזלת מטלטים), הרי מלוה, אפילו שלא כפר בה, אף היא אינה ברשותו ואינו יכול להקדיש, ואין כותבים עליה הרשאה, אבל ללשון שניה שכותבים אף על דבר שאינו ברשותו (ראה לעיל שם), אף על מלוה כותבים אם לא כפר בה (תוספות בבא קמא ע א ד"ה אמטלטלין; מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם ז ד).

• יש סוברים שללשון שניה של נהרדעי אף במלוה שכפר כותבים, שלדעתם מלוה ברשותו הוא להקדיש, שמכיון שמלוה להוצאה ניתנה, אין בכפירת הלוה משום גזלה, שאינו אלא משתמט לפי שעה מפני שהוציא המעות ואין לו עכשיו (ראב"ן עט, וראה ערך דבר שאינו ברשותו).

• ויש סוברים שלשתי הלשונות של נהרדעי אין כותבים הרשאה על מלוה אפילו שלא כפר, שמלוה להוצאה ניתנה, ואין אדם מקנה דבר שאינו בעולם (רמב"ם שלוחין ג ז מדין הגמרא; רשב"א בבא קמא שם; טוש"ע חו"מ קכג א).

במלוה בשטר

במלוה בשטר נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף בה אין הרשאה מועילה מצד הדין, שאין דרך שיקנה אדם חוב בשטר אלא בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, שמקנה השעבוד שבו (רמב"ם שלוחין ג ז, וראה ערך מכירת שטרות. וראה בית יוסף חו"מ קכג שכתב שהטור חולק על הרמב"ם, וראה באור דבריו באבן האזל שלוחין שם).

• יש סוברים שהקניית השטר בכתיבה ומסירה מועילה אף בתורת הרשאה ושליחות, ככל הרשאה הצריכה קנין (ראה לעיל: קנינה), ובהרשאת שטר חוב זה קנינה ויכתוב שמקנה לו הוא וכל שעבודו (ראה ערך מכירת שטרות. ספר התרומות נ ד ג בשם הראב"ד; טור ושו"ע שם קכג א), ואפילו אם כפר, שכשיש שטר חוב הרי זה כפירת שעבוד קרקעות (התרומות שם).

• ויש סוברים שבתורת הרשאה יכול להקנות השטר אף במסירת השטר בלבד, ואין צריך שיכתוב שמקנה לו הוא וכל שעבודו כמו במכירת שטרות (לחם משנה שם בדעת הראב"ד, וכן כתב באבן האזל שם בדעת הראב"ד).

להלכה

לפי המנהג שנהגו לכתוב הרשאה אף על מטלטלים שכפר (ראה לעיל: בגזל ופקדון; להלכה), הוא הדין אף במלוה שכפר (מאירי עמ' 202, לדעת אחרוני הרבנים, והוא רבנו תם, ושם עמ' 203 לדעת הר"א אב"ד; רמב"ם שלוחין ג ז; טוש"ע חו"מ קכג א), אם מפני שאין חוששים לנראה כשקר (מאירי שם לדעת רבנו תם), או מפני התקנה שלא יטול כל אחד ממון חברו וילך למדינת הים (רמב"ם שם; מאירי שם לדעת ר"א אב"ד; טוש"ע שם).

אלא שיש סוברים שבמלוה בשטר בלבד הוא שכותבים לפי המנהג, לפי שהוא כפירת שעבוד קרקעות (רמב"ם שם; דעה ראשונה בשו"ע שם), שמשעה שנטל קנין או כתב שטר חוב עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה, ועל תביעת קרקע, אף שכפר, הרי כותבים הרשאה (כסף משנה שם); אבל אם מלוה על פה היא שכפר בה לא תיקנו שיכתבו עליה הרשאה (רמב"ם שם; המחבר בשו"ע שם), שדבר שלא שכיח הוא שילוה אדם לחברו בלא שטר, שהרי יוכל לטעון פרעתי (ב"ח שם; סמ"ע שם סק"ה, וש"ך סק"ט. וראה ערך מילתא דלא שכיחא).

ויש סוברים שעל הכל כותבים לפי המנהג, בין מלוה בשטר ובין מלוה על פה, ואפילו שכפר (מאירי שם לדעת רבנו תם ור"א אב"ד; טור שם בשם הרא"ש; דעה ב בשו"ע שם בשם יש אומרים. וראה סמ"ע שם סק"ז), וכן נוהגים (בית יוסף ורמ"א בשו"ע שם, וראה ש"ך ס"ק יב ויג), מפני תיקון העולם (בית יוסף שם).

