|
כתיבת ספר תורה הגדרה[1] - המצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר-תורה המצוה והחייבים בהמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר-תורה (ראה ערכו. רבה בסנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה ז א; טוש"ע יו"ד רע א), שנאמר: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא יח. סנהדרין שם; רמב"ם שם), והיינו את התורה שיש בה שירה זו (רמב"ם שם, ובספר המצות עשה יח). והפליגו חכמים במצוה זו, ואמרו שהכותב ספר תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני (ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב במנחות ל א; רמב"ם שם; טור שם). על האופנים שמתקיימת מעלה זו, ראה להלן. המצוה נמנית במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצות לרמב"ם שם; סמ"ג עשין כד; סמ"ק קנה; החינוך מצוה תריג. וראה ערך מנין המצוות). יש מן הראשונים שסוברים בדעת תנאים ואמוראים שחולקים וסוברים שאין חובה על כל יחיד ויחיד לכתוב לעצמו ספר תורה (רבנו יונה סנהדרין שם, בדעת ר' יוסי שם, ובדעת אביי בגמרא שם שהקשה לרבה; מהרש"א שם בלשון שני, בדעת ר' יוסי ואביי הנ"ל; ערוך השלחן יו"ד רע י, בדעת אביי הנ"ל), שהכתוב "כתבו לכם" אינו ציווי (רבנו יונה שם), או שהוא ציווי לדורו של משה בלבד (מהרש"א שם). גדרהבגדר מצות כתיבת ספר תורה, נחלקו ראשונים ואחרונים:
חובת נשים במצוה זונשים, כתבו ראשונים שפטורות מכתיבת ספר תורה (ספר המצות לרמב"ם במנין העשין שנשים פטורות מהן, שממצוה יח (כתיבת ספר תורה) אשה פטורה[3]; החינוך סוף מצוה תריג[4]). בטעם שהנשים פטורות - אף שמצות כתיבת ספר תורה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ונשים חייבות בה (ראה ערך אשה) - יש שכתבו שהוא מפני שאינן מצוות בתלמוד-תורה (ראה ערכו. ראה ערך אשה, וערך תלמוד תורה. מהר"ם שיק מצוה תריג ד; בית הלוי א ו, על פי לשון החינוך מצוה תריג) - ואף שחייבות ללמוד מצוות הנוהגות בהן (ראה ערך אשה וערך תלמוד תורה), אינן חייבות ללמוד כל התורה כאנשים (בית הלוי שם. וראה שאגת אריה לה שחלק על טעם זה). ויש שכתבו טעם אחר שנשים פטורות, שאינן יכולות לקיים את המצוה, כיון שפסולות לכתיבת ספר תורה, לדעתם (ראה שו"ת חתם סופר יו"ד רעא ד"ה ומ"מ; מנחת חינוך מצוה תריג ט; שו"ת כתב סופר יו"ד קכט; אמרי בינה או"ח יא; בית הלוי א ו), ולדעה זו כתבו אחרונים שלדעת התנאים המכשירים אשה לכתיבת ספר תורה (ראה ערך כתיבת סת"ם), נשים חייבות בכתיבת ספר תורה (שו"ת כתב סופר שם ד"ה ולפ"ז). זמן המצוהזמן המצוה, לסוברים שהמצוה היא הכתיבה (ראה לעיל: גדרה), כתבו אחרונים שהוא יכול לכתוב כל ימי חייו, אלא שראוי להקדים ולכתוב - כשאר מצוות שמוטלות על האדם לעשותן פעם אחת בימי חייו (ראה ערך מצוות עשה) - שזריזים-מקדימים-למצוות (ראה ערכו. מנחת חינוך מצוה תריג י). לסוברים שהמצוה היא שיהיה לו ספר (ראה לעיל שם) נחלקו אחרונים:
יש לו כבר ספר תורהמי שיש לו ספר תורה שמקיים בו את המצוה, יש מן האחרונים שכתבו שאם יכתוב ספר נוסף, אינו מקיים בו מצוה, שכבר יצא ידי חובה בספר שבידו (שו"ת מגד שמים נה; שו"ת חיים ביד עז (בסוף דבריו)). ומדברי ראשונים נראה שכל ספר נוסף שכותב הוא בכלל המצוה (יד רמה ורשב"א וריטב"א ומאירי בבא בתרא יד א). אף לסוברים שאינו מקיים את המצוה בכתיבת ספר נוסף, כתבו אחרונים שהכותב כמה ספרים אינו עובר בבל-תוסיף (ראה ערכו) - אף לסוברים שהעושה מצוה שתי פעמים, יש בו משום בל תוסיף (ראה ערכו, וראה שם שהרבה חולקים) - כיון שמטעמי המצוה שירבו הספרים בינינו (ראה לעיל: גדרה. שו"ת חיים ביד שם, וראה שם שכן כתב בדעת מגד שמים שם). ברכה על המצוה זוהבא לכתוב ספר תורה, כתבו אחרונים שאינו מברך על המצוה (ראה להלן).
