הגדרה^[1] - הכתובה שיש לה לַיְבָמה לאחר שכינסה היבם, וההבדלים שבין כתובתה לכתובת שאר אשה

הערך שלפנינו עוסק בכתובת היבמה לאחר שיִבְּמה היבם, שלכל דיניה היא כאשתו (ראה ערך יבום: המצוה וגדרה).

על הכתובה מבעלה הראשון, שאין היבמה גובה אותה לאחר מיתת בעלה הראשון; ועל יבמה שמתה בעודה שומרת-יבם, שאין יורשיה גובים כתובתה, והטעם בזה, ואם יורשי הבעל מתחייבים בקבורתה, ראה ערך כתובה.

על גביית כתובתה לאחר שנחלצה, ראה ערך חלוצה.

על יבמה שאין ראויה ליבום, כגון כשהיא אסורה ליבם, או כשפסלה בגט, וכן לסוברים שמצות חליצה קודמת למצות יבום, אם גובה כתובתה קודם חליצה, ראה ערך כתובה.

על יבמה המסרבת להתייבם, אם היא כמורדת, ומפסידה את כתובתה, ראה ערך מורדת.

חיוב הכתובה

מהות הכתובה

יבמה שכינסה היבם, כל זמן שהיא נשואה ליבם אינה גובה את הכתובה שהיה לה מבעלה הראשון, ואם תתאלמן או תתגרש מהיבם יש לה כתובה כשאר נשים (ראה ערך כתובה. ראה פסקי ריא"ז כתובות ח ד ג), וגובה כתובתה מנכסי בעלה הראשון שמת, שירש אותם היבם (משנה יבמות לח א, כתובות פ ב; רמב"ם יבום א א, אישות כב יא; טוש"ע אבן העזר קסו ד, ושם קסח ג. ראה ערך ירושת היבם); ואין היבם מתחייב לה כתובה נוספת (תוס' ישנים יבמות לט א, בשם ר"ש; רמב"ן ורא"ה כתובות פב ב), ושאר נכסיו אינם משתעבדים לכתובתה (שיטה מקובצת כתובות שם בשם רש"י מהדורא קמא, וראה רש"י יבמות שם ד"ה מן), אף על פי שבשאר נשים חייב הבעל כתובה, וכל נכסיו משועבדים לה (ראה ערך ירושת היבם).

טעם פטור היבם מכתובה

בטעם שהיבם אינו חייב לה כתובה, אמרו שהוא משום שאשה הקנו לו מן השמים (יבמות לט א; כתובות פב ב). בביאור טעם זה, נחלקו הדעות:

• יש מן הראשונים שפירשו שסברא זו נאמרה לפטור את היבם מלהתחייב ליבמה כתובה ושאר חובות שבעל חייב לאשתו, מהם שפירשו, שאשה הקנו לו מן השמים הכוונה שיכול היבם ליבמה בעל כרחה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג תרנח; מרדכי יבמות רמז כו), ולא באה לו על ידי כתובה (שיטה מקובצת כתובות פב ב, בשם רש"י מהדורא קמא); ומהם שפירשו, שאשה הקנו לו מן השמים, בלא שום טורח ובלא שום הוצאה (ר"י מלוניל כתובות פ ב), ולא מצאנו שהטיל עליו הכתוב ליתן לה מוהר ומתן (לבוש אה"ע קסו ב).

• מן האחרונים יש סוברים שאין חייב בכתובה אלא הנושא אשה מרצונו, ומפרשים "אשה הקנו לו מן השמים", שבעל כרחו של היבם מייבמה, שזה חובתו מן התורה לייבם את יבמתו, ולפיכך אינו חייב לה כתובה (חידושי מהרי"א כתובות פב ב; משך חכמה שמות כב טו).

• יש סוברים שאין הבעל מתחייב בכתובה אלא כשהוא קונה את האשה, והיבם אינו קונה את היבמה, אלא התורה היא שהקנתה לו את היבמה בעת שבא עליה, אפילו אינו מתכוין לקנותה (ראה ערך יבום), ולכן אינו חייב לה כתובה (אבני נזר אה"ע ריב ד).

