הגדרה^[1] - חיוב להוציא את עצמו מחשד הבריות, ואיסור לעשות דבר המביא לידי חשד והנראה לבני אדם כאילו עושה איסור

גדריהם

חשד

החיוב להוציא את עצמו מחשד הבריות מצינו בשני עניינים: בתורת כלל, שצריך אדם לצאת ידי הבריות, ולמדים אותו מהאמור: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב כב), ומעוד פסוקים (ראה להלן: חשד), ובתורת טעם לדינים פרטיים, שאמרו שאסור לעשות מעשה מסויים, או שחייב לעשותו, למנוע חשד שעבר עבירה, או שלא קיים מצוה (ראה להלן: בקיום מצוות), ופעמים שסמכוהו על האמור: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם וגו'.

מראית העין

דברים מותרים - מסויימים - הנראים שהם מעשים אסורים (ראה להלן), אסרו חכמים לעשותם משום מראית העין, לפי שהרואים יאמרו מותר לעשות כן (רש"י עירובין פח ב ד"ה אי משום, וסוטה מג ב ד"ה כל, וכריתות כא ב ד"ה שכנסו, וחולין מא ב ד"ה לשם עולה ועוד), ויבואו לידי תקלה לעשות אף הם באופן האסור מן הדין (באר שבע שו"ת יז), או כדי שלא יחשדוהו הרואים בדבר עבירה (רש"י שבת סד ב ד"ה כל שאסרו, ועוד). ויש ראשונים שכתבו באיסור של מראית העין, שרמז יש לו מהאמור: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם וגו' (יראים השלם רע בסופו).

ההבדל ביניהם

חשד ומראית העין, יש שכתבו שהם שני עניינים נפרדים ורחוקים זה מזה, שכן מצינו שבמראית העין אפילו בחדרי חדרים שאין שם רואה - אסור, להלכה (ראה להלן: בחדרי חדרים), ואילו בדברים שאסור משום חשד - בצינעא מותר, לדעתם (חסד לאברהם (תאומים) אוח כא, בשם חוות דעת בכת"י).

בהבדל שביניהם, יש שכתבו שמראית העין הוא דבר שבעיני הרואים נראה בבירור שעושה איסור, ולכן אף בחדרי חדרים אסור, שמא יזדמן שם אדם שרואהו; וחשד הוא כשהדבר שקול אם זה עושה איסור או היתר, ודוקא בפרהסיא אסרו שמא יימצאו בני אדם שיחשדוהו שעובר עבירה, אבל בצינעא לא גזרו, לפי שאפילו יראהו אדם שמא יתלה בהיתר (חוות דעת שם).

ויש שכתבו שמראית העין הוא באופן שהרואה יהא סבור שמותר לעשות דבר זה וילמד ממנו לעשותו; וחשד הוא באופן שהדבר ברור לכל שאסור לעשות כן, אלא שיאמרו פלוני זה עושה איסור (חסד לאברהם שם).

ויש סוברים שאין חילוק בין חשד למראית העין (שו"ת זכר יהוסף או"ח פה ב).

ברכה על מצוה מפני החשד

• מצוה שחייבו חכמים לעשותה מפני החשד, יש מהראשונים שכתבו שאינו מברך עליה, כגון בנר חנוכה שאמרו שחצר שיש לה שיש פתחים צריך להדליק בה נר לכל פתח מפני החשד (ראה להלן: בקיום מצוות), אינו מברך אלא בפתח אחד, כיון שאינו מדליק בפתח האחר אלא משום חשד (ר"ן שבת כג א; לבוש או"ח תרעא ח. ראה רמ"א תרעא ח. וראה ערך חנכה: מקומה).

• יש ראשונים שחולקים וסוברים בנר חנוכה שמדליקו מפני החשד שחייב לברך (ראה כלבו מד, ומאמר מרדכי תרעה ה ותרעז ג).

• יש מחלקים בין דברים שתקנת מראית העין שבהם כתובה במשנה או בברייתא, שמברכים עליהן, לתקנה של האמוראים, כמו בחצר שיש לה שני פתחים (תבואות שור ט).

• ויש מהאחרונים מחלקים בין חשד למראית העין, שאף אם אין מברכים על מצוה משום חשד, מצוה שתיקנוה משום מראית העין מברכים עליה (פליתי יג סק"ד).

ברבים

• ברבים אין חשד - שאין חושדים את הרבים שיחטאו (מחצית השקל רמד סק"ח) - ולכן אם עשו לו אחרים צורות של מזלות וכיוצא, שאסור להשהותם אצלו משום חשד שיאמרו שהוא עובד להם, או שיאמרו שעשאם בעצמו ועבר בלאו של עשיית צורות לנוי (ראה ע"ז מג ב, וראה ערך עבודה זרה. ראה להלן: בעבודה זרה), אמרו שדוקא יחיד אסור להשהותם, אבל ברבים מותר להשהותם, שאין חשד ברבים (לשון ראשון בראש השנה כד ב, ועבודה זרה מג ב; רא"ש עבודה זרה ג ה; טור ורמ"א יו"ד קמא ד).

• יש חולקים וסוברים שכל שאסור להשהות משום חשד, אף ברבים אסור (שו"ת לחמי תודה ד, ושו"ת חתם סופר ו ו).