בשאר תביעות

בשבועה

מי שנתחייב לו חברו שבועה, אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו, שאין שם דבר שיקנה לו, ואין אדם מרשה על תביעת דברים, שאין הדברים נקנים (רמב"ם שלוחין ג ו; טוש"ע חו"מ קכג ב), ומכל מקום יכול לכתוב הרשאה לכתחילה, ואם הנתבע ירד לדין ונשבע - פטור, אלא שאין כופים את הנתבע לדון על ידי הרשאה זו (ים של שלמה בבא קמא ז סוף סי' י).

יש חולקים וסוברים שאין הדברים אמורים אלא לדעת האומרים שעל דבר שאין קנין מועיל אין הרשאה מועלת (ראה לעיל: בהלואה, דעת הרמב"ם במלוה בעל פה), אבל לדעת האומרים שתקנה עשו בשליחות הרשאה על הכל יכול להרשות אף על שבועה, וכן נוהגים להרשות אף על שבועה (ש"ך שם ס"ק יב).

ויש שכתב שאפילו אם תקנת חכמים היתה שיקנה בהרשאה, ולא שיהיה שליח בלבד (ראה לעיל: קנינה) מועילה הרשאה על תביעת שבועה, שכל שלא נשבע תביעת הממון קיימת, וקנה המורשה תביעת הממון (חזון איש חו"מ ג סק"ג).

בנכסי מלוג

הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי-מלוג (ראה ערכו) של אשתו, צריך הרשאה (גיטין מח ב; רמב"ם שלוחין ג ד; טוש"ע חו"מ קכב ח, ואבן העזר פה ד), לפי שאין לו לבעל בהם אלא פירות, וקנין פירות אינו כקנין הגוף (ראה ערך קנין פירות), וכשבא לדון על גוף הקרקע בלא הרשאה, יכול הלה לומר לו אינך בעל דברים שלי (רש"י שם ד"ה צריך).

במה דברים אמורים כשלא ירד לדון עם הנתבע על הפירות, אבל ירד לדון על הפירות, מתוך שדן עמו על הפירות, דן עמו אף על הקרקע, ואין צריך הרשאה (גמרא שם ורש"י ד"ה דלא), וכן פוסקים ראשונים להלכה שאם יש פירות בקרקע, מתוך שיש לדון על הפירות, שהרי הם שלו, דן על העיקר, ואין צריך הרשאה מאשתו (רמב"ם שלוחין שם; טוש"ע שם ושם), אבל אם עכשיו אין פירות בקרקע, אף שלאחר זמן יגדלו בה פירות, צריך הרשאה (ש"ך חו"מ שם ס"ק לג, בדעת רב האי גאון והרמב"ם והסמ"ג והשו"ע^[12]).

ויש סוברים שאפילו אין עכשיו פירות בקרקע, אלא שראוי ליהנות מפירותיה לאחר שנה כשיגדלו בה הפירות, הרי זה כמו שירד לפירות ויכול לדון על הקרקע בלא הרשאה, ודוקא כשאין הקרקע מגדלת כלל פירות צריך הרשאה מהאשה על הקרקע (סמ"ע שם ס"ק טז בדעת רב האי גאון, וכן כתב בדרישה שם בדעת רש"י^[13]).

בהקנאה חלקית

כתב בהרשאה דון למחצה לשליש ולרביע

כתב בהרשאה למחצה לשליש ולרביע דון וזכה לנפשך, והמותר שלי, מתוך שהנתבע דן עם המורשה על חלקו בעל כרחו, ואינו יכול לומר לו אינך בעל דברים שלי, דן עמו על כולו (בבא קמא ע א, ורש"י ד"ה מיגו; רמב"ם שלוחין ג ב; טוש"ע חו"מ קכב ה).

וכתבו ראשונים דוקא אם כתב לו שליש או רביע, אבל אם אמר לו מאה דינרים ממה שיש לי ביד פלוני יהיו שלך - היינו שכתב לו דון וזכה והוצא לעצמך מאה דינרים והשאר שלי (לשון השו"ע שם בשם יש מי שאומר, שהוא הראב"ד) - אינו דן עמו אלא על המאה דינרים (ראב"ד בהשגות שם; טור שם בשמו; שו"ע שם בשם יש מי שאומר)^[14].