• יש מן האחרונים שפירשו ש"אשה הקנו לו מן השמים" אינו אלא סברא שכתובת המת משמשת ככתובה לנישואי היבם, ומפרשים "אשה הקנו לו מן השמים", שעל כרחה היא אשתו, כאילו הוא הבעל הראשון, ואין כאן נישואים חדשים, אלא הם הנישואים הראשונים, ובהם כבר יש לה כתובה (בית יעקב כתובות פב ב; אמרי בינה (גרמיזאן) כתובות שם; אבן האזל יבום א א).

• ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שחולקים על כל זה, וסוברים שהטעם שאין לה כתובה מן היבם אינו משום שהקנו לו אשה מן השמים, אלא משום שהיבם על דעת כתובתה הראשונה כנסה, והיבם עומד במקום אחיו, והרי זה כמגרש את אשתו והחזירה, שאין לה ממנו אלא כתובה אחת (ראה פסקי ריא"ז כתובות ח ד ג, וראה קובץ שיעורים כתובות אות רפז).

פטור היבם מחיוב כתובה ליבמתו, יש סוברים שהוא מעיקר הדין (לבוש אה"ע קסח א; שו"ת שבט בנימין רכו, ד"ה אשר (פח א); שו"ת אבני שיש ב נח ד"ה ואבוא; חידושי מהרי"א כתובות פב ב; משך חכמה שמות כב טו); ויש סוברים בדעת ראשונים שמעיקר הדין חייב היבם בכתובה אלא שתקנת חכמים היא לפטרו (ראה מהרש"א כתובות פא א על תוס' ד"ה הרוצה, בדעת תוס' שם; בית שמואל אה"ע קסח סק"ג).

תנאי כתובה

תנאי כתובה - כגון מזונות שאשה ניזונה מנכסי בעלה המת כל ימי אלמנותה (ראה ערך מזונות) - היבם פטור מהם, כשם שפטור מעיקר הכתובה (ראה כתובות נג ב, ורש"י שם ד"ה כיון דאמר מר), ואין היבמה גובה אותם אלא מנכסי הבעל הראשון (תוס' כתובות שם ד"ה בת; רא"ש שם כח; ריטב"א שם; ר"ן שם; מאירי שם).

מזונות היבמה בחיי היבם ניגבים מנכסי היבם ולא מנכסי הבעל הראשון, אף לסוברים שחיוב מזונות לאשה הוא חיוב מתנאי כתובה (ראה רמב"ם אישות יב ד, וראה ערכים: תנאי כתובה; מזונות), משום שהיבם חייב במזונותיה, כשאר בעל שחייב במזונות אשתו (דרישה אה"ע קס סק"א; צפנת פענח אישות יב ב).

תוספת כתובה

תוספת כתובה שנהגו לכתוב אף לאלמנה, שהנושא אלמנה בסתם חייב לכתוב כפי המנהג (ראה רמב"ם אישות כג יב. וראה ערך תוספת כתובה), כתבו האחרונים שאין היבם חייב בה (שו"ת בית דוד (שאלוניקי) ב אה"ע קז; שו"ת מעיל שמואל (פלורנטין) לב. וראה שו"ת ר"י מיגאש קלט ד"ה ואם), משום שאשה הקנו לו מן השמים (ראה לעיל), ומנהג המקום אינו גדול מתקנת חכמים ליתן מנה לאלמנה, שאין היבם חייב בו (בית דוד שם. וראה שו"ת מעיל שמואל שם).

ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שאף על פי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואין צריך לכתוב לה עיקר כתובה, צריך לכתוב לה תוספת כתובה כמנהג כל נושא אלמנה, שתוספת כתובה אינה אלא מתנה שנותן הבעל לאשתו משום חיבת ביאה, ואינו יכול להיפטר בזה בתוספת שכתב לה בעלה הראשון (שו"ת בארות המים אה"ע ד).

נדוניא

נדוניא - שהם נכסים שמכניסה האשה לבעלה בשעת נישואיה, והבעל מקבל על עצמו אחריותם (ראה ערכים: נדוניא; נכסי צאן ברזל) - שהכניסה היבמה לבעל הראשון, ובשעת מיתתו קיימים נכסי הנדוניא, או שהותיר נכסים לאחריותה, וכשנתייבמה נכנסו לרשות היבם (ראה ערך נדוניא), נחלקו הראשונים בדינה:

• יש ראשונים סוברים שאינה נגבית אלא מנכסי הראשון (רבינו קרשקש כתובות פב ב; ר"ן שם; פני יהושע כתובות פא א על תוס' ד"ה הרוצה), והיבם אינו חייב באחריות הנכסים (חזון איש אה"ע קלה פרק האשה שנפלו סק"ג), שלא נשתעבד לנכסים אלו, ולא קיבל עליהם אחריות (אילת אהבים כתובות שם).

• ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שהיבם פטור מכתובת יבמה, אינו פטור אלא מעיקר כתובה, אבל מתחייב הוא באחריות נכסי נדונייתה שקיימים בשעה שכנסה, ואף על פי שירשה מאחיו, דנים כאילו הכניסה לו היבמה נכסים אלו - וכאילו גבתה את הנדוניא מן הראשון והכניסה לשני (מלאכת חרש ח ס"ק מח, וחזון איש שם) - ואם נפסדו אותם נכסים, גובים כנגדם משאר נכסיו (ים של שלמה יבמות ד יד, בדעת הרמב"ם).

גרשה והחזירה

יבמה שנתייבמה, וגרשה היבם והחזירה קודם שתגבה כתובתה, אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה הראשון, ואין היבם חייב לה כתובה נוספת (ראה משנה כתובות פ ב; שיטה מקובצת כתובות פב ב; טוש"ע אה"ע קסח ב), ואין שאר נכסיו משועבדים לה (שיטה מקובצת שם פב ב, בשם תלמידי רבינו יונה), שעל מנת כתובתה הראשונה החזירה (ראה כתובות פב ב) - כשאר אשה, שאם גרשה בעלה והחזירה אין לה אלא כתובתה הראשונה (ראה ערך כתובה) - ואף על פי שלא כתב לה כתובה, לא תקנו חכמים שיכתוב לה עתה כתובה (תוס' רי"ד כתובות פב ב; שיטה מקובצת שם, בשם ר' יונתן).

מכירת נכסי הבעל הראשון

נכסי הבעל הראשון, אין היבם רשאי למכרם (כתובות פא ב; רמב"ם אישות כב יא; טוש"ע אה"ע קסח ג) - אף על פי שירשם ואוכל מהם פירות (ראה משנה כתובות פ ב. ראה ערך יבום) - ואפילו משייר מהם כדי כתובתה (רש"י שם א ד"ה ויפייס וד"ה מגרשה; תוס' שם ד"ה הרוצה), לפי שהם משועבדים לפרעון כתובתה (ראה כתובות פא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו הנכסים שוים מאה מנה, וכתובתה אינה אלא מנה (כתובות שם ב). ואף להחליפם בדבר העושה פירות יותר מהקרקע, כיון שאינו בטוח כמותה - אינו רשאי (ראה שו"ת ר"י מיגאש קלט).

גרשה היבם, אין לה בנכסי המת אלא כתובתה (משנה כתובות פ ב), ואם בא היבם למכור שאר נכסים - רשאי למכרם (רש"י שם פב ב ד"ה גירשה).

עבר ומכר

עבר היבם ומכר בנכסי המת בעודה תחתיו, נחלקו אמוראים אם מכירתו בטלה:

• לדעת רב יוסף מכירתו בטלה מיד, אפילו קודם שתבוא האשה לגבותם (כתובות פא ב; תוס' שם א ד"ה הרוצה, וראה מהרש"א שם; רמב"ן בבא בתרא נ א), מפני שחזקו חכמים את שעבוד היבמה - יותר משאר שעבוד, שמכירתו קיימת ואינה בטלה אלא כשגובים ממנו (ראה ערך נכסים משועבדים) - שכל תקנה שתקנו חכמים בדיני ממונות משום הפסדו של אחר, תקנו שלא יועילו מעשי העובר עליה (שו"ת רדב"ז ו ב' אלפים סח, בתירוץ ב; שו"ת פנים מאירות א לד; ט"ז אורח חיים תקכד סק"א; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא קכט, קעד; שו"ת חתם סופר יורה דעה ו).

• אביי חולק וסובר שהיבם שמכר - מכירתו קיימת (כתובות פא ב. וראה רש"י שם ד"ה שלחה), שלדעתו לא תקנו חכמים להחמיר ביבמה שלא יחולו מעשיו (מהרש"א כתובות פא א, על תוס' ד"ה הרוצה).