• ויש מחלקים: בחשד שמא עשאה הוא עצמו ועבר על לאו, אין חשד ברבים, שאין שם בעלים עליו לומר שהוא עשאה, מה שאין כן בחשד שעובד לה, שאף ברבים שייך (פני יהושע ראש השנה כד ב).

אף על פי שאין ברבים איסור משום חשד, לסוברים כן, מכוער הדבר (רבנו ירוחם יז ה, הובא בש"ך יו"ד קמא ס"ק כז).

מראית העין

אף איסורי מראית העין:

• יש סוברים שלא גזרו ברבים, ולכן נהגו במקצת מקומות לשכור גוים בקבלנות לפנות הזבל מהרחוב בשבתות (ראה להלן: על ידי גוי) - אף על פי שקבלנות של גוי אסורה מפני מראית העין, שיאמרו ששכיר יום הוא, ואמירה-לנכרי-שבות (ראה ערכו. ראה להלן, שם) - לפי שהוא ברבים (מגן אברהם רמד סק"ח).

• יש חולקים וסוברים שלא אמרו שברבים אין חשד אלא בחשד של איסור דאורייתא, אבל בחשד של אמירה לנכרי שאינה אלא שבות, אף ברבים יש חשד (אליה רבה רמד סק"ה); ויש שכתבו שאף באיסור דאורייתא יש חשד ברבים, ולא אמרו שאין חשד אלא בחשד של עבודה זרה שחמור יותר (לחמי תודה ד).

• יש שכתבו שדוקא בצורת לבנה וכיוצא שהאיסור הוא משום שיחשדוהו שהוא עובר עבירה, מותר ברבים, אבל במראית העין במקום שחששו שהרואים יאמרו שמותר לעשות כן, ויבואו לידי מכשול, אף ברבים אסור, ואדרבה יותר יש לחשוש שיאמרו מותר לעשות כן במקום שהרבים עושים כן (שו"ת זכר יהוסף פה ב).

• ויש מחלקים, שבמקום שהרואה יהא סבור בבירור שזה עושה איסור, אף ברבים חששו למראית העין, מה שאין כן כשלרואה הדבר ספק אם הלה עושה איסור, כל שהוא ברבים לא יחשוד (חסד לאברהם (תאומים) או"ח כא, בשם החוות דעת).

חשד בני עיר אחרת

חשד של בני עיר אחרת הבאים לכאן, פעמים מצינו שאין חוששים לו (שו"ת ראנ"ח מים עמוקים ע); ויש שנראה מדבריהם שאין זה כלל בכל ענין, אלא כל דבר כפי ענינו (ראה מגן אברהם תרעא ס"ק יב).

חשד גוי

אף לחשד - גוי, מצינו שיש לחשוש, ולכן הנודר או הנשבע לגוי, אין מתירים לו אלא בפניו מפני החשד, שלא יחשדנו הגוי שעבר על נדרו ועל שבועתו (ראה רמב"ם שבועות ו ז, על פי נדרים סה א, במשה שנשבע ליתרו ובצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר); ויש חולקים וסוברים שמתירים שלא בפני הגוי (ריטב"א נדרים סה א).

באיסורים שאסרו חכמים מפני החשד, מצינו פעמים שלא חששו לחשד של גוים (ראה פרישה יו"ד קמט ו), וכן באיסורים שאסרו מפני מראית העין, לא חששו למראית העין של גוים (מגן אברהם רמג סק"ד).

כשנסתלק החשד

דברים שאסרו חכמים משום חשד, פעמים שאסרו אף באופן שנסתלק החשד, משום ש"לא פלוג רבנן", לא חילקו חכמים בגזירותיהם (ראה ב"ח אבן העזר קמא ד"ה ואפילו).

וכן בדברים שאסרו משום מראית העין, פעמים שאסרו אף כשבאופן זה אינו נראה לרואה כדבר איסור, לפי ש"לא פלוג רבנן" (ראה תבואות שור ה ס"ק כט, בענין שוחט בעל מום לשם קדשים, וראה ים של שלמה חולין ב בסופו שחולק).

וכן מצינו לאידך גיסא, שאף כשיש לחוש שהרואה יאמר שדבר איסור הוא, יש שכתבו שלא אסרו אלא באופן שנכנס בגדר האיסור עצמו, ולכן מותר לשתות יין אדום, אף על פי שנראה כשותה דם, ואינו כדם דגים שאסור משום מראית העין (ראה להלן: במאכלות אסורות), לפי שדם דגים דם הוא, אלא שהוא דם מותר, מה שאין כן יין אדום שאינו דם אלא מי פירות (פליתי פז סק"ז).

אף כשיש עדים היודעים שאין החשד אמת, חוששים לחשד של מי שאינו יודע (ראה שו"ת אגרות משה או"ח ב סד).

וכתבו אחרונים שדברים שאסרו מפני מראית העין, כגון אשת חמיו שאסורה מפני שנראית כחמותו (ראה להלן: באישות), אף אם יכריזו בית דין שאשת חמיו היא - אסורה (שואל ומשים תנינא ג כט בסופו).

חשד

החיוב

צריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב כב), ונאמר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג ד. משנה שקלים ג ב. וראה ירושלמי שקלים ג ב).

