הגדרה^[1] - נכסים שהוקדשו בלשון חרם, והם ניתנים לבדק הבית או לכהנים

• יש שכתבו שלשון חרם מובנו איבוד והשחתה, שאצל המחרים כאילו הוא מושחת, שלא יהנה ממנו (ספר השרשים לרד"ק שורש חרם).

• יש שכתבו שהוא לשון קללה, שהמקלל ומחרים ממונו, אף על פי שאינו יכול להוציא הממון מרשותו המבורכת לרשות אחרת - שתהא הקללה חלה על הממון - כיון שמכל מקום כוונת המחרים להוציאו מרשותו, ראוי שיושלם חפצו, וישוב הממון לרשות ה' ויהא קודש (חינוך שנז).

• ויש שכתבו שהוא לשון הקדש (רש"י יחזקאל מד כט).

מהותם וחלותם

חרמי כהנים וחרמי גבוה

שני חרמים הם: חרמי כהנים וחרמי גבוה (ראה ויקרא כז כח. תוספתא ערכין ד), שהאומר נכסים אלו חרם לכהנים, הרי אלו חרמי כהנים; ואם אמר הרי הם חרם לשמים, או חרם לבדק הבית, הרי אלו חרמי בדק הבית (ראה להלן).

כל דבר שלו

כל דבר שהוא שלו יכול אדם להחרימו (ראה ערכין כח א, ורמב"ם ערכין ו כא. וראה להלן), הן מטלטלים ובעלי חיים והן קרקעות (ראה להלן).

קרקע שהוחרמה קרויה שדה חרס (ויקרא כז כא), או שדה חרמים (ראה להלן).

כל מה שיש לו

אינו רשאי להחרים כל נכסיו (ערכין כח א; רמב"ם ערכין ח יג), שדרשו: מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ (ויקרא כז כח), ולא כל אשר לו, מֵאָדָם ולא כל אדם, מבְהֵמָה ולא כל בהמה, מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ ולא כל שדה אחוזתו (ערכין שם), לפיכך לא יחרים אדם כל בהמתו, ולא כל עבדיו, ולא כל שדותיו, וכן במטלטלים לא יחרים כל מה שיש לו מאותו המין (ראה להלן. רמב"ם ערכין ו ב).

החרים את הכל, נחלקו תנאים:

• לדעת חכמים הרי אלו מוחרמים (תוספתא ערכין ד כג; פירוש המשניות ערכין ח ד; סמ"ג עשין קלב), וכן הלכה (רמב"ם ערכין ו ב);

• רבי אליעזר אומר, אינם מוחרמים (ערכין שם; תוספתא שם כד), ואפילו החרים מין אחד כולו, אינו מוחרם (ראה ערכין שם). מהאחרונים יש שהסתפקו לדעתו אם הדברים אמורים אף בחרמי בדק הבית (צפנת פענח ערכין ו ב).

שגופו אינו שלו

המחרים בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו - אינם מוחרמים, שאין אדם מחרים דבר שגופו אינו שלו (ראה ערכו. ערכין כח א; רמב"ם ערכין ו כא), שנאמר: ובְהֵמָה, מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למכרו לעולם (ראה ערך אמה העבריה. ערכין שם). יש מפרשים שאינו מחרים אלא דברים שלעולם יש לו רשות למכרם (ראה רש"י שם ד"ה בתו; פירוש ב בתוספות שם ד"ה אלא), ויש מפרשים שיש לו רשות למכרם מכירה עולמית (פירוש א בתוספות שם).

דבר שאינו ברשותו

כשם שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו (ראה ערכו), כך אין מחרים דבר שאינו ברשותו (שו"ת ריב"ש קעא).

