|
השחתת זרע
האיסוראסור להוציא שכבת זרע לבטלה (רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טוש"ע אה"ע כג א), שנאמר: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג), לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל (נדה יג ב). שלא כתוב לא תנאף באשה - שבאזהרה כתוב: לא תנאף, ולא כתוב באשה כדרך שכתוב בעונש: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י. מעדני יום טוב נדה ב מ; מהרש"א שם יג ב) - אלא לא תנאף סתם (רש"י על הרי"ף שבת לט ב מדפי הרי"ף ד"ה לא תנאף; מעדני יום טוב נדה שם), והיינו אפילו שלא באשה, אלא ביד או ברגל (מעדני יום טוב שם). וביארו ראשונים דהיינו שמשפשף מילתו ביד או ברגל (תוספות נדה שם ד"ה בין), וממשמש באמתו ומוציא שכבת זרעו לבטלה (רש"י על הרי"ף שבת שם ד"ה המנאפין). במנין הלאויןרוב מוני המצוות לא מנו איסור זה במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שמז; סמ"ג לאוין קג; חינוך לה), ויש מהאחרונים שכתבו שהדרשה מלא תנאף היא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א) בלבד (שו"ת פני יהושע אה"ע מד; בנין ציון קלז), והאיסור הוא מדרבנן (פני יהושע שם), או שהאיסור הוא מן התורה, אך נכלל באיסור בל-תשחית (ראה ערכו. בנין ציון שם)[2]; אכן יש מהראשונים שמנה איסור זה בין הלאוין כלאו מיוחד מהכתוב לא תנאף (סמ"ק רצב) - לא תהנה לאף, כגון המנאפים ביד או ברגל (רי"ף שבת שם, לגירסת הרי"ף בכת"י שבדקדוקי סופרים שם; סמ"ק שם, לגירסת הסמ"ק כת"י שבמעדני יום טוב שם), היינו שלא תתן מקום לאף וחימה שיהנה וישלוט בעולם על ידי הניאוף ביד וברגל (מעדני יום טוב שם, על פי במדבר רבה י ב). פריה ורביהראשונים נחלקו ביחס שבין איסור זה למצות פריה-ורביה (ראה ערכו):
גדר האיסוראיסור השחתת הזרע אינו משום שגורם שילך הזרע לאיבוד בלא הולדה, אלא משום שמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, שהיא מן המין שלו במקום שהוא מיוחד להשלכת הזרע, ולכן אפילו האשה מעוברת או עקרה, כשמטיל באותו המקום, אין בכך איסור (רב פעלים ג אה"ע ב). ואין האיסור אלא ביציאתו של הזרע מחוץ לגוף לאיבוד, אבל בעצם העקירה בתוך הגוף, אין כל איסור, שלא חל עליו שם זרע כלל עד שיצא ממנו (שו"ת צפנת פענח א פט וג קסד; חזון איש נשים לו ב). גודל העווןהמוציא שכבת זרע לבטלה האריכו חכמים בלשונם לאיים ולהפחיד אותו (ראה נדה שם א-ב, ויבמות לד ב. פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין נד א), וכתבו הפוסקים שאיסור גדול הוא, וכאילו הרג את הנפש (רמב"ם איסורי ביאה כא יח, על פי נדה שם א; טוש"ע אה"ע כג ב), שמכל טיפה היה ראוי להיות נוצר זרע קודש (חוות יאיר לא). ויש מהם שכתב שעון זה חמור מכל עבירות שבתורה (שו"ע שם א), שכן כתוב בזוהר (בית יוסף שם): בכל החטאים שנטמא בהם האדם בעולם הזה, זהו החטא שנטמא בו בצורה הגדולה ביותר בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר א קפח א), ואין שבים ממנו אלא בתשובה רבה (זוהר שם סב א), בכח של תשובה חזקה (ראשית חכמה, הקדושה יז, בשם זוהר במקצת נוסחאות), היא התשובה השלמה (זוהר ב ריד ב)[3]. נידויהמוציא שכבת זרע לבטלה הוא בנידוי (רמב"ם שם, על פי נדה שם ב; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים: יש אומרים שחכמים נידו כל מי שיעשה כן (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; בית שמואל שם סק"ג, בדעת השו"ע); ויש אומרים שאינו מנודה מעצמו, אלא שחייבים לנדותו (תוספות שם ד"ה המקשה; רמב"ן שם; מגיד משנה שם, בשמו ובשם הר"י והרשב"א). ביחס לשאר עריותאם יצרו של אדם מתגבר עליו ומתיירא שלא יכשל באשת איש, או באשתו נדה, או שאר עריות, כתבו ראשונים שיש לו להוציא זרעו באותה שעה, ומוטב שיעבור בכך ואל יחטא באשה, אלא שהוא צריך כפרה (ספר חסידים (מרגליות) קעו; חלקת מחוקק ובית שמואל שם סק"א, בשמו)[4]. לצורךלרפא ממחלהכשהרופאים אומרים שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו, אין בכך איסור (שו"ת פני יהושע ב מד; נחפה בכסף אה"ע ג). לברר אם הוא כרות שפכהלצורך בדיקה לברר אם אינו כרות-שפכה אמרו שעושים לו תחבולה שיצא ממנו זרע (יבמות עו א, ורש"י ד"ה אבי פוקרי). לבדיקה אחרתונחלקו הפוסקים:
לבירור מניעת הריוןומטעם זה האחרון יש מתירים להוציא הזרע לצורך בדיקת הרופאים כדי לברר אם מניעת ההריון היא ממנו או ממנה, שהרי זה לצורך מצות פריה ורביה (אחיעזר שם; משפטי עוזיאל אה"ע מב); ויש מתירים רק באופן שדש מבפנים וזורה מבחוץ (זקן אהרן (וואלקין) א סז); ויש אוסרים, שבכרות שפכה התיקון הוא בעצם המשחית ולכן מותר, אבל לצורך תיקון האשה אסור (צפנת פענח רלב). הזרעה מלאכותיתאם מותר להוציא זרע בשביל להזריק אחר כך הזרע לרחם אשתו בהזרעה מלאכותית, נחלקו הפוסקים:
ביופסיהכשחותכים באשך ומוציאים ממנו הזרע, אין כלל איסור, שכשהוא בגוף אינו נקרא זרע כלל, ואין בו איסור השחתה (ראה לעיל: האיסור. מנחת יצחק ג קח). כריתת ערמוניתכשחותכים שביל הזרע בניתוח כריתת ערמונית, ובשעת הביאה נעקר הזרע ממקומו, ואחר כך בא אל מקום החיתוך ואינו יכול לצאת החוצה, מכל מקום אין לחוש לשמש עם אשתו, שמכיון שבא על אשתו כדרך כל הארץ אין איסור בזה (ראה להלן: דרך ביאה), ועוד שכשהוא בגוף אינו בכלל זרע, ואין בו השחתה (ראה לעיל: האיסור. ציץ אליעזר יד צה)[5]. בגרם השחתהמשמוש באמהכל היד המרבה לבדוק באנשים - שבודק עצמו באמתו, שמא יצא ממנו קרי (רש"י נדה יג א ד"ה באנשים) - תיקצץ (משנה שם), שמתחמם ומרגיש כשממשמש ומוציא שכבת זרע לבטלה (רש"י שם, על פי הגמ' שם), שכל המרבה ליתן ידו על עינו מרבה להוציא דמעה (ירושלמי שם). ולאו דוקא המרבה אסור (גמ' שם), אלא אף בפעם אחת (רש"י שפ ד"ה אנשים; מאירי שם), וכן אמרו: יד לאמה תיקצץ (שבת קח ב), ולא שדין הוא לקצוץ את ידו, אלא קללה היא (נדה שם ב, במסקנה). אחיזה באמההאוחז באמה ומשתין, נחלקו תנאים, אם הדבר אסור (רבי אליעזר בגמ' שם), שמוציא שכבת זרע לבטלה (גמ' שם, לדעה זו), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה כא כו; טוש"ע או"ח ג ד ואה"ע כג ד); או שהדבר מותר, שאם לא יעשה כן ניצוצות ניתזים על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים (אמרו לו לרבי אליעזר שם)[6]. ומכל מקום הכל