הנחשד בדבר ואין בו צריך להודיעו (ברכות לא ב; רי"ף ורא"ש שם), לנקות את עצמו, ולהודיע לחושד בו שאין בו אותו דבר מגונה (רש"י ברכות שם ד"ה שצריך).

החיוב להוציא עצמו מן החשד, יש שכתבו שהוא מן התורה (שו"ת ראנ"ח מים עמוקים מא, ע); ויש שכתבו שאין האיסור אלא מדרבנן (שו"ת פני יהושע ב ב).

במקום שהדבר שקול אצל בני אדם לדון לכף זכות ולכף חובה, יש שכתבו שמחלוקת תנאים בדבר, והלכה שאין חוששים (ראנ"ח מים עמוקים ע); ויש סוברים שאף כשהדבר שקול חוששים לחשד (ראה בית יוסף תרעא לענין בית כנסת שיש לו שני פתחים, וראה ט"ז שם סק"ט. וראה חכמת שלמה שם).

דוגמאות למניעת חשד

במקומות הרבה מצינו שאסרו לעשות מעשה מסויים, או שחייבו לעשות מעשה מסויים, כדי שלא יחשדוהו שעבר עבירה או שלא קיים מצוה, ובכמה מקומות הסמיכו איסור זה על הפסוקים האמורים, וכן מצינו שהביאו פסוק אחר על כך: הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ (משלי ד כד. ראה יבמות כד ב).

אף במקום שאין בדבר איסור משום חשד, מצינו שאמרו שאף על פי כן ראוי שלא לעשות דבר מסויים, שאמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, שאם הוא בעל נפש, טוב לו להרחיק מן הכיעור (ראה להלן: בעדות, דין והוראה).

פאה

אף מדין תורה מצינו דינים מסויימים שנקבעו כדי להוציא אדם מן החשד (מאירי שבת כג א). וכן אמר ר' שמעון: מפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו - בגמר קצירו - ואחד מהם הוא מפני החשד, שלא יהיו עוברים ושבים אומרים תבוא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו (שבת כג א).

משכון אלמנה

אף לגרום לאחרים שיחשדום - אסור, וכן מצינו באיסור לחבול בגד אלמנה, שלדעת ר' שמעון, הדורש טעמא דקרא, לא נאמרו הדברים אלא באלמנה ענייה, שצריך להשיב לה המשכון שחרית או ערבית (ראה ערך השבת עבוט), ומתוך שיוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית להחזיר לה משכונה, נמצא משיאה שם רע בשכנותיה (ראה בבא מציעא קטו א, וראה ערך אלמנה), וכתבו אחרונים שהרי זה משום שאסור להביא אדם לידי חשד (שו"ת ראנ"ח מים עמוקים ע).

תלמיד חכם

כל אדם חייב להוציא עצמו מידי חשד, ואפילו הוא תלמיד חכם ומפורסם בחסידות (ראה להלן). וכן אמרו שרבן גמליאל היה אסור לו להשהות אצלו צורות שהנכרים עובדים לכמותם, משום חשד שיאמרו שהוא עובד להם (ראה ראש השנה כד ב). ואף במשה רבנו מצינו שבשמונת ימי המילואים שימש בחלוק לבן שאין בו אימרא (תענית יא ב), כדי שלא יחשדוהו שהוציא בשפת הבגד מעות הקדש שגנב, משום שנאמר: והייתם נקים וגו' (רבנו גרשום מאור הגולה ורש"י תענית שם), שכל אדם, ואפילו הוא כמשה רבנו, חייב להרחיק עצמו מן החשד (שו"ת מהר"י ברונא קלב).

חנוכה

אף במקום שהרואים יכולים לברר בנקל שאין החשד אמת, יש שחששו לחשדם, וכן מצינו בהדלקת נר חנוכה בחצר שיש לה שני פתחים, שחייבו חכמים להדליק נר לכל פתח מפני החשד, שאם לא ידליק אלא כאחד מהם, יאמרו העוברים בצד הפתח האחר, שכשם שלא הדליק בפתח ההוא לא הדליק בפתח השני (ראה שבת כג א).

מראית העין

דוגמאות

במקומות הרבה מצינו שאסרו חכמים - לעשות דבר שהוא מותר מן הדין (רש"י עבודה זרה יב א ד"ה כל מקום) - משום שחששו למראית העין (ראה שבת סד ב), שהרואה יחשדנו בדבר עבירה (רש"י עבודה זרה שם), בין שיהא סבור שהוא עושה עכשיו עבירה, כגון שאוכל דם דגים והרואה סבור שדם בהמה הוא (ראה להלן: במאכלות אסורות), או שסבור שכוונתו לעבירה, כגון ששוחה לפני עבודה זרה להגביה מעות שנתפזרו לו, והרואה אומר שכוונתו להשתחוות לעבודה זרה (ראה להלן: בעבודה זרה), ובין שהרואה סבור שעבר עבירה קודם לכן, כגון שנשרו כליו במים שאם ישטחם לייבשם בשבת, הרואה אומר שהוא כיבסם בשבת (ראה להלן: בשבת ובמועד), או שסבור שמתכוין לעבור עבירה בעתיד, כגון שמוליך סולם של שובך ביום טוב, והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך, וכן כל כיוצא בזה (ראה בפרקים הבאים).