כינויי חרמים כחרמים

אותה ששנינו: כל כינויי חרמים - שאמר חרק חרך חרף (נדרים י א) - כחרמים (שם ב א), וכאילו אמר חרם (ר"ן שם ד"ה וחרמים), פירשו בירושלמי שהדברים אמורים בחרמים סתם, שהם חרמי בדק הבית או חרמי כהנים (ראה להלן: סתם חרמים. ירושלמי א א, וכן פירשו רא"ש ותוספות שם ב א ד"ה וחרמים).

ויש מהראשונים שפירשו שהדברים אמורים באוסר חפץ בנדר ומתפיסו בחרם (ראה ערך נדרים. ר"ן נדרים ב א ד"ה כל וד"ה וחרמים, ושם י א ד"ה הרי; המפרש נדרים י א ד"ה חרק).

איסור חפצא

החרמים הם איסור חפצא (ראה ערכו) כנדרים (נדרים ב ב).

מצוה בחרמים

החרמים הם מצוה (ביצה לו ב; רמב"ם ערכין ח יב), וראוי לאדם להנהיג עצמו בהם כדי לכוף את יצרו, ויקיים כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ (משלי ג ט), ואף על פי כן אם לא החרים מעולם אין בכך כלום, שהרי התורה אמרה: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא (דברים כג כג. רמב"ם שם).

במה דברים אמורים בחרמי בדק הבית, אבל חרמי כהנים אין בהם מצוה (רש"ש ביצה שם, וכן הוא במשנה למלך ערכין ו ח); ויש סוברים שאף בחרמי כהנים יש מצוה (חסדי דוד ערכין ד ד"ה חרמי כהנים).

בשבת וביום טוב

אין מחרימים ביום טוב, וקל וחומר בשבת (ביצה לו ב; רמב"ם שבת כג יד; טוש"ע או"ח שלט ד בשבת, ושם תקכד א ביום טוב), גזירה משום מקח וממכר (ביצה לז א; רמב"ם שם, וראה ערך גזרה לגזרה), שדומה למקח וממכר, שמוציא מרשותו לרשות הקדש (רש"י שם ד"ה משום), וכל שכן חרמי כהנים שהם מהדיוט להדיוט (תוספות יום טוב שם).

החרים בשבת, מה שעשה עשוי, ואין צריך לומר ביום טוב (תוספתא ביצה ד ג; רמב"ם שבת כג טו; טוש"ע או"ח שלט ד).

איסור בל תאחר

אף על חרמים עוברים בלאו של בל תאחר (ראה ערכו. ראש השנה ד א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג).

יש שכתבו שהדברים אמורים בחרמי בדק הבית (רש"י שם ה ב ד"ה אלו, ושם ד א ד"ה והחרמין); ויש שפירשו בין בחרמי בדק הבית, ובין בחרמי כהנים (תוספות שם ה ב ד"ה ערכין, ושם ד א ד"ה והחרמין).

אף לדעה הראשונה יש שכתבו שעוברים עליהם בבל תאחר, שלא יהיו גרועים מצדקה (תוספות ישנים ראש השנה ה ב).

ממשכנים על החרמים

חייבי חרמים ממשכנים אותם (ראה ערך כפיה. תוספתא (צוקרמנדל) ערכין ג ח), ואם מתו חייבים היורשים להביאם (תוספתא שם. וראה ערך נכסי יתומים). יצא עליו קול (ראה ערכו) שהחרים את נכסיו, אין חוששים עד שתהיה ראיה ברורה (רמב"ם ערכין ז כ).

חרמי בדק הבית

החרים בפירוש לשמים

האומר הרי זה חרם לבדק הבית, או חרם לשמים - או חרם לה' (תוספות נדרים ב א ד"ה וחרמים) - וכן אם אמר כל נכסיי חרם לבדק הבית, או חרם לשמים, הרי אלו יפלו לבדק הבית (ראה ערכו. רמב"ם ערכין ו א).

חרמים אלו נקראים חרמי בדק הבית (רש"י ותוספות ערכין כח ב; רמב"ם שם יא ועוד), או חרמי גבוה (תוספתא ערכין ד; רא"ש נדרים ב א ד"ה וחרמים, ועוד), או חרמי שמים (נדרים יח ב; רמב"ם שם ד, ועוד).