כתיבתה

זיל דון וזכי ואפיק לנפשך

הרשאה שלא כתוב בה "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך" - לך דון וזכה והוצא לעצמך - אין בה ממש, שהנתבע יכול לומר לו אינך בעל דברים שלי (בבא קמא ע א; רמב"ם שלוחין ג א; טוש"ע חו"מ קכב ד^[15]), אבל יכול לכתוב לו שאר לשון כדומה לזה (רמב"ם שם; בית יוסף שם קכב, בשם הרשב"א בתשובה; רמ"א בשו"ע שם).

אלא שלסוברים שבהרשאה צריך שיקנה גוף הממון (ראה לעיל: קנינה) אף הלשון צריך שתהיה בו משמעות של קנין, ולסוברים שדי בשליחות אפילו שאינו קונה גוף הממון (ראה לעיל, שם) די בלשון שמשמעותו תהיה שליחות בלבד (ש"ך שם ס"ק טו).

לא כתב בהרשאה "וזכי", אלא "סב - טול - ואפיק לנפשך", אין לפסלה בשביל כך, כי סב וזכי הם דבר אחד (שו"ת הרי"ף רפג, והובא בתמים דעים סא, ובטור שם קכב; שו"ע שם ז).

כל דמתעני מן דינא קבילית עלי

וכותבים בהרשאה "כל דמתעני מן דינא קבילית עלי" (בבא קמא ע א).

• יש מפרשים: כל שתוציא בדין זה עלי לשלם (מאירי שם עמ' 204 בשם יש מפרשים; רמב"ם שלוחין ג א; רמ"א בשו"ע חו"מ קכב ו), ולכן המרשה את חברו צריך לשלם למורשה כל ההוצאות שמוציא על דין זה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכשלא כתב לו כן, יש סוברים שאינו צריך לשלם לו ההוצאות (בית יוסף שם ממשמעות לשון הרמב"ם; סמ"ע שם ס"ק יב, וראה שם ושם בתנאי שבדבר); ויש חולקים וסוברים שאפילו אם לא כתב לו כן בהרשאה צריך לשלם לו, כי מסתמא על דעת כן הרשהו וזה נתרצה (ים של שלמה בבא קמא ז יד, והביאו בש"ך שם), ומצד המנהג לדברי הכל צריך לשלם לו כל ההוצאות, אף שלא כתב לו כן בהרשאה (ש"ך שם).

• ויש מפרשים: כל שתזכה בדין או תחוב, עלי לקבל (מאירי שם בפירוש א; שיטה מקובצת שם בשם ר"מ בר"ש בפסקיו), ולא אוכל לומר לתקן שלחתיך ולא לעוות (מאירי שם).

האם צריך לכתוב בו זמן

שטר הרשאה אין צריך לכתוב בו זמן, כי מה לי אם הוא מוקדם, ומה לי אם הוא מאוחר (מרדכי בבא קמא ז עח, בשם רבנו שמחה; רמ"א בשו"ע חו"מ קכב ז, וראה ביאור הגר"א שם ס"ק כב), ומכל מקום נוהגים לכתוב בו זמן (רמ"א שם, וכן במרדכי שם: בתיקון שטרות של שטר הרשאה כתוב בו זמן), וכשכותבים זמן צריך לכתחילה לא להקדים הזמן ולא לאחרו, ובדיעבד כשרה ההרשאה אף בהקדים או איחר הזמן (שו"ת הרמ"א מב, על פי המרדכי שם; ש"ך שם סק"ל).

שנעשה ברצון

אין צריך לכתוב בהרשאה שנעשה ברצונו ובלא אונס, שכל מקום שלא שייך בו מסירת מודעא (ראה ערך מודעא) אין צריך לכתוב כן, ועוד שהרי יכול הוא לבטל שליחותו, ומה שייך לכתוב שהוא ברצון (מרדכי בבא קמא ז עח; רמ"א בשו"ע חו"מ קכב ז), ומכל מקום יש נוהגים לכתוב כן (רמ"א שם וש"ך ס"ק לא).