ויש מצדדים לומר שיברך (ר"י אישקאפה בשו"ת מהר"י בירב שם בתחילת התשובה[5]), אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כתיבת ספר תורה (ר"י אישקאפה שם. וראה ערך ברכת המצוות: הנוסח), ולדעה זו יש סוברים שתחילה יכתוב את כל התורה עד "לעיני כל ישראל" (דברים לד יב) - המלים האחרונות בתורה - ויגיה כל הספר - שאם יש בו טעויות אינו מקיים בו את המצוה (ראה להלן: הספר) - ואז יברך קודם שכותב "לעיני כל ישראל", שבכתיבת מלים אלו הוא מקיים את המצוה וגומרה (חתם סופר שם סי' נב לדעה זו). ויש שכתבו שלמעשה אין לברך, משום שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות (תשובה מאהבה שפו (לסי' רע)). כמה צריך להוציא מנכסיו למצוה זולצורך כתיבת ספר תורה, צריך אדם לבזבז מנכסיו, כבשאר מצוות עשה (ראה ערך מצות עשה, ושם על השיעור שצריך להוציא. מנחת חינוך תריג י; אגרות משה יו"ד א סוף סי' קסג). הספרמצוה לכתוב את ספר התורה כולו (ראה להלן. וראה שו"ת בנין עולם יו"ד סוף סי' נד), ומדברי ראשונים נראה, וכן כתבו אחרונים, שהמצוה היא לכתוב ספר הקדוש בקדושת ספר-תורה (ראה ערכו. רמב"ן מלחמות סוכה ד ב, וחידושי הר"ן סנהדרין מח ב, ושו"ת רדב"ז ב תשעז. וראה שו"ת מהרש"ג סוף סי' ר, מרחשת ג ה אות ב, ועמק ברכה כתיבת ספר תורה אות א), ואין יוצאים ידי חובה בכתיבת חומשים (ראה ערכו), שאין בהם קדושת ספר תורה (ראה ערך חומשים וערך ספר תורה שאין בחומשים קדושת ספר תורה, וראה מהרש"ג ועמק ברכה שם, שמטעם זה אינו יוצא ידי חובה בחומשים). ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שתכלית המצוה היא כדי ללמוד בספר שכותב (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה), מתקיימת המצוה אף בכתיבת חומשים, אף שאין בהם קדושת ספר תורה, שאף בזמן שתורה-שבעל-פה (ראה ערכו) לא נתנה להיכתב (ראה להלן: בשאר כתבי הקודש), חומשים נתנו להיכתב וללמוד מהם (ראה ערך חומשים שמותר לכתבם, וערך תורה שבכתב. אגרות משה או"ח ד לט ד"ה עכ"פ הא, ומשנה הלכות ז ח ד"ה ובמה). וכתבו ראשונים שאף שלמדים את חיוב הכתיבה מהכתוב: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא יח. ראה לעיל: המצוה והחייבים בה), ו"השירה הזאת" היא, לדעתם, שירת "האזינו" (ראשונים דלהלן, וראה רש"י ורמב"ן דברים שם), אין לומר שהמצוה לכתוב שירת האזינו בלבד, שאין כותבים את התורה פרשיות-פרשיות (ראה ערך תורה שבכתב), ובהכרח כוונת הכתוב לצוות שיכתבו תורה שיש בה שירה זו (רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה ז א, ובספר המצות עשה יח. וראה חינוך מצוה תריג), כלומר לכתוב כל התורה עד שירה זו שהיא גמר התורה (בית יוסף יו"ד רע; ב"ח שם; ערוך השלחן שם א). ויש מן הראשונים שכתבו ש"השירה הזאת" הכוונה לכל התורה (רלב"ג שם; תוספות נדרים לח א ד"ה למען; ר"ן שם), שמצינו שהתורה נקראת שירה (ראה