הקדש מעילה ופדיון

חרמי בדק הבית הם הקדש (רמב"ם ערכין ו ד), והנהנה מהם מעל (ראה ערך מעילה. רש"י סנהדרין פח א ד"ה לבדק הבית. וראה להלן: חרמי כהנים). ויש שכתב שאף עובר בוְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים יג יח), אף שנאמר בעיר הנידחת ובעבודה זרה (ראה ערכיהם), אף חרמי בדק הבית בכלל (יראים השלם שעה).

וכן יש לחרמי בדק הבית פדיון כהקדש (ערכין כט א, ורש"י ותוספות כח ב; רמב"ם ערכין ו ד), שעל דעת כן החרים (רש"י ערכין כח ב ד"ה חרמי) לעשות מהם צרכי בדק הבית (תוספות שם ד"ה חרמי), ומה שנאמר: לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל (ויקרא כז כח), אינו אלא בחרמי כהנים (רש"י על התורה שם; רש"י ותוספות ערכין שם; רמב"ם שם), ואדרבא כל עיקר חרמי בדק הבית לפדיון הם עומדים (תוספות תמורה לב ב ד"ה למעילה).

צריך לפדותם בשוויים (ערכין שם; רמב"ם שם), ובדיעבד אף אם חיללם על שוה פרוטה מחוללים, כהקדש (ראה ערך פדיון. ערכין שם, וראה רמב"ם ערכין ח י).

קדשי בדק הבית

חרמי בדק הבית וקדשי בדק הבית, כתבו ראשונים שהם אחד אלא שהשמות שונים (פירוש המשניות לרמב"ם תמורה לב א), ומטעם זה כתבו אחרונים שכל דין הקדש נוהג בהם, כגון: תוספת חומש בפדיונם (ראה ערך חומש וערך פדיון הקדש); ושצריכים העמדה והערכה (ראה ערכו); ושאינם נפדים בקרקעות ובעבדים ובשטרות (ראה ערך פדיון הקדש); ונשאלים עליהם לחכם, לסוברים שיש שאלה בהקדש (ראה ערך התרת נדרים); וגוי מחרים לבדק הבית, כדרך שהוא מקדיש (ראה ערך גוי. מנחת חינוך שנז ב וה).

אין לומר לה' חרם

המחרים לא יאמר: לה' חרם, אלא: חרם לה', שמא יאמר לה', ולא יאמר חרם, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה (ראה תוספות נדרים י א ד"ה ה"ג. וראה ערך הקדש: מהותו וחלותו).

מתחייב באמירה

האומר הרי עלי מנה לחרמי בדק הבית, חייב לשלם, שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ראה ערכו), כדרך שאמרו במקדיש (ראה ערך אמירה לגבוה כאמירה להדיוט. תוספות תמורה לב א ד"ה והאמר).

גבייתם על ידי בית דין

בחמשה עשר באדר, כשבית דין עושים כל צרכי הרבים (ראה ערך אדר), הרי הם פודים את החרמים (ירושלמי שקלים א א; רמב"ם ערכין ח א), היינו שגובים אותם מן המחוייבים (מאירי שקלים שם).

חרמי כהנים

האומר נכסים אלו חרם לכהן, הרי אלו חרמי כהנים (תורת כהנים בחוקותי יב ה; רש"י ויקרא כז כח), וניתנים לכהנים (ערכין כח ב, ועוד; רמב"ם ערכין ו ד).

ממתנות כהונה

חרמים נמנה בין עשרים וארבע מתנות כהונה, והיא אחת מעשר המתנות שבגבולין (ראה ערך מתנות כהונה. חולין קלג ב; רמב"ם בכורים א טו), ואחת מהחמש שזוכים בהן הכהנים אף בחוץ לארץ (רמב"ם שם ז).