הלכה, שמכירתו בטלה, בין מכר ובין נתן מתנה, ובין שחלק עם אחיו בנכסי המת, בין שמכר קודם יבום את זכותו בנכסים שיזכה בהם ביבום, ובין שמכר אחר היבום (כתובות פב א; רמב"ם אישות כב יא; טוש"ע אה"ע קסח ג).

מכירת מטלטלים

נכסי הבעל הראשון המשועבדים לכתובת יבמה, שאין היבם רשאי למכרם, הם אותם נכסים המשתעבדים לכתובת כל אשה (ראה משנה כתובות פ ב, וגמרא שם פא ב).

מטלטלים שהשאיר הראשון, לסוברים שמטלטלים משתעבדים לכתובת אשה (ראה ערך כתובה), יילקח בהם קרקע, והיבם אוכל פירות (כתובות פא ב).

בזמן הזה, שתקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלים, אף לסוברים שמטלטלים אינם משתעבדים לכתובה (ראה ערך כתובה), כתבו הראשונים שאף ביבמה משתעבדים המטלטלים שהניח המת לכתובתה, ואסור ליבם למכרם (רי"ף כתובות פא ב; רמב"ן בספר הזכות גיטין מא א; רשב"א שם; ריטב"א שם פב א; רא"ש שם ח יג; טור אה"ע קסח; דעה א בשו"ע שם ה).

ויש מן הגאונים שכתב, שתקנת הגאונים לא היתה אלא באלמנה או גרושה כדי שיהא חן, דהיינו שיהיה לה ממון ויהיו קופצים עליה לשאתה, אבל יבמה שהיבם מייבם אותה ואינה צריכה חן, לא תקנו להוציא מהיבם מטלטלים שהשאיר בעלה משום שעבוד כתובה, ואין לוקחים בהם קרקע (העיטור כ' כתובות סוף ד"ה החמישי (לד ב), ורמב"ן בספר הזכות גיטין מא א, בשם גאון).

ויש ראשונים שכתבו, שהיבם משתמש במטלטלים כמו שירצה, שאין כוח בתקנת גאונים זו למונעו מנכסי אחיו, ולאוסרם עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם (רמב"ם אישות כב יג; שו"ע שם דעה ב), ודי שנחמיר שתגבה היבמה מן המטלטלים בעת גביית כתובתה (פירוש המשניות לרמב"ם כתובות ח ז; ריב"ש שסה, בדעת הרמב"ם).

בזמן הזה

בזמן הזה, כתבו האחרונים, שתקנו הגאונים שאחר חתימת התלמוד שהיבם ישתעבד לכתובת היבמה מנכסיו, אפילו באופן שיש לה כתובה מהראשון, והניח אחריו נכסים (כנסת הגדולה אה"ע קסו הגהות הטור סק"ט, בשם שו"ת ר"א חסון כת"י, בדעת הרי"ף; מלאכת חרש ח ס"ק לג). וכן כתבו הראשונים להלכה, שאף על פי שיש נכסים לראשון מתחייב היבם באחריות כתובתה מנכסיו (ר"י ברצלוני ספר השטרות שטר לה; רי"ף יבמות קו ב; רא"ש יבמות יב יט; ראה העיטור כ' כתובת יבמין (לח ג); ראה מלאכת חרש שם ס"ק מ; ראה אור זרוע תרמא; מאירי יבמות לח א, קו ב, כתובות פ ב). ומהם יש מוסיפים שנהגו שקורעים את כתובתה מהראשון, וכותב לה היבם כתובה אחרת, כדי שיהיה שעבודה על כל נכסיו (מאירי יבמות לח א, וכתובות שם). ויש מן האחרונים מוסיפים, שאם לא רצה היבם לשעבד נכסיו לאחריות כתובתה, כופים אותו לחלוץ (שו"ת מבי"ט ב נג, וראה שו"ת שבט בנימין רכו; שו"ת בארות המים אה"ע ד).