חומרת האיסור

איסור מראית העין הוא מדרבנן (קרבן אליצור עבודה זרה ד ב), והולכים בספקו להקל (שו"ת פני יהושע ב ב, וכן הוא ברא"ש ביצה ט א בהולכת סולם ביום טוב, ורשב"א ורא"ש ור"ן חולין עה ב בשחיטת בן פקועה, ופרי מגדים יו"ד ה משבצות זהב סק"א בשוחט לשם קדשים, ועוד). וכתבו אחרונים באיסור מראית העין של איסורי שבת, שדינו כדין שבות, ומותר בבין השמשות באופנים שלא גזרו על השבות בבין השמשות (משנה ברורה שא ס"ק קסו).

כשנשתנה העניין

דבר שאסרוהו חכמים מפני מראית העין, ונשתנה הענין שכבר אין בו עכשיו משום מראית העין, כתבו ראשונים שהותר איסורו, ולכן אף על פי שאסרו חכמים ללבוש בגד העשוי ממשי עם צמר, לפי שהמשי דומה לפשתן, בזמן הזה שהמשי מצוי והכל מכירים אותו מותר, שכבר אין כאן מראית העין (רא"ש נדה ט כלאי בגדים ז; טוש"ע יו"ד רצח א).

באיסורים מדרבנן

באיסורים דרבנן, יש מהאחרונים שכתב שלא חששו למראית העין, כגון לאכול בשר עוף בחלב העשוי משקדים, שאף על פי שהרואים סבורים שחלב בהמה הוא, בשר עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן (ראה ערך בשר בחלב. רמ"א יו"ד פז ג), ורבים מהאחרונים חולקים וסוברים שאף באיסורים דרבנן חששו למראית העין (ים של שלמה חולין ח נב בבשר עוף בחלב שקדים, והסכימו עמו הב"ח יו"ד פז, ובש"ך סק"ו ועוד).

בחדרי חדרים

מחלוקת

דברים שאסרו חכמים משום מראית העין, נחלקו תנאים אם אסורים אף בחדרי חדרים, שאין שם רואה (ראה שבת קמו ב). אף אמוראים נחלקו בדבר:

• רב אמר כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אף בחדרי חדרים אסור (שבת סד ב), שאם אתה מתיר לו ברשות היחיד, אף הוא יעשה כן ברשות הרבים, ויאמר אין כאן רואים, וכן יש לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברשות היחיד, ולכן אסרוהו לגמרי (ר"ן ביצה ט א), או משום שלא-פלוג-רבנן (ראה ערכו), לא חילקו חכמים דבריהם (מחצית השקל תרמ סק"ח).

• ורב חנן בר אמי אמר בדעת תנאים שדבר שאסרו חכמים משום מראית העין אינו אלא ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מותר, שאין אדם רואהו (ביצה ט א. ראה שם שני לשונות בדעתו).

הלכה

להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו שכל איסורי מראית העין מותרים בחדרי חדרים (טור או"ח שא בשם גאונים; אור זרוע א שפה); ויש שפסקו שאף בחדרי חדרים אסור (שאילתות בראשית מב; רי"ף ורא"ש שבת קמו ב; רמב"ם שבת כב כ, ויום טוב ה ד).

דברים שאסרו משום חשד (ראה לעיל: חשד), יש מהאחרונים שכתבו שבחדרי חדרים לא אסרום לדברי הכל (שו"ת חסד לאברהם (תאומים) כא בשם החוות דעת. וראה פרישה יו"ד קמא כה,ל).

תנאים להיתר

• לא אסרו בחדרי חדרים, אלא כשיש שם מראית העין אילו היה שם רואה, אבל אם בצינעא אין הדבר נראה כאיסור אפילו היו שם רואים, כתבו ראשונים שלא אסרוהו, ולכן מותר לשחוט בחצירו לתוך הגומא, אף על פי שבשוק אסור לעשות כן מפני מראית העין שהוא שוחט לעבודה זרה (ראה להלן: בשחיטה), לפי שבחצירו אין בשוחט לתוך הגומא משום מראית העין, שהרואה אומר לנקות חצירו הוא עושה כן (תוספות שבת סה א ד"ה אמר; רא"ש שבת כב ט).

• בחדרי חדרים, לא אסרו חכמים מפני מראית העין, אלא באופן שאם יעשה כך בשוק יהא חשש מראית העין בדבר. ולפיכך דם שבין השיניים מוצצו (ראה כתובות ס א), ואף על פי שאסרו לאכול דם שעל גבי הכיכר משום מראית העין, דם שבין השיניים אין כאן מי שיראנו (רש"י כתובות ס א), ולא אסרוהו כדרך שאסרו בחדרי חדרים משום מראית העין, כיון שאפילו עומד בשוק אין כאן מי שיראנו (שער המלך יום טוב ה ד).

באיסורים דרבנן

במראית העין של איסור דרבנן (ראה לעיל: מחלוקת בדבר), יש ראשונים סוברים שלא אסרו בחדרי חדרים (רא"ש שבת כב ט; בית יוסף וב"ח או"ח שלו, וט"ז שם סק"ט; פרי מגדים רמד משבצות זהב ס"ק כח); ויש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שלדעת האוסרים מראית העין בחדרי חדרים, אף באיסור דרבנן אסרו (ראה שער המלך יום טוב ה ד); ויש שכתבו שמחלוקת אמוראים בדבר, והלכה שבאיסור דרבנן לא אסרו בחדרי חדרים (מגן אברהם שא נו, וביאור הגר"א שה יא).