חגיגה יב ב. הכתב והקבלה שם). כשאינו יכול לכתוב ספר שלםמי שאינו יכול לכתוב ספר תורה שלם, כתבו אחרונים שאינו חייב לכתוב מקצתו (אחרונים דלהלן) - אף שבשאר מצוות מי שאינו יכול לקיים את המצוה כולה, חייב לקיים מקצתה, כדין חצי-שעור (ראה ערכו) במצוה, לסוברים כן (ראה ערך חצי שעור: במצוות עשה) - כיון שהמצוה היא שיהיה לו ספר תורה, לסוברים כן (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה), ואין ענין שיהיה אצלו חצי ספר, שאין בו קדושת ספר תורה, ולדעתם קיום המצוה הוא רק בספר שיש בו קדושת ספר תורה, וכתיבת חצי ספר אינה חצי שעור ואינה כלום (מרחשת ג ה אות ב, וראה שו"ת חתם סופר יו"ד רעט). ועוד כתבו טעם אחר, שאין מצוה בכתיבת מקצת מהספר, ואף לסוברים שהמצוה היא הכתיבה (ראה לעיל שם), שהרי אסור לכתוב מהתורה פחות מפרשה שלימה (ראה ערך תורה שבכתב), ובהכרח שמצוה זו לא ניתנה לחצאין, ובכתיבת מקצתה אינו מקיים דבר (מרחשת שם). ספר הפסול משום חסרות-ויתרותספר שפסול משום טעות בחסרות-ויתרות (ראה ערך חסרות ויתרות: בהכשר ספר תורה תפילין ומזוזה. וראה מנחת חינוך תריג ג), אין מתקיימת בו המצוה (שאגת אריה לו; תשובה מאהבה ג שפט), ולפיכך יש מן האחרונים שכתבו, שבזמן הזה, שאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות, אין בידינו לקיים המצוה (שאגת אריה שם; תשובה מאהבה שם), אלא שכתבו שמדרבנן יש חיוב לכתוב ספר תורה אף בזמן הזה, שאם לא כן תהא התורה משתכחת, וכיון שצריך לכתוב חמשה חומשי תורה כדי שלא תשכח תורה מישראל, ראוי לכותבם כדיני קדושת ספר תורה לכל דבר (שם ושם); ועוד כתבו שאין החיוב לכתוב בזמן הזה אלא כדי ללמוד בספר שכותב, ולפיכך מי שיש לו ספר תורה ללמוד בו שוב אינו צריך לכתוב ספר אחר (שאגת אריה שם). על דעת הרבה ראשונים ואחרונים שיש לסמוך על הנוסח המסור בידנו להכשיר ספר תורה, ואין לחוש שפסול משום חסרות ויתירות, ראה ערך חסרות ויתרות. ספר הכתוב בלשון אחרכתיבת ספר תורה בשאר לשונות חוץ מלשון הקודש - שספר תורה כשר בכל לשון (ראה ערך ספר תורה) - יש מהאחרונים שכתבו שאין יוצאים בה חובת המצוה, שאין המצוה אלא בכתיבה בלשון הקודש (טורי אבן מגילה ח ב ד"ה אין); ויש שכתבו בדעת ראשונים שמקיימים את המצוה אף בספר הכתוב בשאר לשונות (בית אהרן (ראבין) קכו אות א ד"ה אך, בדעת ר"ח בתוספות סוטה לג א ד"ה כל ; נחל איתן הלכות ספר תורה ז, בדעת רמב"ם שם). מעשה המצוההמגיה ספר האם נחשב ככותבומצות כתיבת ספר תורה אינה דווקא בכתיבת כולו מתחילתו, אלא אף ספר שהיה מוטעה והגיהו, אפילו לא הגיה בו אלא אות אחת - לאחר שקנאו (ראשונים דלהלן), או ירשו (ספר הקנה סוד מצות ספר תורה וכתיבתה; מנחת חינוך מצוה תריג ד; נחל אשכול הלכות ספר תורה אות טו (הא'); בית הלוי א ו סוף אות ב; ערוך השלחן יו"ד רע ד; שו"ת מהרש"ג ב רד) - שמעלים עליו כאילו כתבו (מנחות ל א; רמב"ם ספר תורה ז א; רמ"א בשו"ע יו"ד רע א), כתבו ראשונים שמקיים בו את המצוה לכתוב לו ספר תורה (תוספות מנחות ל א ד"ה אם; רא"ש הלכות ספר תורה א; הגהות מיימוניות ספר תורה ז א; סמ"ג עשין כד; מנחת חינוך ונחל אשכול שם בדעת הרמב"ם; רמ"א שם). ואף במוחק אות מיותרת, שעל ידי מחיקתו מכשיר הספר, כתבו אחרונים שמקיים בזה המצוה (ספר סת"ם הלכות ספר תורה עד). ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שאינו מקיים את המצוה בהגהה (שאגת אריה לד; צפנת פענח הלכות ספר תורה ז א, ואבי עזרי שם, בדעת הרמב"ם. וכן צידד מקדש מעט שם סק"ט), שהמצוה היא לכתוב את הספר כולו מתחילתו לסופו (מקדש מעט ואבי עזרי שם). הכותב אות אחת בספר, ואחרים סיימו כתיבתוהכותב אות אחת בספר, ואחרים סיימו כתיבתו, יש סוברים שאף הוא בכלל המגיה אות אחת, שמעלים עליו כאילו כתבו, ומקיים את המצוה. לפיכך כמה אנשים שכתבו ספר תורה, וכל אחד מהם כתב מקצתו, כולם מקיימים את המצוה כאילו כל אחד מהם כתב את כולו, כשם שהמגיה אות אחת בספר מקיים את המצוה (ראה לעיל בסמוך. שו"ת בית אפרים יו"ד סג). והרבה סוברים שדווקא המשלים את הספר מקיים בכתיבתו את המצוה (שו"ת חתם סופר או"ח נב; שו"ת טוב טעם ודעת א רלב; מרחשת ג ה אות ב; חמש ידות יד א ז). השוכר סופר שכותב לו ספר תורההשוכר סופר וכתב לו ספר תורה, כתבו ראשונים שיצא ידי חובתו (ספר המצות לרמב"ם עשה יח, וראה רמב"ם ספר תורה ז א; החינוך מצוה תריג; רבנו יהונתן (נ"י) הלכות ספר תורה ב ב; רמ"א בשו"ע יו"ד רע א[6]), ששלוחו של אדם כמותו (ראה ערך שליחות. האשכול (רצב"א) ריש הלכות ספר תורה. ראה תשובת ר"י אישקפה בשו"ת מהר"י בי רב סב, ושלחן גבוה יו"ד שם סק"ג, ומנחת חינוך תריג ח, ועוד). אף לסוברים שהשוכר סופר לכתוב לו יוצא ידי חובתו, כתבו ראשונים שלכתחילה טוב יותר שיכתוב בעצמו (רמב"ם שם; החינוך שם). ואחרונים כתבו כמה טעמים בדבר:
על מי שאם יעשה את המצוה בעצמו, תתקיים בפחות הידור מאם יעשנה על ידי שלוחו - כגון שכתיבת הסופר נאה ומהודרת משלו – ראה ערך מצוה בו יותר מבשלוחו (וראה חיי אדם ודובב מישרים שם, וראה שבט הלוי ב קלה). הניחו לו אבותיו ספר תורה
יש שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כדעה זו שיוצא ידי חובה בספר שהניחו לו אבותיו (בית הלוי א ו ד, בדעת הסוברים שלהלכה בקניה יוצא ידי חובתו, ראה בסמוך, והוא הדין בירושה, ובדעת הרי"ף שם; ערוך השלחן שם, בדעת רא"ש וטור שהשמיטו דברי רבה). אבל הרבה פוסקים כתבו שלהלכה אינו יוצא ידי חובה בספר שהניחו לו אבותיו (ב"ח שם; שו"ת מהרי"ט ב יו"ד ה; שאגת אריה לד. וכן נקטו בפשיטות הרבה אחרונים). הקונה ספר תורהבקניית ספר תורה –
ולשיטה זו שהקונה מקיים מצוה, אותה שאמרו שהקונה ספר תורה כחוטף מצוה מן השוק (ראה לעיל), היינו שהיא כמצוה שנזדמנה לו במקרה, ולא שכיוון לבו עליה (קרית ספר למאירי מאמר ד א).