נוסח שטר ההרשאה

נוסח שטר הרשאה הוא כדלהלן: בפנינו עדים חתומי מטה בא פלוני בר פלוני ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין סודר, וכתבו וחתמו ותנו לפלוני בר פלוני איך שהקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי במתנת בריא ואגבן ואגב קנין סודר מיניתי אותו מורשה נגד פלוני בר פלוני על בית או שדה שיש לי תחת ידו או פקדון או גזלה או מלוה או ירושה שיש לי בידו כדי להוציא ממנו בדין, והנה עשייתו כעשייתי ופיו כפי, ויהיה לו רשות להעמיד מורשה אחר במקומו, ומורשה אחר מורשה עד מאה מורשים, וכן אמר פלוני הנ"ל בפנינו לפלוני הנ"ל זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, וכל מה דמתעני לך מן דינא או פשרה קבילית עלי, ויהיה לך רשות להחרים ולהשביע ולגזור גזרה ולדון עמו בכל בית דין שתרצה בין בדיני ישראל ובין בערכאות של גוים, ויהיה לך רשות לקבוע זמן ולבטל זמן, וקנינא מן פלוני בר פלוני לפלוני בר פלוני בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר לאקנויי ביה היום יום פלוני כך וכך ימים לחודש פלוני שנה פלונית לפ"ק, וחתמנו, והכל שריר וקיים (נוסח זה בים של שלמה בבא קמא ז טו^[16]).

הרשאה משנים בממה נפשך

עניינה ודינה

שני אנשים שכל אחד בפני עצמו אינו יכול להוציא הממון שתובע מאיש אחר, מפני שהדבר ספק אם הממון הוא שלו או של חברו, יכול אחד מהם לכתוב הרשאה לשני ויוציא זה הממון מאותו איש ממה נפשך, אם הוא שלו הרי הוא תובע לעצמו, ואם של חברו הרי הוא מורשה ממנו.

כגון: שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו - שלא ילדו קודם לכן - וילדו עכשיו שני זכרים ונתערבו, ונתנו האבות כל אחד בפדיון בכור חמש סלעים לכהן אחד, ומת אחד מהבנים בתוך שלשים יום, שהכהן צריך להחזיר חמש הסלעים בעד זה שמת (ראה משנה בכורות מח ב, וראה ערך פדיון הבן), והרי הכהן יכול לומר לכל אב לא שלך מת אלא של חברך, ואינך בעל דברים שלי (ראה גמרא שם ורש"י, וראה ערך הנ"ל), כותב אחד משני האבות הרשאה לחברו, ובא ותובעו לכהן ממה נפשך, אם שלי מת החזר לי את שלי, ואם של חברי מת החזר לי את שלו, שהרי יש לי הרשאה ממנו (גמרא שם מט א ורש"י; רמב"ם בכורים יא כו; טוש"ע יו"ד שה כט).

וכתבו ראשונים שהדברים אמורים כשאחד מהם רוצה להוציא בפני עצמו, אבל אם שניהם באים לפנינו ומצווים לתת לאחד מהם, חייב להחזיר לו, ואינם צריכים להרשאה (תוספות שם סוף ד"ה ה"מ; ש"ך שם ס"ק לה).

בהלואה

וכן ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר חוב (רמב"ם מלוה כ ה; טוש"ע חו"מ מג כג) על לוי, ושטרו של ראובן כתוב בחמשה בניסן ושל שמעון בניסן סתם, ויש ללוי שדה שאין בה כדי חוב של שניהם, שראובן בא וטורף אותה ואין שמעון יכול לטרוף אותה, שמא שטרו הוא בסוף ניסן וראובן קודם לו, וכן אינו יכול לטרוף מהלקוחות שלקחו מלוי מאייר ואילך, שהלוקח אומר לו שמא שטרך באחד בניסן הוא, והרי הנחתי לך שדה בת חורין ביד ראובן שתגבה אותה (ראה ערך נכסים משועבדים), הרי תקנתו של שמעון שיכתבו הרשאה זה לזה (כתובות צה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שיבקש מראובן שיכתוב לו הרשאה עליו, ויאמר שמעון ללוקח אם אני מתחילת ניסן אני בא בכח הרשאה של ראובן, ואם אני בסוף ניסן אני בא מכח עצמי (רש"י שם ד"ה נכתבו), והוא הדין בראובן ושמעון שמכר להם לוי שדה אחת בשני שטרות, שטרו של זה בחמשה בניסן ושטרו של זה בניסן סתם (רמב"ם שם, ורש"י שם פירש דברי הגמרא עצמה בשטרי מכר).