ויש אחרונים סוברים, שאף בזמן הזה כשיש נכסים מראשון לכתובתה, אין היבם צריך להשתעבד לכתובתה מנכסיו (ראה שו"ע אה"ע קסו ד. וראה שו"ת שבט בנימין שם (צ א), בדעת משפט צדק שם).

לסוברים שמתחייב היבם באחריות כתובתה, כתבו האחרונים שאף על פי שמדין התלמוד יבם אינו רשאי למכור נכסי המת (ראה לעיל), מכל מקום כיון שנשתעבד לה מתקנת הגאונים, רשאי למכור את נכסי המת (כנסת הגדולה אה"ע קסו הגהות הטור סק"ט; בארות המים שם).

בטעם התקנה לחייב את היבם, כתבו האחרונים, שתקנו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (כנסת הגדולה שם, בשם ר"א חסון ומלאכת חרש ח ס"ק לג, בדעת הרי"ף והרא"ש), ואף על פי שבזמן התלמוד לא חששו לזה, בזמן הגאונים חששו, שנתקלקלו הדורות וגברה מידת הכעס וההקפדה, וחששו שיותר בקל יבא להוציא את אשתו (מלאכת חרש ח ס"ק לז הג"ה ב).

שאר חיובי ממון שבכתובה, כגון תוספת כתובה שכתב לה הראשון, ונדוניא שהכניסה לראשון ולא נכנסה לרשות היבם, לסוברים שתקנת הגאונים היתה לחייבו לשלם שיעור כתובת הראשון (ראה לעיל), יש מן האחרונים סוברים שמתחייב היבם אף בתוספת כתובה שכתב לה הראשון (גינת ורדים אה"ע כלל ד יד ד"ה תשובה, בשם ר"א הכהן; שו"ת ויאמר יצחק א אה"ע קפה), וכן מתחייב בנדוניא שהכניסה לראשון (שו"ת שבט בנימין רכו, בדעת מהרח"ש; ויאמר יצחק שם); ויש מן האחרונים סוברים, שלא תקנו לחייב היבם אלא בעיקר כתובה, אבל אינו חייב בתוספת כתובה שהיתה לה בכתובת הראשון, וכן אינו חייב בנדוניא שהכניסה לראשון ולא נכנסה לרשות יבם (גינת ורדים שם טו ד"ה ואעיקרא; מלאכת חרש ח ס"ק מח), שלא הפריזו בתקנתם לחייבו כתובת הראשון בשלימותה, ולחייבו בדבר שלא אכל ולא שתה, וכשם שחששו לתקנת האשה ראוי לחוש לתקנת האיש (גינת ורדים שם).

תוספת כתובה, למנהג שבזמנינו שכותבים לכל הנשים תוספת (ראה ערך תוספת כתובה), וכן שהבעל כותב לאשתו נדוניא מנכסיו אף על פי שלא הכניסה לו כלום (ראה ערך נדוניא), כתבו האחרונים, שבזמן הזה, אחר שתקנו הגאונים לחייב היבם להשתעבד לכתובת היבמה, דינה של יבמה הוא כשאר נשים, וחייב היבם אף בתוספת כתובה (כנסת הגדולה אה"ע קסו הגהות הטור ט; שו"ת בארות המים אה"ע ד ד"ה הרי (קלו א); שו"ת שבט בנימין רכו ד"ה איך; שו"ת ויאמר יצחק א אה"ע קפה ד"ה גם; מלאכת חרש ח ס"ק מט).

כשאין לה כתובה מראשון

חיוב הכתובה מהשני

יבמה שלא היתה לה כתובה מן הבעל הראשון - כגון שלא היו לו נכסים, או שמחלה לו כתובתה (ראה להלן) - תקנו לה חכמים כתובה מהיבם (יבמות לט א; כתובות פב ב; רמב"ם אישות כב יד, יבום ב יז; טוש"ע אה"ע קסו ד, ושם קסח ח,ט) לאחר שכנסה (רמב"ן יבמות פה א; רשב"א שם; מאירי שם; ריטב"א שם; שו"ת רשב"ש יג) - אפילו לא ירש דבר מהמת (שו"ת בית דוד (שאלוניקי) ב אה"ע קז) - כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (יבמות שם; כתובות שם).