קדושתם

כל זמן שהם בבית בעלים הרי הם כהקדש לכל דבריהם (ערכין כט א; רמב"ם ערכין ו ה), והנהנה מהם - מעל (תמורה לב ב; רש"י ערכין כח ב ד"ה הרי; תוספות מנחות עג ב ד"ה ואפילו), ומשלם קרן וחומש להקדש (מנחת חינוך קכז ו).

נתנם לכהן הרי הם כחולין לכל דבריהם (ערכין שם; רמב"ם שם), והכהן רשאי למכרם (רש"י בכורות לב א ד"ה חולין), ולעשות בהם כל חפצו (חינוך שנט), שכיון שנעשית מצוותם וניתנו לכהן פקעה קדושתם (חזון איש בכורות כב סק"ו. וראה ערך נעשית מצותו).

חרמי קרקע

החרים קרקע ונתנה לכהן, הרי היא לו כשדה אחוזה (ערכין כט א), ואינה חוזרת ביובל למחרים (ראה בבא בתרא קיב א, ורשב"ם ד"ה משדה).

פדיונם ומכירתם

חרמי כהנים אין להם פדיון (ערכין כח ב; רמב"ם ערכין ו ד), והפודה עובר בלא תעשה, שנאמר וְלֹא יִגָּאֵל (ויקרא כז כח. תמורה ה א).

וכן המוכר חרמי כהנים לאחר, עובר בלא תעשה, שנאמר לֹא יִמָּכֵר (ויקרא כז כח. רמב"ם ערכין שם, ובכורות ו ה). ויש מפרשים האיסור שלא יתנוהו לבדק הבית (רבינו הלל ור"ש משאנץ וקרבן אהרן על תורת כהנים שם). וכן אין מקדשים בהם את האשה (ירושלמי מעשר שני א א). ויש שכתב שאף הלוקח עובר בלאו הזה (מים חיים לפרי חדש על הרמב"ם ערכין שם).

מכר חרמי כהנים, לא קנה לוקח (רמב"ם בכורות ו ה), שהרי מכר דבר שאינו שלו (נודע ביהודה תנינא אה"ע קכט בהיתר (א) ד"ה ומזה וד"ה והנה על).

גוים נשים ועבדים

גוים נשים ועבדים שהחרימו דבר לכהנים, הרי זה מוחרם (ספרי קרח פיסקא קיז). ויש שכתבו שהגוי אינו מחרים (ספרי דבי רב שם, וראה מנחת חינוך שנז ט שהסתפק).

שאלה וחזרה

חרמי כהנים נשאלים עליהם לחכם (ים של שלמה בבא קמא ה לה; מנחת חינוך שנז י), כל זמן שלא באו ליד כהן, כדרך שנשאלים בהקדש (ראה ערך התרת נדרים. מנחת חינוך שם).

ישראל שהקדישם

חרמי כהנים שהקדישם בין לקדשי מזבח, בין לקדשי בדק הבית - לא עשה כלום (תמורה לב א), ואף על פי שקדשי מזבח שחזר והקדישם חל עליהם הקדש עילוי - ששמים כמה זכות יש לו בהם ונותן כשיעור זה לבדק הבית (ראה ערך הקדש) - בחרמי כהנים אין לו שום חלק (משנה למלך ערכין ו ח).

כהן שהקדיש שדה חרם

שדה שהחרימה ישראל ונתנה לכהן, הרי היא לו כשדה אחוזה, ולפיכך הקדיש את השדה, יוצאת מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים ביובל, כדין שדה אחוזה (ראה ערך יובל וערך שדה אחוזה. ערכין כט א, ורש"י ד"ה שהקדיש, ושם לד א; רמב"ם ערכין ו ו, לגירסת קרית ספר שם).