כשהספק הוא בדין ולא במציאות

וכן בספק בדין, ולא במציאות, כגון כשהיו מוחזקים באחד שהוא בכור, והאב אמר על בן אחר שהוא הבכור, ונחלקו תנאים אם האב נאמן (ראה בבא בתרא קכז ב ושם נתבאר, וראה ערך בכור לאביו), הרי לסוברים שהדבר ספק אם הלכה שנאמן או לא, כותבים הרשאה זה לזה, היינו המוחזק ואותו שאביו אמר עליו שהוא בכור, וגובים חלק הבכורה משאר האחים (בבא בתרא שם).

וכן שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא, כותבים הרשאה זה לזה (בבא בתרא קכז א), יש מפרשים ששתי הנשים של איש אחד הן, ואין ידוע איזה מהזכרים נולד קודם, כותב אחד מהם הרשאה לחברו ותובע חלק בכורה מן האחים ממה נפשך, או בשביל עצמו, או בשביל אחיו (רשב"ם שם ד"ה כותבין; רמב"ם נחלות ב ו; טוש"ע חו"מ רעז יא); ויש מפרשים ששתי הנשים הן של שני אנשים, וכל אחד הוא בכור לאביו, ונתערבו, וצריכים להרשאה כדי שלא ידחו אותם שאר היורשים לומר שהוא בנו של השני (שיטה מקובצת שם בשם רא"ם: רמ"ה שם. וראה במאירי שם ב' הפירושים).

כשלא הוכרו כלל

במה דברים אמורים שהוכרו ולבסוף נתערבו, שכבר היה בכור ודאי שעה אחת, אבל לא הוכרו כלל, והספק היה בתחילת לידתם, אין הרשאה מועלת להם (רבי ינאי בבבא בתרא קכז א; רמב"ם נחלות ב ו; טוש"ע חו"מ רעז יא).

המורשים

נשים ועבדים

יכול אדם להרשות נשים ועבדים (בעל התרומות שער נ ג ו; מרדכי בבא קמא ז עא; טוש"ע חו"מ קכג יג), ואפילו את עבדו יכול להרשות (בעל התרומות שם לגירסא שלפנינו; מרדכי שם); ויש סוברים שאת עבדו אינו יכול להרשות, מפני שאין קנין לעבד בלא רבו וידו כידו, ונמצא שאינו אלא שלוחו, ויכול הנתבע לומר אינך בעל דברים שלי (טור שם; שו"ע שם בשם יש מי שאומר, וראה שך שם ס"ק כז).

יכול אדם להרשות את אשתו, שהרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות (ראה ערך אין קנין לאשה בלא בעלה), ונמצא כשכתב לה זכי לעצמך אין הנתבע יכול לומר לה אינך בעל דברים שלי (טוש"ע שם).

גוי

גוי אם יכול להיות מורשה, נחלקו בו ראשונים:

• יש שהיו נוהגים לשלוח הרשאה ביד גוי, והיה מקנה לו בחליפין - בקנין סודר (ראה ערך חליפין) - שלדעתם גוי קונה בחליפין (ראה ערך גוי), והיו נזהרים שלא לכתוב בהרשאה "וקנינא מיניה" (וקנינו ממנו) - שמשמעו שהעדים קנו מהמרשה וזכו למורשה (סמ"ע קכג ס"ק כא) - שאין שליחות וזכייה לגוי (ראה ערך הנ"ל), אלא כותבים וקנה הגוי (רבינו תם בתוספות קדושין ג א ד"ה ואשה; טור שם בשמו; שו"ע שם יד).

• יש מחלקים בהרשאה לגוי בין הלואה, שאינה נקנית בחליפין, והרשאה שמועילה בהלואה הוא מטעם שליחות (ראה לעיל: בהלואה), ואין שליחות לגוי, ובין קרקע ופקדון, שנקנים בחליפין, ולכן יכול להקנות לגוי, אבל לא יכתוב בהרשאה הלשון "כל מה דמתעני כו'" (ראה לעיל: כתיבתה; כל דמתעני וכו') שהוא לשון שליחות (ים של שלמה בבא קמא ז יג; שו"ת מהרשד"ם חו"מ נט).

• ויש חולקים לגמרי וסוברים שאין קנין חליפין בגוי כלל (ראה ש"ך שם סק"ל בארוכה, וראה ערך גוי).

אין המורשה רשאי להרשות לאחר

המורשה אין לו רשות לכתוב הרשאה לאחר, שהרי הוא שליח, ויכול המרשה לומר אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר (הלכות גדולות בבא קמא [הוצאת מק"נ עמ' 351]; הרי"ף בבא קמא לז ב; רא"ש שם ט כג; טוש"ע חו"מ קכג ד. וראה ערך פקדון), וכל שכן אם המורשה צריך לדון עם הנתבע, שאינו יכול להרשות לאחר במקומו, שיכול לומר לו אני סמכתי על טענותיך ולא על של חברך, שאינו יכול לטעון כמותך (תמים דעים סי' סב).