גדר החיוב

בגדר התקנה, יש סוברים שחכמים תקנו שהיבם חייב בכתובה אפילו לא יכתוב לה כתובה (ראה ביאור הגר"א אה"ע קסח ס"ק יג, בדעת רמב"ן ורשב"א יבמות פה א; שו"ת רדב"ז א רל); ויש סוברים שלא תקנו חכמים אלא שהיבם חייב לכתוב לה כתובה, משום שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה (ראה ערך כתובה. שיעורי ר' שמואל יבמות לט א, תסח), ועד שלא יכתוב, אינו חייב בכתובתה (ראה ביאור הגר"א שם ס"ק יא, בדעת הרמב"ם יבום ב יז).

שיעור הכתובה

שיעור כתובת היבמה מהיבם, כשאין לה כתובה מהראשון ותקנו לחייב היבם בכתובה, נחלקו בו הראשונים:

• יש סוברים שתקנו לה שיעור כתובה כפי שהיה ראוי לה מבעלה הראשון, ולפיכך אם נשאת לראשון כשהיא בתולה שכתובתה מאתים, אף על פי שנפלה ליבום כשהיא בעולה - ובעולה כתובתה מנה (ראה ערך כתובה) - כתובתה מהיבם היא מאתים (רבינו קרשקש כתובות פב ב; שיטה מקובצת שם בשם ריב"ש).

• ויש סוברים ששיעור הכתובה שתקנו לה אינו אלא כשיעור שהיה מתחייב בו היבם אילו היה נושאה עתה. לפיכך, נפלה ליבום כשהיא בעולה, אף אם כתובתה מראשון היתה מאתים - משום שנשאת לו כשהיא בתולה - אין היבם חייב לה אלא מנה (העיטור כ' כתובת יבמין (לז ד), בדעת רס"ג בתשובה; ראה שו"ת שערי צדק ג א כד; רמב"ם אישות כב יד, יבום ב יז, ובפירוש המשניות יבמות ד ד; רמב"ן כתובות פב ב, בשם יש מפרשים; רשב"א שם; ריטב"א שם; שיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה שם; נימוקי יוסף שם; רבי אברהם מן ההר יבמות לט א; ראה פסקי רי"ד יבמות לט א; שו"ת תשב"ץ ב רע; טוש"ע אה"ע קסח ח,ט), שהרי נשאת לו כשהיא בעולה (רשב"א שם), ואין לה עליו כלום ממה שהיה לה על בעלה הראשון, שאינו מן הדין שהיבם, שאשה הקנו לו מן השמים (ראה לעיל: חיוב הכתובה), יתחייב במה שהיה חייב אחיו המת (שו"ת תשב"ץ שם).

תנאי כתובה

תנאי כתובה - כגון חיוב מזונות לאשה אחרי שמת בעלה - אם חייב בו היבם, כשאין לה כתובה מהראשון כלל ונתחייב היבם בכתובתה, נחלקו בו הראשונים:

• יש סוברים שכשם שחייב בכתובתה, כך חייב בתנאי כתובה (תוס' כתובות נג ב ד"ה בת; ריטב"א שם; מאירי שם; רא"ה שם; שיטה לר"ן שם).

• ויש סוברים שאין היבם חייב בתנאי כתובה, שלא תקנו לה חכמים מהיבם אלא עיקר כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (מאירי כתובות שם, בשם גדולי הרבנים; שיטה מקובצת כתובות שם, בדעת רש"י).

תוספת ונדוניא

תוספת כתובה שכתב ליבמה בעלה הראשון, כתבו הראשונים שאף במקום שהיבם מתחייב בעיקר הכתובה - כשאין לה כתובה מהראשון, כגון שלא השאיר נכסים - בתוספת אינו מתחייב (שו"ת ר"י מיגאש קלט; שיטה מקובצת כתובות פב ב, בשם תלמידי רבינו יונה; שו"ת תשב"ץ ב רע; שו"ת רדב"ז א רל; פני יהושע כתובות שם פא א; שו"ת משפט צדק א נו), שלא תקנו חכמים לחייבו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, ואין בכלל התקנה אלא עיקר הכתובה, שהוא השיעור שנתנו חכמים בכל מקום כדי שלא תהא אשה קלה בעיני בעלה לגרשה (ר"י מיגאש שם).