מכרה הכהן והקדישה לוקח, הרי זה כמקדיש שדה מקנה (ראה ערכו), וחוזרת ביובל לכהן שמכרה (רמב"ם שם ז; סמ"ג עשין קלב), שהיא לו כשדה אחוזה (ראה לעיל. רדב"ז וקרית ספר שם).

נתינתם לכהן

לכהן שבאותו משמר

חרמי כהנים ניתנים לכהנים כתרומה (ערכין כח ב; רמב"ם ערכין ו ד). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שהקרקעות ניתנות לאנשי משמר, והמטלטלים לכל כהן (ירושלמי חלה ד ד). וכן אמר רב חייא בר אבין: החרים שדותיו, נותנן לכהן שבאותו משמר - המשמש בשעה שהחרים (רמב"ם שם ה), ומתחלקות לכל כהני המשמר (חסדי דוד לתוספתא ד) - ונלמד דבר זה בגזירה שוה מגזל הגר הניתן לכהן שבאותו משמר (ראה ערך גזל הגר. ערכין כח א וב).

• לדעת רבי יהודה, הסובר שמקישים מטלטלים לקרקעות (ראה להלן), אחד המחרים קרקע, ואחד המחרים מטלטלים, ניתנים לכהן שבאותו משמר (ערכין שם ב ורש"י).

להלכה פסקו ראשונים כרבי יהודה (רמב"ם שם ה). ויש שפסקו כרבי שמעון שאין מקישים מטלטלים לקרקעות (ראה להלן, דעת הרע"ב ועוד), ולדעתם מטלטלים ניתנים לכל כהן שירצה (שו"ת חיים שאל ב לא ד).

לכל כהן

חרמי כהנים ניתנים לכל כהן (חלה ד ט), ואף לזה שאינו אוכל חוליו בטהרה, שהרי אין להם איסור טומאה (ר"ש שם), ויש שכתבו שניתנים אף לכהן עם הארץ (פירוש המשניות שם. וראה ערך מתנות כהונה).

סתם חרמים

החרים ולא פירש

החרים סתם ולא פירש אם לכהנים או לבדק הבית, נחלקו תנאים ואמוראים:

• רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית (ערכין כח ב), שמן הסתם רוצה אדם שיהיו נכסיו לשמים (רא"ש בשיטה מקובצת ערכין שם). וכן אמרו רב ורב יהודה, שהלכה כדבריו (ערכין כט א).

• לדעת חכמים סתם חרמים לכהנים (שם כח ב), וכן סובר עולא (שם כט א). וכתבו ראשונים שאף רב הונא סובר כן (תוספות תמורה לב א ד"ה כל).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש שפסקו סתם חרמים לכהנים (רמב"ם ערכין ו א; חינוך שנז; רע"ב ערכין ח ו; וכן הוא בשו"ע יו"ד שו א, ראה גר"א שם סק"ד).

• יש שפסקו סתם חרמים לבדק הבית (רבינו ירוחם נתיב יט א; וראה משנה למלך ערכין ו, וברכי יוסף יו"ד שו, והגר"א שם סק"ד, בדעת הטור בשם הרא"ש; ים של שלמה בבא קמא ה לה).

• ויש שכתבו שהדבר ספק, ומספק צריך פדיון על שוה פרוטה, ואם החזיק בהם כהן אין מוציאים מידו (יראים השלם קנ, וראה ערך תפיסה).

סתם חרמים בזמן הזה

סתם חרמים בזמן הזה, נחלקו ראשונים:

• יש ראשונים שכתבו שלדברי הכל הם לבדק הבית, כיון שחרמי כהנים ניתנים לאנשי המשמר (ראה לעיל: נתינתם לכהן), ועכשיו אין משמרות (ראה ערך משמרות), ולא נתכווין זה אלא לשמים (ראב"ד ערכין ח יא).