מודים שאם היה נשוי - מותר (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם ושם), ונחלקו אחרונים אם דוקא כשאשתו עמו והיא טהורה (מגן אברהם שם ס"ק יד; ט"ז שם ס"ק יג), וכן הלכה (משנה ברורה שם ס"ק כז); או אף כשאינה עמו (בית שמואל שם סק"ד, בדעת השו"ע), ומידת חסידות להיזהר אף נשוי (פסקי תוספות נדה שם; שו"ע או"ח שם)[7]. ואסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו שלא יבוא לידי הרהור (ראה ערך הרהור עברה), ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו, ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו (רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע שם). האוכל תרומההאוכל תרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו - שנעקרה שכבת זרע מגופו (רש"י נדה מ א ד"ה שנזדעזעו) - אוחז באמה ובולע את התרומה (משנה שם; רמב"ם תרומות ז ד), ונחלקו אמוראים האם אמרו כן במטלית עבה דוקא, שאינה מביאה לידי חימום (אביי בגמ' שם יג א); או שאפילו במטלית רכה, שכיון שכבר נעקרה אין חימום אחר חימום (רבא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם, לפי הרדב"ז שם). להקשות עצמואסור לאדם שיקשה עצמו לדעת (נדה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יט; טוש"ע אה"ע כג נ) מחשש של הוצאת זרע לבטלה (ב"ח שם; באור הגר"א שם ס"ק יא). והעושה כן יהא בנידוי (גמ' שם; רמב"ם תלמוד תורה ו יד; טוש"ע יו"ד שלד מג), ונחלקו ראשונים: יש אומרים שחכמים נידו כל מי שיעשה כן (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; בית שמואל שם סק"ג, בדעת השו"ע); ויש אומרים שאינו מנודה מעצמו, אלא שחייבים לנדותו (תוספות שם ד"ה המקשה; רמב"ן שם; מגיד משנה שם, בשמו ובשם הר"י והרשב"א). לישון כשפניו למעלהלפיכך אסור לאדם לישון אפרקיד (גמ' שם יד א), דהיינו שישן על ערפו ופניו למעלה (גמ' שם, לפי הערוך, פרקד, בשם רב האי, ורש"י שם ד"ה אפרקיד), אלא יטה מעט (גמ' שם יד א; רמב"ם איסורי ביאה שם, ודעות ד ה; טוש"ע שם), שלא יבוא לידי קישוי (רמב"ם איסורי ביאה שם; טוש"ע שם), שידיו מונחות על אברו ומתחמם (רש"י שם ד"ה אפרקיד, בפירוש השני), או שבגדיו נופלים על מילתו ומתחמם (תוספות שם ד"ה לייט, בשם הרשב"ם) או שהשדרה מתחממת (גליון תוספות שם)[8]. לישון כשפניו למטהיש מהראשונים המפרשים אפרקיד, דהיינו כשפניו למטה (ערוך שם, בשם יש מפרשים; תוספות שם ד"ה אפרקיד, בשמו), שיכול לבוא לידי חימום האיבר (ערוך שם, בשם יש מפרשים); ויש שדחו דבריהם (תוספות שם)[9]. רכיבה על הבמהאסור לרכוב על בהמה בלא אוכף (סמ"ק רצב, על פי נדה יד א; שו"ע שם ו). מכנסייםמכנסיים אסורים (נדה יג ב) מפני שמביאים לידי השחתת זרע (רמ"א שם ו), והיינו מכנסיים שיש בהם כיס מיוחד לאבר - שכן בזמן התלמוד לא היה מכנסיים כי אם כיס אחד למידת האבר (רא"ש שבת א יט, בשם מחזור ויטרי) - שבזה שייך חימום, אבל מכנסיים שלנו אין בהם חימום כלל, ובכל הדורות הלכו עמם (ערוך השלחן שם ז). ומקרא מפורש הוא בבגדי-כהונה (ראה ערכו): וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כח מב), שהיה