כתב ספר תורה ואבד הספרכתב ספר תורה ואבד הספר מן העולם –
הכותבים ספר תורה בשותפותהכותבים ספר תורה בשותפות (ראה ערכו) - שהסופר כותב בשליחות השותפים (שו"ת בית אפרים דלהלן), וכן שותפים שקנו ספר תורה, לסוברים שאף בקניה מקיימים את המצוה (ראה לעיל: הקונה ספר תורה. שו"ת בנימין זאב דלהלן) - נחלקו אחרונים אם יצאו ידי חובה:
בשאר כתבי הקודשכתיבת תורה-שבעל-פה (ראה ערכו), וכן כתיבת תורה-שבכתב (ראה ערכו) באופן שאין בה קדושת ספר-תורה (ראה ערכו) - כגון שאינה מדוייקת בחסרות-ויתרות (ראה ערכו, ושם אם בכל אופן נפסל בכך), או בלא תגים (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך תגים) - בזמן שנתנה תורה שבעל פה להיכתב ולומדים אותה מתוך הכתב, וכן תורה שבכתב נכתבת אף באופן שאין בה קדושת ספר תורה (ראה ערך עת לעשות לה', וערך תורה שבכתב, וערך תורה שבעל פה), נחלקו בדבר:
ומצדדים אחרונים שאין בזה שיעור, וכל שעושה אפילו פעולה אחת בספר שעל ידה אפשר ללמוד בו, יש בה קיום מצוה, שענין המצוה, לדעה זו שמקיימים מצוה בשאר כתבי הקודש, הוא כדי ללמוד, וכל שפעל במעשיו כדי ללמוד, קיים בזה כוונת התורה במצוה זו (משנה הלכות ה סוף סי' קפז[11]. וראה נפש חיה יו"ד עה ד"ה והנה).
ואף בדעת הראשונים שכתבו שיש מצוה בכתיבת שאר כתבי הקודש, יש מן האחרונים שכתבו שעיקר המצוה הוא לכתוב ספר תורה (בני יונה רע ו ובארוך א; שו"ת שאגת אריה לו; ברכי יוסף יו"ד שם ס"ק יב), וכתיבת שאר כתבי הקודש כדי להגות בהם אינה אלא מסעיפי המצוה (בני יונה קצר שם), או ענף מצוה (ברכי יוסף שם). כתיבת ספר תורה בזמן הזהכתיבת ספר תורה בזמן שתורה-שבעל-פה (ראה ערכו) ניתנה להיכתב (ראה ערך עת לעשות לה', וערך תורה שבעל פה) - לסוברים שבזמן הזה יש מצוה בכתיבת שאר כתבי הקודש כדי להגות בהם (ראה לעיל) - נחלקו אם יש בה מצות כתבו לכם את השירה הזאת:
קניית כתבי הקודשקיום המצוה בשאר כתבי הקודש שלא בכתיבתם - כגון בקנייתם - בזמן שיש מצוה בכתיבתם (ראה לעיל), לסוברים שבספר תורה אין מתקיימת המצוה אלא בכתיבתו, ומשום כך אינו מקיים מצוה בקניה (ראה לעיל: מעשה המצוה; הקונה ספר תורה), נחלקו אחרונים בדבר:
במלךהמצוהמצות עשה על המלך (ראה ערכו) לכתוב לו ספר-תורה (ראה ערכו. ספרי דברים קס; משנה סנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה ז ב, ומלכים ג א), שנאמר: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר (דברים יז יח. סנהדרין שם). ויכול לכתוב ספרו על ידי אחרים (רמב"ם ספר תורה ז ב, וכעין זה בסמ"ג עשין כה, ובמאירי סנהדרין כא א). על הנהגות מיוחדות שעל המלך לנהוג בספר תורה שלו, כגון שצריך להיות עמו בכל מקום, ושצריך לקרוא בו, ועל פרטי הדינים, ראה ערך מלך (וראה להלן).