• ורבים מהראשונים סוברים שאף בזמן הזה סתם חרמים לכהנים, ואם החרים מטלטלים, ניתנים לכהנים (רמב"ם שם. וראה ערכין כט א, לפירוש רש"י שם ד"ה כתיב, ורש"י ותוספות יומא סו א, ועוד), וכתבו אחרונים שמה שאמרו שהם לכהנים או לבדק הבית, אינו מצד אומד כוונתו אלא גזירת הכתוב, ואפילו פירש אחר כך את כוונתו (קרן אורה נדרים יח ב).

חלותו בזמן הזה

המחרים סתם בזמן הזה, כתבו ראשונים שהרי זה חרם, ואינו דומה למקדיש סתם בזמן הזה שאומרים שכוונתו להקדש עניים (ראה ערך הקדש), לפי שבלשון בני אדם אין הקדש עניים בכלל חרם (מאירי עבודה זרה יג ב).

בנכסי כהנים ולויים

חרמי כהנים ולויים

כהנים ולויים אין מחרימים חרמי כהנים, ואף מטלטלים אינם מחרימים, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: כהנים אין מחרימים, שהחרמים שלהם, כיון ששלו הוא, מה הנאה בחרמו, שהרי הוא עצמו יזכה בו ולא יתן אותו לכהן אחר, אבל לויים מחרימים, שאין החרמים שלהם (ערכין כח א, ורש"י ד"ה שהחרמים).

אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה בקרקעות, ואף רבי שמעון מודה לו, ודברי רבי שמעון שהלויים מחרימים במטלטלים, ולא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אלא במטלטלים (ערכין שם). וגם טעמו שאין מחרימים לפי שהחרמים שלהם, לא נאמר אלא במטלטלים, שלדעתו ניתנים לכל כהן שירצה (ראה לעיל: נתינתם לכהן), אבל קרקע הרי צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר, ומה שאינה חרם הוא משום הלימוד של רבי יהודה (תוספות שם ב ד"ה כמאן).

להלכה פסקו ראשונים כרבי יהודה (רמב"ם ערכין ו ז; סמ"ג עשין קלב; חינוך שנז), ויש שפסקו כרבי שמעון (רע"ב ערכין ח ה, וכן פסק בפירוש המשניות לרמב"ם בנוסחה שלפנינו).

ספק כהן שהחרים

כהן וישראל שהתערבו זה בזה - כגון אשת כהן שנתערב ולדה בולד שפחתה, וגדלו ושיחררו זה את זה מספק - והחרים אחד מהם מנכסיו, אין מוציאים אותם מידו (יבמות צט ב, לפירוש ב ברש"י ד"ה ואין), שיכול לומר שמא כהן אני (רש"י שם), ואף שחרמים הקדש הם עד שיבואו ליד כהן (ראה לעיל: חרמי כהנים), כיון שמספק אינו צריך ליתנם, שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו), אין בהם קדושה (אור שמח תרומות י).

ויש ראשונים שכתבו שצריך ליתנם לחברו כדי להפקיע קדושתו, ויַתְנוּ ביניהם (תוספות שם ב ד"ה ואין).

חלותם על קדשים

חרם בקדשי מזבח

מחרים אדם את קדשיו, בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים (ראה ערכיהם. ערכין כח ב; רמב"ם ערכין ו יא).

לדעת רב הונא לא נאמרו הדברים אלא במחרים לבדק הבית, אבל קדשי מזבח שהתפיסם לחרמי כהנים לא עשה כלום (תמורה לב א), שהרי אינם שלו (רבינו גרשם שם). ונדחו דבריו (תמורה שם; רמב"ם שם).

חלות החרם על חלקו בקרבן

אין גופם מוחרם, שהרי אינם שלו (רש"י ערכין כח ב ד"ה שחל) - או לפי שאין הקדש חל על קדשים (רבינו גרשם שם. וראה ערך הקדש: מהקדש להקדש) - אלא שנותן לכהן או לבדק הבית דמי מה שיש לו בהם (רש"י ערכין כח ב, ותמורה לב א ד"ה ומחרימין; רמב"ם שם), והוא הנקרא הקדש עילוי (ראה תמורה שם, וערכין כט א, וראה ערך הקדש: הקדש עילוי), שמעלים אותם בדמים לפי מה שיש לו כח בהם (רש"י תמורה לב א ד"ה הקדש עילוי).