חלל המכנסיים רחב ותלוי למטה, ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו (רש"י נדה שם ד"ה ואין להם, בפירוש הראשון). המוזהריםנשיםכל היד המרבה לבדוק בנשים - שבודקת תמיד שמא ראתה דם (ראה ערך בדיקת אשה. רש"י נדה יג א ד"ה כל היד) - משובחת (משנה שם), שמתוך כך לא תבוא לידי ספק טומאה, ובעלה לא יבוא לידי איסור (רש"י שם ד"ה בנשים), ואינה דומה לאנשים שאסורים לבדוק (ראה לעיל: בגרם שחתה) לפי שאנשים בני הרגשה הם - שמזדעזעים אבריו כשמתחמם ורואה קרי (רש"י שם ד"ה השחתה) - אבל נשים לאו בנות הרגשה הן (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:
זרע האשהאפילו לסוברים שאף נשים מצוות על פריה ורביה (ראה ערך אשה), מכל מקום אינן מוזהרות על השחתת זרען, לפי שהנשים מזריעות מבפנים, ושם הוא דרך להזריע, אבל אנשים מזריעים בחוץ, ואין דרך להזריע שם (גליון תוספות נדה שם; תוספות הרא"ש שם, לדעה זו). מי שאינו ראוי להולידבמי שאינו ראוי להוליד, כגון סריס, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאף הוא מצווה על השחתת זרע (בנין ציון קלו); ויש מצדדים להקל (מנחת חינוך א לא; אמרי אש יו"ד סט). בן נחבבן-נח (ראה ערכו), נחלקו הדעות:
דרך ביאהדש מבפנים וזורה בחוץלא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, שהרי אסור להוציא זרע לבטלה (רמב"ם איסורי ביאה כא יח, על פי יבמות לד ב; טוש"ע אה"ע כג א), ואינו אלא כמעשה ער ואונן, שנאמר באונן: וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה (בראשית לח ט. יבמות שם), ולפיכך יש מהראשונים שמנוהו בין חייבי מיתה בידי שמים (שערי תשובה ג קיג). ונחלקו הדעות:
מניקהמניקה כל עשרים וארבעה חודש, נחלקו בה תנאים:
ביאה שלא כדרכהביאה שלא כדרכה, נחלקו בה ראשונים:
להלכה כתבו הפוסקים שדבר קשה הוא להתיר להיכשל בהוצאת זרע אפילו במקרה, ושומר נפשו ירחק מזה וכיוצא בו (בית יוסף שם), וכל המקדש עצמו במותר לו קדוש ייאמר לו (רמ"א שם). הנושא שאינה ראויה לילדהנושא קטנה ועקרה וזקנה, נחלקו בהן הדעות:
שימוש במוךקטנה, מעוברת ומניקה, נחלקו בהן תנאים אם יכולים לשמש עימם במוך:
ונחלקו ראשונים:
לדעת האוסרים לשמש במוך, נחלקו ראשונים:
כשהרופאים אומרים שיש חשש סכנהאשה שהרופאים אומרים שאם תתעבר או אם תלד תסתכן, נחלקו אחרונים אם מותרת לשמש במוך:
כשהאיש נותן על האבר כיסכשהאיש נותן על האבר כיס, כדי שהזרע לא יכנס לתוך הרחם, נחלקו אחרונים:
ניטל רחמה של האשהכשניטל רחמה של האשה - להלכה שמותר לשאת עקרה וקטנה (ראה לעיל. כן משמע מעזרת כהן לג) - אף בזה אין איסור, ומותר לבוא עליה (מלמד להועיל ג יז; עזרת כהן שם). תפר בצוואר הרחםוהוא הדין אם עשו הרופאים תפר בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר, שכיון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע (חשב האפוד א כה). אוטם ברחםאכן, אשה שיש לה אוטם ברחם, ועל ידי כן כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ, אסור לשמש עמה, כיון שאינו כדרך כל הארץ (שו"ת הרא"ש יג ג; שו"ע שם ה). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