התנה המרשה עם המורשה שיוכל להרשות לאחר ואחר לאחר, הכל לפי תנאו (טוש"ע שם, וכן הוא בקיצור בהלכות גדולות שם. וראה לעיל: כתיבתה; נוסח שטר ההרשאה).

למחול החוב או לעשות פשרה

אין המורשה יכול למחול החוב, שהמרשה יכול לומר לו לתקן שלחתיך ולא לקלקל ["לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"], ואם מחל לא עשה כלום (רמב"ם שלוחין ג ט; טוש"ע חו"מ קכג ה), וכן אינו יכול לעשות פשרה עם הנתבע, שלא הרשהו אלא לעשות דין, ויכול לומר לתקן שלחתיך ולא לקלקל (תמים דעים סי' סב, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם עשה פשרה, או שמכר לו, או שמחל לו על השבועה, לא עשה ולא כלום (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אמנם אם התנה עמו המרשה בין לתקן בין לעוות, אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי כשאמרו שיכול לומר "לתקן שלחתיך ולא לעוות" מובנו שלעוות לא שלחתיך, ולפיכך אם שלחו בפירוש גם לעוות הרי זה שליח (באור הגר"א שם ס"ק כא), וכל שכן אם כתב לו בפירוש מחילתך כמחילתי (שו"ת הרא"ש סב ג; טוש"ע שם).

לטעון דבר שקר

אסור למורשה לטעון דבר שהוא שקר, שגם הבעל דין עצמו אסור לו לשקר (דרכי משה חו"מ קכד א; ש"ך קכג ס"ק לב).

המורשה בטענות ועדיות

מורשה שבא בטענת ברי על הנתבע, כגון בפני הפקיד לך פלוני כך וכך, או בפני לוית ממנו כך וכך - אם הודה במקצת הרי זה נשבע שבועת התורה על מה שכפר, כדין כל מודה-במקצת (ראה ערכו), ואינו יכול להפך השבועה על המורשה (טור חו"מ קכג) כדין כל שבועת התורה, שאין מהפכים אותה (בית יוסף שם. וראה ערך שבועה), ואם אמר הנתבע לא היו דברים מעולם, ישבע לו שבועת-היסת (ראה ערכו), כדין כופר הכל, ויפטר (טור שם).

כשאמר לו שכרך יהיה תלוי בי

אמר לו המרשה למורשה שכרך יהיה תלוי בי, אם ארצה אתן לך, ואם לא ארצה לא אתן - יש סוברים שאף בזה אין המורשה חשוב נוגע בדבר, כיון שאין שכירותו על שליחות זו, אלא שהכל לפי ראות עיני הדיין (תרומות הדשן שנד, והסכימו לו הרמ"א בדרכי משה קכג ח, וסמ"ע שם ס"ק טו); ויש חולקים (בית יוסף שם; ש"ך שם ס"ק כב), שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משלא יזכה, ויש לחוש שיעיד כדי שיתן לו (ש"ך שם).

כשכתב לך דון והוצא לעצמך

כתב בהרשאה "לך דון והוצא לעצמך" (ראה לעיל: קנינה; כתיבתה) כתבו ראשונים שגם הקרובים פסולים להעיד למורשה, שהרי הוא כבעל דבר, ואף שהלכה שעשהו שליח (ראה לעיל, שם) הרי אם אמר המורשה קודם שיתבענו המרשה הריני זוכה לעצמי קנה (בית יוסף חו"מ קכג, בשם הרשב"א בתשובה); ויש חולקים וסוברים שאינם נוגעים בדבר, לפי שאין המורשה יכול להחזיק לעצמו כלל (דרכי משה שם אות ז, בדעת כל הראשונים^[17]).

איסורה ומצותה

מתי נחשב למתעבר על ריב לא לו

וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו (יחזקאל יח יח) זה הבא בהרשאה (רב במסכת שבועות לא א; רמב"ם שלוחין ג ה; טוש"ע חו"מ קכג טו), שמתעבר על ריב לא לו, ושמא הראשון נוח לו, ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים (רש"י שם ד"ה זה. וראה לעיל: המורשים; למחול החוב או לעשות פשרה, שאין המורשה יכול לעשות פשרה).