במראית העין של איסורי אכילה, יש שכתבו שנעשה המאכל "חתיכא דאיסורא", חפצא של איסור, ואסור בחדרי חדרים אף באיסור דרבנן (פרי מגדים יו"ד סו שפתי דעת ס"ק טו).

בממון

גבאי-צדקה (ראה ערכו) כשגובים את הצדקה - שהיא נגבית בשנים משום שאין עושים שררה על הציבור פחות משנים (ראה ערך גבאי צדקה: מינויים ותפקידם) - אינם רשאים לפרוש זה מזה לגבות (ברייתא בבא בתרא; רמב"ם מתנות עניים ט ח; טוש"ע יו"ד רנז א), מפני החשד, שלא יאמרו: זה הגובה יחידי דעתו לגנוב (רש"י שם. וראה ערך הנ"ל: הנהגתם), או שלא יחשדו הגבאים זה את זה (רגמ"ה שם).

אף על פי שאין גבאי צדקה צריכים ליתן חשבון, ואין מדקדקים אחריהם (ראה בבא בתרא ט א, וראה ערך גבאי צדקה: נאמנותם), טוב להם ליתן חשבון, משום והייתם נקים וגו' (טור ורמ"א יו"ד רנז ב).

גבאי צדקה שצריכים לפרוט מעות שגבו, פורטים אצל אחרים, ואין פורטים לעצמם (פסחים יג א, ובבא מציעא לח א, ובבא בתרא ח ב; רמב"ם מתנות עניים פרק ט יא; טוש"ע יו"ד רנז ב), שלא יחשדום שהם פורטים לעצמם בזול (רש"י בבא בתרא שם).

בעדות, דין והוראה

המוציא אשה מבעלה בעדותו או בהוראתו, לא יישאנה משום חשד. כגון עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה - שנאמן להתירה להינשא (ראה ערך עדות אשה) - שהרי זה לא יישאנה (יבמות כה א; רמב"ם גירושין י יד; טוש"ע אבן העזר יב א), הואיל ועל דיבורו סומכים להתירה להינשא (יבמות שם, ורש"י ד"ה לא ישא וד"ה מת), יש ראשונים שכתבו שהטעם הוא משום חשד (טוש"ע שם ועוד); ויש שכתבו שאנו חוששים שמא עיניו נתן בה ושקר העיד (רמב"ם שם ועוד).

חכם שבא לפניו ספק איסור והורה להתיר, אף על פי שמותר לו לקנות ממה שהתיר, לא יקנה משום חשד - אם היה בעל נפש (ראה תוספות חולין מד ב ד"ה וכן) – משום: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין שם), שלא יאמרו שמשום שהתיר לו, הרי זה מוכרה לו בזול, ונראה כנוטל שכר על הוראתו (רש"י שם ד"ה הרחק; אור זרוע א תו), אבל לא חששו שיאמרו שהתיר האיסור שלא כדין, לפי שודאי לא יחשדוהו שהתיר דבר האסור כדי לאכול ממנו (מהר"ם לובלין שם).

חכם שהורה להתיר, מותר לו לטעום דבר מועט ממה שהתיר כדי לברר לכל שהדבר מותר, אבל לקבל במתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור משום חשד (אור זרוע קד; רמ"א יו"ד רמו כא).

באישות

קול שנתקדשה

יצא קול (ראה ערכו) על אשה שנתקדשה, ונתברר אחר כך שהוא שקר, שנחלקו אמוראים אם משתיקים הקול או לא (ראה גיטין פט א), כתבו ראשונים בדעת הסוברים שאין מבטלים הקול, שאף על פי שאין בקול כדי לאסור, אין מבטלים אותו מפני החשד, שאם תינשא יאמרו ראו אשת איש שנישאת (רש"י שם ד"ה מימר אמרי), או מפני חשד ורינון על בית דין שמתירים אשת איש (רא"ש גיטין שם, וראה ב"ח אבן העזר מו ד"ה כ' ב"י).

אשת חמיו

אשת חמיו שמותרת לו מן הדין (ראה יבמות כא א, וראה ערך אשה ובתה), אמרו בירושלמי שאסורה מפני מראית העין (ירושלמי יבמות ב ד, הובא בראשונים יבמות כא א), שנראה כנושא חמותו (בית יוסף אבן העזר טו; ט"ז שם ס"ק טו), ויש שפסקו כן להלכה (תוספות ורא"ש יבמות כא א; טושו"ע אבן העזר טו כה).

חורגים

שני חורגים שגדלו בבית אחד - שאביו של זה נשא אמו של זה - אמרו בירושלמי שאסורים להינשא זה לזה מפני מראית העין (ירושלמי יבמות ב ה, הובא בראשונים יבמות כא א), היינו שכל אחד מהם אסור לישא אשת השני שנראית כאשת אחיו (ים של שלמה יבמות ב ה, בית יוסף אבן העזר טו ד"ה שני חורגים).