טעמהבטעם המצוה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא המפורש בכתוב: וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול (דברים יז כ), שהוא נתינת טעם לכתוב שלפניו: וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (שם יח. דעת זקנים מבעלי התוספות שם כ). ויש מוסיפים, שהמלך הוא ברשות עצמו, ולא יוכיחו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ורשאי להכות ולהמית את מבזיו (ראה ערך מורד במלכות וערך מלך), על כן צריך שמירה גדולה וזכרון טוב שיעמוד נגדו ויביט אליו תמיד, למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו (החינוך תקג). החייב בהמלך החייב בכתיבת ספר תורה, הוא בין מלך ממלכי בית דוד, ובין מלך ממלכי ישראל (רבנו יונה וחידושי הר"ן סנהדרין כא ב). אפילו אינו מלך על כל ישראל, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שחייב בכתיבת ספר תורה (מחנה חיים א סוף סי' ט, על פי רמב"ם מלכים א ח), שעל זה נאמר: כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ (דברים יז יח), ממלכתו שלו אף שאינה על כל ישראל (מחנה חיים שם). ויש שכתבו עוד שאף מלך שמלך שלא כדין, כל שבפועל הוא מנהיג מלכות, חייב בכתיבת ספר תורה (תורת המלך (אריאלי) מלכים ג א). ויש מן הראשונים שכתבו שפרשת המלך אינה נוהגת אלא במלך על כל יהודה וישראל, ושנתמנה על פי המקום (תוספות סנהדרין כ ב ד"ה מלך בתירוץ אחרון. וראה שם בתירוצים ראשונים, ורבנו יונה וחידושי הר"ן שם, וראה ערך מלך). וכתבו אחרונים בדעתם, שאף מצות כתיבת ספר תורה בכלל פרשת המלך, ואינה נוהגת במלך שאינו על כל ישראל, או שלא נתמנה על פי המקום (משיב דברים יו"ד קנט). אשהאשה, לסוברים שאפשר שתירש את המלוכה (ראה מנחת חינוך מצוה תצז ב, וראה ערך מלך), כתבו אחרונים שחייבת בכתיבת ספר תורה - אף לסוברים שאשה אינה חייבת לכתוב ספר תורה בתורת הדיוט (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; חובת נשים במצוה זו. תורת המלך דלהלן) - שאף היא בכלל החיוב המוטל על המלך לכתוב ספר תורה (תורת המלך (אריאלי) מלכים ג א. וראה מרגליות הים סנהדרין כא ב אות לו, שנקט שאינה חייבת כיון שאינה חייבת בקריאה). הספר שמצווה לכתוב
הלכה שצריך לכתוב את התורה כולה (רמב"ם מלכים ג א, וספר תורה ז ב[13]); ויש מן הראשונים שכתבו מפי השמועה, שהמלך אינו מצווה לכתוב לו אלא את עשרת הדברות (דעת זקנים מבעלי התוספות דברים יז כ; רא"ש שמות כ יד[14]). חייב לכתוב שני ספריםהמלך שנינו שחייב לכתוב שני ספרי תורה, שנאמר: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה (דברים יז יח. ברייתא סנהדרין כא ב, ושם כב א), "משנה" משמע שנים (רש"י ויד רמה ופסקי רי"ד שם כא ב). וכתבו ראשונים שספר אחד כותב כשאר הדיוט - ויוצא בו ידי חובה אפילו כתבו קודם שמלך, כשהיה הדיוט (רמב"ם ספר תורה ז ב, וסמ"ג עשין כה), ואין צריך שיהיה עמו תמיד, כמו הספר שכותב בתורת מלך (ראה ערך מלך), אלא מניחו בבית גנזיו (סנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה ז ב, ומלכים ג א; סמ"ג עשין כה) - ולא נצטוה כמלך אלא על ספר אחד נוסף על זה שחייב בו כשאר ישראל (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה. רש"י ויד רמה שם; רמב"ם ספר תורה שם, וראה מלכים שם). עוד כתבו ראשונים שאין חילוק בין המלך ובין הדיוט בספר שהמלך כותב כשאר הדיוט, וכשם שהדיוט אינו יוצא ידי חובתו בספר שהניחו לו אבותיו - לסוברים כן (ראה לעיל: מעשה המצוה; הניחו לו אבותיו ספר תורה) - כך המלך אינו יוצא בו ידי חובתו (יד רמה סנהדרין כא ב). אמנם יש מן הראשונים שסוברים שהמלך שהניחו לו אבותיו ספר תורה, אינו חייב לכתוב אלא ספר אחד (רמב"ם מלכים ג א, ושו"ת רדב"ז ה אלף תמה (עב) וכסף משנה שם ועוד, בדעתו; מאירי סנהדרין כא ב), וכתבו אחרונים בדעתם שכמו כן אם קנה ספר תורה, אינו חייב לכתוב אלא ספר אחד נוסף (מנחת חינוך מצוה תריג). ואף שהדיוט אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו (ראה לעיל שם), המלך, כיון שבספר תורה שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו, הרי מחוייב הוא לכתוב ספר תורה, ודי לו בזה (כסף משנה שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