כיצד, החרים קדשים שחייב באחריותם, כגון שאמר הרי עלי עולה (ראה ערך אחריות), והפריש בהמה לנדרו, והחרימה, נותן את כל דמיה, שכיון שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, נמצא שכולה שלו (ערכין כח ב, ורש"י שם ד"ה שחל; רמב"ם שם). ואף שלחרמי כהנים אין פדיון (ראה לעיל), לקדשים שהחרים יש פדיון, שהרי לא את גופם החרים (רש"י ערכין שם).

החרים קדשי נדבה, שאינו חייב באחריותם (ראה ערך אחריות), נותן את טובתם (ערכין כח ב, וראה רמב"ם ערכין ו יב), היינו טובת הנאה (ראה ערכו) שיש לו בהם, שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה (רש"י תמורה שם ד"ה הקדש), ולא חל החרם אלא בכדי טובת הנאה זו (רש"י ערכין שם ד"ה ואם וד"ה אלא).

וכן בכור אפשר להחרימו (ערכין כח ב; רמב"ם ערכין ו יג), ולא שיהא גופו מוחרם, שהרי הוא של כהן, אלא נותן דמי טובת הנאה שיש לו בו (ערכין שם, ורש"י ד"ה אלא). ואין צריך לומר שיכול הכהן להחרים את הבכור לאחר שבא לידו (רמב"ם שם).

תפיסת החרם בגופה

לדעת עולא האומר שהמתפיס עולה לבדק הבית אין הקדושה נתפסת בגופה, אף כשמחרים קרבן לכהנים אין החרם נתפס על גוף הקרבן (ראה תמורה לב ב, ורש"י ותוספות שם).

• יש ראשונים שכתבו שאינו צריך לתת דמים לכהן אלא מדרבנן (ראה רש"י שם ד"ה ומשני).

• ואחרונים כתבו בדעת הראשונים הסוברים בהקדש עילוי שחייב מן התורה ליתן הדמים להקדש (ראה תוספות שם א ד"ה והאמר), שאף בחרם חייב מן התורה לתת דמים (משנה למלך שם, וטורי אבן ראש השנה שם), אלא שאינו חל על גוף הבהמה, ואין לכהנים זכות אלא לעכב מלשחטה עד שישומו אותה (משנה למלך שם, וטורי אבן שם).

• ויש שכתבו שמודה עולא לרב הונא שמן התורה המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים לא אמר כלום (ראה לעיל), ורבנן הסמיכו על הכתוב: "כָּל" חֵרֶם (ויקרא כז כח), שיכול להתפיס קדשיו לחרמי כהנים, כשם שמתפיסם לגבוה (תוספות שם תירוץ ב בשם ר"י).

חרמים בקדשי בדק הבית

קדשי בדק הבית או חרמי בדק הבית שהחרימם לכהנים, לא עשה כלום (תמורה לב א; רמב"ם ערכין ו ח), כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח שלא עשה כלום (ראה ערך הקדש: מקדושה לקדושה).

ויש מהאחרונים שכתב שחרמי בדק הבית חלים על קדשי בדק הבית (חידושי הגר"א תמורה שם).

בזמן הזה

חרמי קרקעות בזמן שאין היובל נוהג

אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (רבי שמעון בר יוחאי ערכין כט א; רמב"ם ערכין ח יא, ושמיטה ויובל י ט).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהדברים אמורים בחרמי כהנים (רמב"ם ערכין שם; מנחת חינוך שנז ז, בדעת החינוך שם), אבל חרמי בדק הבית נוהגים אף בזמן הזה (לחם משנה שם).