וכן חורגת הגדילה בין האחים אסורה להינשא לאחד מהם, לפי שנראית כאחותם (סוטה יג ב). אבל אם לא גדלו בבית אחד - מותרים (שו"ת ר"ח אור זרוע קפב). ויש שכתבו בדעת ראשונים שאם לא גדלה עמם בבית כל שכן שאסורה, שאין הדבר ידוע שאינה אחותם (דרכי משה אהע"ז טו ד, בדעת אור זרוע א תקצה. וראה ערך חורג).

חשד של זנות וביאה אסורה

אלמנה

אלמנה לא תגדל כלב, וכן לא תשכין בר בי רב בביתה (בבא מציעא עא א ועבודה זרה כב ב), מפני החשד (רמב"ם איסורי ביאה כב טז; טוש"ע אבן העזר כב יז,יח. וראה ט"ז שם סק"י).

תלמיד חכם

לא ייצא תלמיד חכם מבושם לשוק, מפני החשד, והדברים אמורים במקום שחשודים על משכב זכור. ולא יספר עם אשה בשוק, ואפילו היא אשתו, בתו, או אחותו, שאין הכל מכירים את קרובותיו, ויבואו לחשדו (ברכות מג ב ורש"י; רמב"ם דעות ה ז). ולא ייצא יחידי בלילה, אם לא היה שם זמן קבוע לתלמודו, מפני החשד של זנות (ברכות שם ורש"י; רמב"ם שם ט).

חורבה

אין נכנסים לחורבה (ברכות ג א), ואפילו היה צריך להתפלל, מפני החשד (ברכות ג א; רמב"ם תפלה ה ו; טושו"ע אורח חיים צ ו), שלא יאמרו זונה מוכנה לו שם (רש"י שם ד"ה מפני).

אשה לא נשואה

לא תעמוד אשה בלא בעל, שלא תיחשד (רמב"ם אישות טו טז; רמ"א אבן העזר א יג, בשם י"א); ויש שכתבו שלעולם מותרת שלא להינשא, אלא שדרך עצה טובה אמרו שלא תעשה כן שלא תיחשד (באר היטב שם אות כז).

בעבודה זרה

צורות חשודות לעבודה זרה

אסור לאדם להשהות אצלו צורות מסויימות, מפני החשד (ראה להלן), וכן שנינו: טבעת שיש עליה חותם - צורה (רש"י עבודה זרה מג ב) - בולט, אסור להניחה (עבודה זרה שם, וראש השנה כד ב; רמב"ם עבודה זרה ג יא; טוש"ע יו"ד קמא ה) באצבעו (רבנו חננאל עבודה זרה שם; רש"י שם ושם) - וכן בכל מקום שתיראה (רא"ה שם; פרישה קמא כה,ל) -, משום חשד (עבודה זרה שם, וראש השנה שם), שמא יאמרו הרואים עובד הוא לה (בעל הלכות גדולות עבודה זרה בסופו; תוס' ר"ה שם ד"ה סמי; טור קמא).

עיר שיש בה עבודה זרה

עיר שיש בה עבודה זרה, שאסור להיכנס לתוכה (ראה עבודה זרה יא ב, יב א ושו"ע יו"ד קמט א), יש מהראשונים מפרשים האיסור משום חשד (רש"י עבודה זרה שם ושם; אור זרוע ב קכו)^[2].

חפצים בפני עבודה זרה

נתחב לו קוץ ברגלו בפני עבודה זרה, לא ישחה ויטלנו, וכן אם נתפזרו לו מעותיו בפני עבודה זרה, לא ישחה ויטלן, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה (עבודה זרה יב א; רמב"ם עבודה זרה ג ז; טוש"ע יו"ד קנ ב).

מעין המושך מים לפני עבודה זרה, לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה (עבודה זרה יב א; טור יו"ד קנ).

פרצופים שסילון של מים יוצא דרך פיהם, לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה (עבודה זרה יב א; רמב"ם עבודה זרה ג ח; טוש"ע קנ ב), וכעובר על איסור דאורייתא (ראה ערך עבודה זרה. תוס' עבודה זרה יב ב ד"ה פרצופות). ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאפילו לא היה הפרצוף נעבד אסור לשתות מפיו (סמ"ק סד, וראה ב"ח קנ ג), ואף על פי שלא נעשה אלא לנוי (ביאור מהרש"ל לסמ"ג שם; ב"ח שם); ויש שכתבו שהדברים אמורים כשהיו מקלחים מים לפני עבודה זרה (בה"ג עבודה זרה; רמב"ם שם; שו"ע שם).

השתחוויה

שר או כומר שיש לו צלם קבוע בבגדו או בכובעו, יש שכתבו שאדם הבא כנגדו אסור לו להשתחוות לו או להסיר כובעו בפניו, מפני מראית העין שנראה כעושה כן לעבודה זרה (תרומת הדשן קצו דעה א; רמ"א יו"ד קנ ג); ויש חולקים (ראה תרומת הדשן ורמ"א שם).

המתפלל והגיע למקום ששוחים בו (ראה ערך כריעה), ובא כנגדו גוי שיש לו שתי וערב בידו, לא ישחה אף על פי שלבו לשמים (הגהות אשרי ברכות א בסופו; שו"ע או"ח קיג ח).