וכתבו ראשונים דוקא כשהנתבע והתובע בעיר אחת, אבל אם הנתבע בעיר אחת, והתובע בעיר אחרת, הרי זה עושה מצוה, שמציל ממון חברו (ראב"ד בהשגות שם, וראה שם במגדל עוז שאף הרמב"ם מודה; טוש"ע שם), שאם אי אתה אומר כך כל אחד יטול ממון חברו וילך למדינת הים (טור שם), וכן כתבו ראשונים דוקא כשעושה בשביל שהוא אלם (ראה ערכו) ובעל טענות, שמתעבר על ריב לא לו, אבל כשטורח להביא לחברו מעותיו, שאין חברו יכול לטרוח, מצוה הוא עושה (תוספות שבועות שם ד"ה זה; מרדכי שם בשם ר"י).

יש מפרשים שלדעה זו אין הבדל בין שהיה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה אלם ובעל טענות הוא בכלל לא טוב עשה, אבל אם עושה כדי להציל עשוק מיד עושקו מצוה עושה (רמ"א בשו"ע שם, וראה בש"ך שם ס"ק לב שחולק. וראה חזון איש חו"מ ג ס"ק טו).

לעשות אדם למורשה שלא בפניו

אין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו, שמאחר שנקרא לא טוב עשה בעמיו הרי חוב הוא לו למורשה, ואין חבין לו לאדם שלא מדעתו, ולכן אפילו אם נתרצה אחר כך בדבר אינו כלום (מרדכי בבא קמא ז עב; רמ"א בשו"ע חו"מ קכג טו).

יש סוברים שאף אם ההרשאה היתה באופן שמצוה הוא עושה (ראה לעיל) מכל מקום בדרך כלל אין אדם מתרצה להיות מורשה ולהכניס ראשו בריב לא לו, ולכן אף אם נתרצה אחר כך אין אומרים הוברר הדבר למפרע, ואין לנו אלא מהריצוי ואילך ולא למפרע (סמ"ע שם ס"ק כג); ויש חולקים וסוברים שאם עושה מצוה יכול אפילו לכתחילה לעשות מורשה שלא בפניו, וכשהוא בכלל לא טוב עשה בעמיו אפילו נתרצה אחר כך אינו מועיל (ש"ך שם ס"ק לג).

ביטולה

המרשה אם יכול לבטל את ההרשאה, נחלקו ראשונים בדבר:

• רוב הראשונים סוברים שכיון שהלכה שאינו אלא שליח, אפילו אם כתב לו דון וזכה לעצמך (ראה לעיל: קנינה) יכול המרשה לבטל השליחות ולהרשות איש אחר (רי"ף בבא קמא כז ב, בשם רב יהודאי גאון; רמב"ם שלוחין ג ח; טור חו"מ קכב בשמם; שו"ע שם ג), כדרך כל שליחות, שהמשלח יכול לבטל השליח, אם השליח עדיין לא עשה שליחותו (ראה באור הגר"א שם סק"ט. וראה ערך שליחות), ואפילו אם לא ביטל בפירוש, אלא שהרשה את שמעון ואחר כך הרשה את לוי, הרשאה האחרונה מבטלת את הראשונה (שו"ת הרשב"א אלף עא, והובאה בבית יוסף שם), ואפילו אם הקנה למורשה בקנין אגב קרקע (ש"ך שם סק"ט).

• ויש שחולק וסובר שאין המרשה יכול לבטל ההרשאה, כיון שכתב לו לך דון וזכה והוצא לעצמך, שהרי זה כאילו נתן לו במתנה, ואף שהלכה שהמורשה דינו כשליח, הרי זה רק לענין שלא יוכל לתפוס הדבר לעצמו, אבל ודאי מועיל מה שכתב לך דון וזכה לעצמך לענין זה שלא יוכל לבטל השליח (רא"ש שם ט כא; טור שם קכב בשמו^[18]).

להרשות לכמה אנשים

הרשה אחד לתבוע תביעותיו, ואחר כך הרשה אחר בהרשאה אחרת והתנה באחרונה שלא תתבטל ההרשאה הראשונה - דבריו קיימים, שיכול להרשות כמה שלוחים (שו"ת הרא"ש סב ד, והובא בבית יוסף חו"מ קכב; רמ"א בשו"ע שם ג), וכל אחד משניהם יהיה מורשה בדבר (בית יוסף ורמ"א שם).