מכרה ומחלה כתובתה

יבמה שאין לה כתובה מבעלה הראשון, שתקנו לה חכמים כתובה מהיבם, הרי זה בין שלא היה כלל חיוב כתובה לבעל הראשון (ראה להלן), כגון כשנתאלמנה מן האירוסין, ולא כתב לה בעלה הראשון כתובה בשעת אירוסיה, שאין לה כתובה מבעלה, לסוברים כן (ראה ערך כתובה. מאירי יבמות לח א, כתובות פ ב; פרשת המלך אישות כב יד, בדעת הרמב"ם יבום ב יז; פרישה אה"ע קסו סק"ח); ובין כשמחלה כתובתה לבעלה הראשון (רמב"ם אישות ויבום שם; רבי אברהם מן ההר יבמות לט א; מאירי יבמות שם, וכתובות שם; טוש"ע אה"ע קסח ח-ט), או שמכרה לו כתובתה (רמב"ם יבום שם; טוש"ע שם ט), ולא הספיק הבעל הראשון לכתוב לה כתובה אחרת (ב"ח אה"ע שם ג); ובין כשאין נכסים מהבעל הראשון לכתובתה, כגון שלא השאיר אחריו נכסים (ראה שו"ת גאונים קדמונים צא; רס"ג בשו"ת שערי צדק ג א כד; רש"י יבמות לט א ד"ה ואי, פה א ד"ה או, כתובות נג ב ד"ה או; רא"ש כתובות ד כח; ריטב"א יבמות פה א, כתובות נג ב; רבי אברהם מן ההר שם שו"ת תשב"ץ ב רע; טוש"ע אה"ע קסו ד; טור שם קסח; רמ"א אה"ע קסח ט).

שטר כתובת יבמים

חיוב היבם לכתוב כתובה

שטר כתובה שכותב היבם ליבמתו - והוא הנקרא בפוסקים "כתובת יבמים" (רס"ג ספר העדות והשטרות (שנתון המשפט העברי יא-יב עמ' 231 ואילך), ור"י ברצלוני ספר השטרות שטר לה, וספר מתיבות יבמות ה, ומחזור ויטרי תקנה, ורמב"ם יבום ד לא, וטור אה"ע קסו, ועוד); או "כתובת יבום" (ראה רי"ף יבמות קו ב, ורא"ש שם יב יט, וראבי"ה תתצד); או "כתובת יבמה" (ראה טופס כתובות רצאבי ב, עיטור הכתובה קטו, מכתבי יד תימניים), נחלקו הראשונים אם חובה על היבם לכתבו, כשאר נושא אשה שחייב לכתוב לה שטר כתובה, כדי שתסמוך דעתה שלא יגרשנה (ראה ערך שטר כתובה), אף על פי שיש בידה שטר כתובה מראשון, או שאין חייב לכתבו:

• יש סוברים שהיבם אינו חייב לכתוב לה כתובה חדשה (ראה רש"י כתובות פב ב ד"ה כתובה; ים של שלמה יבמות ד יד, בדעת שו"ת מהר"ם; ראה חוקות הדיינים שמג; ראה שו"ת רדב"ז א קלן; ראה בית שמואל אה"ע קסח סק"ד).

• ויש סוברים שהוא חייב לכתוב לה, ותקנת חכמים היא שיכתוב לה שטר כתובה, כשאר נושא אשה (אור זרוע א תרמא; רמב"ם יבום ב ב, ושם ד לא; סמ"ג עשין נא; סמ"ק רפו; ארחות חיים הלכות יבום ב; פסקי ריא"ז יבמות ו א יב; טוש"ע אה"ע קסו ד).

לא היו נכסים לראשון

לא השאיר בעלה הראשון נכסים, שתקנו לה כתובה מהיבם (ראה לעיל: כשאין לה כתובה מראשון), כתבו האחרונים שחייב היבם לכתוב לה כתובה, אף לסוברים שבהשאיר הראשון נכסים אין היבם חייב לכתוב לה שטר כתובה (בית שמואל אה"ע קסח סק"ד; ראה שו"ת רדב"ז א רל).