כשמברך על הלבנה ורוקד כנגדה (ראה ערך ברכת הלבנה), כתבו אחרונים שלא יכרע, כדי שלא יהא נראה ככורע ללבנה (מגן אברהם תכו סק"ט, בשם של"ה).

בשחיטה

מנהג כפרות

במנהג כפרות (ראה ערכו) בערב יום-הכפורים (ראה ערכו), כתבו אחרונים שנהגו לדקדק לסבב בתרנגול שאינו ראוי להקרבה, אבל אין לסבב בתורים ובני יונה הראויים להקרבה, שלא יהא נראה כמקדיש קדשים (מגן אברהם תרה סק"ג, וראה שו"ת רשב"א א שצה).

שחיטה למים

אין שוחטים לתוך ימים ונהרות, שיהא הדם מקלח לתוכם, שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט, או שמא יאמרו עובד מים הוא זה, ונראה כמקריב למים (חולין מא א. וראה מאירי שם ד"ה ובספינה; רמב"ם שחיטה ב ה; טוש"ע יו"ד יא ג). בזמן הזה שאין מצויים עובדי עבודה זרה שעובדים למים או לשר של מים, יש שכתבו שמותר לשחוט לתוך המים או לתוך הכלי ולתוך הגומא, ואפילו בפרהסיא (ראבי"ה תתרפד, הובא בדרכי משה יו"ד יב), וכתבו אחרונים שטוב להחמיר אף בזמן הזה (דרכי משה שם. וראה רמ"א יו"ד יב ב, שבדיעבד יש להקל, וראה פלתי סק"ב).

בשבת ובמועד

בגדים רטובים

בגדים שנשרו במים בשבת, לא ישטחם בחמה לעיני העם, משום מראית העין (שבת קמו ב; רמב"ם שבת כב כ; טוש"ע או"ח שא מה), שמא יאמר הרואה הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה לייבשה (רמב"ם שם).

יציאה בכלי מלחמה

לא ייצא האיש בשבת בשריון, ולא בקסדא, ולא במגפיים [של ברזל (רש"י סב א ד"ה פזמקי)] (משנה שבת ס א; רמב"ם שבת יט א; טוש"ע אורח חיים שא ז). ופירשו ראשונים הטעם מפני מראית העין (רש"י סד ב ד"ה כל), שנראה כרוצה לילך למלחמה (רש"י על הרי"ף ס א. וראה ערך מוציא).

כלים מבית האומן

אותה ששנינו: אין מביאים כלים - במועד - מבית האומן (מועד קטן יג א), יש מהראשונים מפרשים הטעם משום חשד, שיאמרו שנתן לתקנם במועד, ושהאומן תיקנם במועד (ר"ן פסחים נה ב. וראה ערך חול המועד).

על ידי גוי

בית מרחץ

לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, מפני שהוא נקרא על שמו, וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים (עבודה זרה כא א,ב; רמב"ם שבת ו טו; טוש"ע רמג א), והרואה שמחממים בו מים בשבת אומר שהבלנים שלוחים - ישראל הם (רש"י שם ד"ה מפני).

פינוי זבל

במקצת מקומות נהגו לפנות הזבל מן הרחובות בשבת על ידי פועלים גוים בקבלנות (מגן אברהם רמד סק"ח), וכתבו אחרונים שאף על פי שפינוי הזבל מלאכה דאורייתא היא, שכן הנוטל גבשושית חייב משום בונה (ראה ערך בונה), מותר על ידי גוי בקבלנות, לפי שברבים אין חשד (ראה לעיל: גדריהם, מחלוקת בדבר); ויש שכתבו הטעם לפי שהדרך לפנות הזבל מהרחובות על ידי גוים בקבלנות, ולכן אין כאן משום מראית העין (שו"ת לחמי תודה שבספר תודת שלמים ג).

במאכלות אסורות

דם אדם

דם אדם, שאין חייבים עליו משום דם - לסוברים כן (ראה ערך דם) - אם פירש מן האדם אסור באכילה (כריתות כא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ו ב; טוש"ע יו"ד סו י), משום מראית העין (שו"ת הרשב"א ג רנז; טוש"ע שם).

דם דגים

דם דגים, שאין חייבים עליו משום דם, ואם כינסו אסור מדרבנן (ראה כריתות כא ב, וראה ערך דם) - לסוברים כן^[3] - הרי זה משום מראית העין (ראב"ד בהשגות מאכלות אסורות ו א; טוש"ע יו"ד סו ט).

חלב אשה

בשר בחלב של אשה, שאין בו איסור בשר בחלב (ראה ערך בשר בחלב), כתבו ראשונים שאסור לבשלו משום מראית העין (שו"ת הרשב"א ג רנז; שו"ע יו"ד פז ד), וכל שכן לאכלו (שו"ת הרשב"א שם). ויש מהאחרונים שכתב שבבישול עצמו אין בו איסור משום מראית העין, שהרואים יאמרו שמבשל לצורך רפואה וכיוצא, ולא אסרו אלא לאוכלו (ש"ך סק"ז). וכתבו אחרונים שבשר עוף מותר, כיון שאיסור בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן (ראה ערך בשר בחלב. רמ"א יו"ד פז ד); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בשר עוף בחלב אשה אסור (ש"ך סק"ח).

