הגדרה^[1] - החודש העשירי למנין החדשים

זמנו וקביעותו

שמו

חודש טבת הוזכר במקרא בשם החודש העשירי (מלכים ב כה א; ירמיה לט א, ושם נב ד; עזרא י טז; דברי הימים א כז יג; אסתר ב טז) או: עשירי, סתם (יחזקאל כט א, ושם לג כא), וכן נאמר: בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת (אסתר שם), שהוא עשירי למנין החדשים שמונים אותם מניסן (ראה ערכו. ראה ערך זכירת יציאת מצרים: זכירתה במצוות אחרות).

השם טבת הוא כשאר שמות החדשים שעלו בידם מבבל (כן משמע מירושלמי ראש השנה א ב).

ראש חודש טבת

בזמן הזה, שקביעות החדשים היא על פי חשבון (ראה ערך קדוש החודש) ראש חודש טבת פעמים שהוא יום אחד, והיינו כשחודש כסלו (ראה ערכו) שלפניו בן כ"ט יום, וביום השלשים הוא ראש חודש טבת, ופעמים שהוא שני ימים, והיינו כשכסלו בן שלשים יום, וראש חודש טבת הוא ביום השלשים ולמחרתו שהוא א' בטבת (רמב"ם קדוש החודש ח ד,ו).

הימים שאפשר שיחול בהם א' בטבת, הם א' ב' ג' ד' ו' (טוש"ע או"ח תכח ב), ואי אפשר שיחול ביום ב' אלא בשנה מעוברת (פרי חדש שם א).

מספר ימי החודש

חודש טבת - כשהקביעות היא על פי חשבון - לעולם חסר, היינו בן כ"ט יום, וביום השלשים הוא א' בשבט (ראה ערכו. רמב"ם שם ה).

יציאת שלוחי בית דין

בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה (ראה ערך קדוש החודש) - שבחדשים שיש בהם מועדות היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים כדי להודיע באיזה יום קידשו בית דין את החודש - לא היו יוצאים על ראש חודש טבת, אף על פי שיש בו צום של עשרה-בטבת (ראה ערכו), לפי שאמרו שבזמן שאין שמד ואין שלום, אם רצו מתענים, ואם רצו אין מתענים (ראה ערך עשרה בטבת. ראש השנה יח ב), וכיון שרשות הוא לא מטריחים שלוחים עליו (רש"י שם ד"ה רצו).

דיני החודש

ראש חודש טבת, בין שהוא יום אחד בין שהוא שני ימים (ראה לעיל), וכן יום ב' בטבת - ולפעמים אף יום ג' - חלים לעולם בחנוכה (ראה ערכו)^[2].

זמן עצי כהנים והעם

אחד בטבת הוא אחד מתשעה זמנים שהיו ימים טובים - בזמן הבית - למשפחות מיוחדות מישראל, ונקראו "זמן עצי כהנים והעם" (משנה תענית כו א), שבאלו הזמנים היו הכהנים והעם מתנדבים להביא עצים, והיו מקריבים קרבן אותו היום, ואפילו היו עצים הרבה למערכה היו אלו מתנדבים ומקריבים (רש"י שם ד"ה תשעה), ומטעם זה שנינו לענין מעמדות (ראה ערכו): באחד בטבת לא היה בו מעמד, שיש בו הלל (ראה ערכו), וקרבן מוסף, וקרבן עצים (משנה שם).

עשרה בטבת

צום העשירי האמור במקרא (זכריה ח יט), נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ וגו' סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַיִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (יחזקאל כד א-ב. רבי עקיבא בתוספתא סוטה (ליברמן) ו י, וגמ' ראש השנה יח ב, וירושלמי תענית ד ה)^[3].

• ויש אומרים שצום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באת שמועה לגולה, שנאמר: וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר (יחזקאל לג כא), ועשו יום שמועה כיום שריפה (רבי שמעון בתוספתא שם יא, ובבלי שם, וירושלמי שם).

תעניות נוספות בטבת

ח' בטבת נמנה בין הימים שתקנו חכמים להתענות בהם (מגילת תענית, סוף המגילה; הלכות גדולות, הלכות תשעה באב ותעניות, עמ' רלג במהדורת מכון ירושלים; טוש"ע או"ח תקפ א), שבו נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלשה ימים (הלכות גדולות שם; טוש"ע שם).

וכן ט' בטבת נמנה בין ימים אלו, ולא כתבו רבותינו על מה הוא (הלכות גדולות שם; כלבו סג; טוש"ע שם), וביום זה מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה (הלכות גדולות שם)^[4].

הערות שוליים