מת המרשה

מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה נחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים שההרשאה לא נתבטלה, אף שאילו היה חי היה יכול לבטלה (טור חו"מ קכב, בשם הרמ"ה והראב"ד; ראב"ן עט; מרדכי בבא קמא ע בשמו), ואינו דומה לשאר שליחות, שכשמת המשלח בטלה השליחות (ראה ערך שליחות), שבהרשאה כל זמן שאינו מבטלה במקומה עומדת, והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שהוציא הממון מתחת ידו (טור שם בשם הרמ"ה, וראה ב"ח שם), אבל אם ידע הנתבע שמת קודם שנתן הממון, ונתן לשליח, חייב הנתבע באחריותו (בית יוסף שם לדעה זו); ויש שאינם מחלקים בין ידע ללא ידע, וסוברים שלעולם אף כשמת לא נתבטלה השליחות (בית יוסף שם לדעת הראב"ד).

• ויש חולקים וסוברים שכשמת המרשה נתבטלה ההרשאה, מאחר שהלכה שהמורשה דינו כשליח (שו"ת הרא"ש סב א, והובא בטור שם; ריטב"א קדושין יט א סוף ד"ה אמר רבא).

הרשאה לפעולה מסויימת

בשליח להולכת הגט

שליח שעשה הבעל להולכת גט לאשתו, כיון שמן הדין אינו צריך להביא עדים על שליחותו (ראה ערך שליח להולכה), לכן אינו צריך לשטר הרשאה, אלא אם כן כותבים בה שנותן הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים במקומו (סמ"ק קפד בשם הר"פ; הגהות מיימוניות [דפוס קושטא] גרושין ה; טוש"ע אהע"ז קמא כד), ונהגו להצריך שטר הרשאה לשליח להולכה (סמ"ק והגהות מיימוניות שם; טור ורמ"א בשו"ע שם יא וכד), ועדים חתומים עליו (רמ"א שם יא), וכותבים אותו בדקדוק, ונזהרים שלא לכתוב בו ראשי תיבות, ושלא לשנות בו בדברים הכתובים בגט, כגון שם שכתוב בגט באות ב לא יכתוב בהרשאה באות ו (רמ"א שם כד, בשם הר"י מינץ).

דין העדים

עדי ההרשאה לא יהו קרובים זה לזה, ולא לאשה, ולא לעדי הגט (רמ"א אהע"ז קמא כד, בשם סדר הגט), ומכל מקום בדיעבד אין לפסול אם עדי הרשאה קרובים לעדי הגט, שעדי הגט מעידים על הגט, ועדי הרשאה מעידים על שליחותו של זה (בית שמואל שם ס"ק לד, בשם תשובות מהר"ם מינץ).

קיום ההרשאה

נהגו שהרב המסדר את הגט (ראה ערך גרושין) מקיים ההרשאה, ויש אומרים שיש לקיימה בשלשה, ואם אינה ניכרת רק חתימה אחת די בכך (רמ"א בשו"ע אהע"ז קמא כד), ויש מוכיחים מראשונים שבדיעבד אפילו אם אינם מכירים שום חתימה, או שאינה מקויימת, כשרה ההרשאה (בית שמואל שם ס"ק לו), כיון שמעיקר הדין אין צריכים שום הרשאה, שהשליח בעצמו נאמן לומר שהוא שליח, אלא שהצריכו לכתחילה, הואיל ובכל שליחות צריך הרשאה, לכן בדיעבד סומכים על זה שעדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותם בבית דין (דרישה וב"ח שם ובית שמואל שם. וראה ערך קיום שטרות. וראה חזון איש אהע"ז יז ס"ק לג).

אימתי נכתבת

ההרשאה כותבים אחר שמסרו הגט ליד השליח, ולא קודם לכן, שהרי כותבים בהרשאה בפנינו מסר הבעל הגט ליד השליח (רמ"א בשו"ע אהע"ז קנד סדר הגט סצ"ח).

במכירה או מתנה

מי שהרשה את חברו למכור לו שדהו או ליתנה במתנה - או מטלטליו - אינו צריך לקנין ולא ל"דון וזכי לנפשך", שהרי עשהו שליח (שו"ת הרי"ף קכב; ספר התרומות ג ד בשמו, והביאו בבית יוסף חו"מ קכב, ובסמ"ע שם סק"ז, וש"ך ס"ק יב).

הערות שוליים