בקיום מצוות

אחורי בית הכנסת

אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים (ברכות ח ב, שם סא ב, ועירובין יח ב; רמב"ם תפילה ו א; טוש"ע או"ח צ ח), אף על פי שכבר התפלל (פרי מגדים או"ח תרעא משבצות זהב סק"ט). יש שכתבו הטעם לפי שיחשדוהו שפורק עול תפילה מעליו, כיון שהציבור מתפללים, והוא אינו נכנס (תלמידי רבנו יונה ברכות ח ב), ונראה ככופר (רש"י ומאירי עירובין שם; טוש"ע שם)^[4].

נר חנוכה

בהדלקת נר חנכה (ראה ערך חנכה וערך נר חנכה) אמרו שחצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות צריכה שני נרות, נר לכל פתח, מפני החשד, שאם לא ידליק אלא בפתח אחד, יאמרו העוברים ברוח האחרת, שכשם שלא הדליק בפתח שברוח ההיא, כן לא הדליק בפתח האחר (שבת כג א ורש"י; רמב"ם חנוכה ד י; טוש"ע או"ח תרעא ה).

בשאר דברים

השחתת הזקן

בהשחתת זקן, יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שמשורת הדין מותר לגלח במספרים אפילו כעין תער (ראה ערך השחתת זקן), מידת חסידים שלא לעשות כן מפני חשד הרואים, וראוי לנהוג כן (ריטב"א מכות כא א ד"ה ת"ר. וראה ערך הנ"ל מהרבה ראשונים שהתירו לעשות כן לכתחילה).

בית הקברות

בבית הקברות, שאין מלקטים בו עשבים, ואם ליקטם שורפם במקומם (ראה ערך בית הקברות: כבודו), כתבו ראשונים הטעם כדי שלא יחשדוהו שמוליכים לבהמתו (מרדכי מגילה כט א, וש"ך יו"ד שסח סק"ג).

גילוי ראש

תלמיד חכם צריך להיזהר שלא ללמוד בגלוי ראש, אף לסוברים שאין איסור בגילוי הראש כל שאינו מזכיר את השם, ואף לא משום מידת חסידות (ראה ערך גלוי ראש), לפי שבני אדם סבורים שיש בדבר קלות ופרשות, וכאילו עובר על דת יהודית, ואפילו לומד בחדרו יש לחשוש שמא יראנו עם הארץ, שלא לחינם אמרו שכל שאסרו חכמים מפני מראית העין, אף בחדרי חדרים אסור (ראה לעיל: בחדרי חדרים. שו"ת מהרש"ל עב).

פאה נכרית

אשה נשואה שאסורה לילך בפריעת הראש (ראה ערך דת יהודית), נחלקו אחרונים אם מותרת ללבוש פאה נכרית בלא כיסוי:

• יש שכתבו שאסורה משום מראית העין (באר שבע יח; תשובת מאהבה מח; תורת שבת להר"י ווייל שג י; שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון ריג; שו"ת סבא קדישא ב א), ואף בחצר שרבים עוברים בה, שאין איסור פריעת הראש שם אלא מדרבנן (ראה ערך דת יהודית), אסור משום מראית העין (תפארת ישראל שבת ו ה).

• יש מתירים בחצר, לסוברים שלא אסרו משום מראית העין בחדרי חדרים באיסור דרבנן (ראה לעיל; בחדרי חדרים), וחצר דינה כחדרי חדרים (שו"ת הרי בשמים א לו).

• ויש מתירים פאה נכרית (שלטי הגיבורים שבת פרק ו, הובא בדרכי משה או"ח שג ו; רמ"א או"ח עה ב, וראה מג"א שם סק"ה ומחצית השקל שם; אליה רבה שג ס"ק יח; שו"ע הרב עה ד, וכן משמע בביאור הגר"א שם) אף ברשות הרבים (שלטי הגיבורים, וראה מחצית השקל שם; פרי מגדים עה אשל אברהם סק"ה; שו"ע הרב שם), ואין כאן משום מראית העין (מגן גבורים עה בשלטי הגיבורים סק"ג; שו"ת תשורת שי מהדורה קמא תקע; שו"ת סתרי ומגיני מד (א); אגרות משה אה"ע ב יב: רוב רבותינו ועיקרי ההוראה מתירים ואינם חוששים למראית העין), שברבים לא אסרו משום מראית העין, שרבים אינם חשודים (ראה לעיל: גדריהם), וכל שכן בפאה נכרית שכל הנשים נהגו בה, וודאי שהרואים לא יתלו שכולן עוברות על דת משה ויהודית, אלא יתלו בפאה נכרית (מגן גבורים שם), ועוד מאחר שכל נשי העיר עושות כן, הדבר ידוע לכל שפאה נכרית היא, ולא יחשדוה בפריעת שערותיה (תשורת שי שם; סתרי ומגיני שם).

וכתבו אחרונים שבמקום שאין הנשים רגילות ללבוש פאה נכרית, אסור ללבשה משום מראית העין (מגן גבורים שם). ויש שכתבו שכיון שידוע לכל שאפשר ללבוש פאה נכרית הנראית כשערותיה, לא יחשדוה ששיער ראשה הוא, כיון שהיא אשה כשרה (אגרות משה שם).

הערות שוליים