• יש שכתבו שהדברים אמורים במחרים סתם - לסוברים סתם חרמים לכהנים (ראה לעיל) - לומר שבזמן הזה לא נתכווין לכהן אלא לבדק הבית (ראב"ד שם, בשם יש מי שסובר. וראה לעיל הטעם), ולדעתם אם החרים בפירוש לכהנים, אינו חרם (לחם משנה שם).

• ויש סוברים שאף חרמי בדק הבית אינם נוהגים כשאין היובל נוהג (רש"י שם ד"ה כתיב; שו"ת ריב"ש קעא. וראה ים של שלמה בבא קמא ה לה).

חרמי מטלטלין

חרמי מטלטלים נוהגים אף בזמן הזה (ערכין כט א; רמב"ם ערכין ח יא). ואף קרקעות שבחוצה לארץ, הרי הן כמטלטלים של ארץ ישראל, ונוהג בהן חרם אפילו בזמן הזה (שם ושם).

איסור להחרים בזמן הזה

אין מחרימים לכתחילה בזמן הזה (עבודה זרה יג א ועוד; רמב"ם שם ח), שבחטאינו אין מקדש לחזק את בדקו (ראה ערך בדק הבית. רמב"ם שם), ושמא יבואו בהם לידי תקלה שיהנו מן ההקדש וימעלו (יומא סו א, ורש"י שם, ורש"י עבודה זרה שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שהדברים אמורים בחרמי בדק הבית (רש"י שם ושם; תוספות עבודה זרה שם ד"ה אין מחרימין; ועוד), אבל בחרמי כהנים אין חשש לתקלה, שיכול ליתנם לכהנים מיד (תוספות שם), ואין בזמן הזה חשש יותר מבזמן המקדש (ים של שלמה בבא קמא ה לה).

• יש סוברים שאף חרמי כהנים אסור להחרים בזמן הזה, שכל זמן שהם ביד הבעלים הרי הם כהקדש (ראה לעיל. תוספות יומא סו א, ובכורות נג א ד"ה ואין; חינוך שנז), ועכשיו אין בני אדם בקיאים וזהירים בדברי קדושה, או לפי שבזמן הזה אין הכהנים מצויים, והבעלים צריכים להשהותם (תוספות יומא שם. וראה לחם משנה ערכין ח ח, בדעת הרמב"ם).

• ויש שכתב שאף שאין לחוש לתקלה, גזרו חכמים שלא להחרים, שכן גזרו שלא להקדיש (ראה ערך הקדש: בזמן הזה), והחרם הוא כהקדש (תלמידי רבינו יונה עבודה זרה שם ד"ה אין).

החרים בזמן הזה לבדק הבית

עבר והחרים קרקעות לבדק הבית, פודה אותם בדבר מועט (ערכין כט א; רמב"ם ערכין ח י).

החרים לכהנים בזמן הזה

קרקעות חוץ לארץ שהחרימן לכהנים בזמן הזה, נותנן לכהנים (ערכין כט א; רמב"ם ערכין ח יא).

החרים מטלטלים, לסוברים שאסור להחרים לכהנים בזמן הזה (ראה לעיל), דינם כהקדש בדק הבית בזמן הזה, שלסוברים שאסור לפדותם, אף חרמי כהנים צריך לאבדם (תוספות בכורות נג א ד"ה ואין; תלמידי רבינו יונה עבודה זרה יג א ד"ה אין); ולסוברים שהקדש מותר לפדותו, אף חרמי כהנים ניתנים לכהנים (חינוך מצוה שנז; רמב"ם שם. וראה ערך הקדש: בזמן הזה).

החרים לבדק הבית קרקע ומטלטלים כאחת, שאת הקרקעות יכול לפדות, יש סוברים שאף למטלטלים יש תקנה בפדיון (תוספות שאנץ ותלמידי רבינו יונה עבודה זרה שם), ויש חולקים (תוספות יומא שם, ובכורות שם).

הערות שוליים