כתובה שאבדה

כתובת יבמים שאבדה, כתבו הראשונים, שחובה על היבם לכתוב ליבמה שטר חדש, כשאר אשה שאבדה כתובתה, משום שאסור לשהות עמה שעה אחת בלא שטר כתובה (ראה ערך שטר כתובה. ספר האסופות מכתב יד (הובא בקובץ שיטות קמאי כתובות נו ב), נוסח שטרות תקכ. וראה שו"ת אבני שיש ב נח).

החיובים הנכתבים בכתובה

החיובים שכותבים בשטר כתובת יבמים, יש מהם שלדברי הכל כותבים אותם בכתובה, ויש שנחלקו בהם:

• עיקר כתובה, דהיינו, מאתים לבתולה, או מנה לאלמנה (ראה ערך כתובה), הנכתבים בכל שטר כתובה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכותבים אותו בכתובת יבמים אף כשיש לה כתובה מבעלה הראשון, ואינה נגבית אלא מנכסיו (ראה שו"ת ר"י מיגאש קלט ד"ה ואם; ראה בית שמואל אה"ע קסח סק"ד); ויש שכתבו שכאשר כתובתה מהבעל הראשון קיימת, אינו כותב בכתובתה עיקר כתובה שהיה לה מראשון (ראה פסקי ריא"ז כתובות ו א יב; שער החדש על העיטור כ' כתובת יבמין (לח ב) סק"ב, בדעת העיטור שם; שבט בנימין רכו (פח ב) ד"ה ולכאורה). ומכל מקום בזמן הזה, לסוברים שהיבם משעבד נכסיו לאחריות כתובת הראשון (ראה לעיל: חיוב הכתובה), כותב עיקר כתובה שהיה לה מבעלה הראשון (ראה מאירי יבמות קו ב; שו"ת שבט בנימין רכו).

• מזונות היבמה ופרנסתה, שהיבם חייב בהם כשאר בעל (ראה ערך שאר כסות ועונה), ונכתבים בשטר כתובה של שאר נשים (ראה ערך שטר כתובה), יש מן הגאונים שכתבו בנוסח הכתובה את חיובו של היבם לעבוד ולכבד ולזון ולפרנס את יבמתו, כנוסח שאר כתובה (ראה ערך שטר כתובה. רס"ג ספר העדות והשטרות (שנתון המשפט העברי יא-יב עמ' 232); רב האי גאון ספר השטרות יט; מחזור ויטרי תקנה; אור זרוע א תרמא; מאירי יבמות קו ב; טור אה"ע קסו); ויש מן הגאונים והראשונים שלא הזכירו בנוסח כתובת יבמים את התחייבות היבם לזון ולפרנס (מתיבות יבמות ה; רי"ף יבמות קו ב; רמב"ם יבום ד לב; ראבי"ה תתצד; רא"ש יבמות יב יט. וראה שו"ת צפנת פענח א קיח).

• חיוב עונה, שיבם חייב ליבמה כשאר אשה (ראה ערך עונה), שכותבים אותו בשאר שטר כתובה (ראה ערכים: עונה; שטר כתובה), יש ראשונים שהזכירוהו בנוסח כתובת יבמים שלהם (העיטור כתובת יבמין (לח ג); אור זרוע א תרמא; מאירי יבמות קו ב; טור אה"ע קסו); ויש ראשונים שלא הזכירוהו (רס"ג ספר העדות והשטרות (שנתון המשפט העברי יא-יב עמ' 232); רב האי גאון ספר השטרות יט; מחזור ויטרי תקנה; רבי יהודה ברצלוני ספר השטרות לה).

• תוספת כתובה, דהיינו ממון שמתחייב הבעל להוסיף לאשתו על עיקר כתובה (ראה ערך תוספת כתובה), שכתב הבעל הראשון ליבמה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכותב אותה היבם בכתובת יבמים, ומפרש בכתובה שהוא הסכום שהתחייב לה הראשון, ושאינה נגבית אלא מנכסי הראשון (ראה שו"ת ר"י מיגאש קלט); ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין מזכירים בכתובת יבמים תוספת שהיתה לה מראשון (ראה שו"ת בארות המים אה"ע ד, ים של שלמה יבמות ד יד, שפרשו תוספת שבנוסח כתובת יבמים של הגאונים, שהיא תוספת מהיבם).

נוסח שטר כתובת יבמים יסדוהו הגאונים (אור זרוע א תרמא). וכתבו הראשונים שאף בדברים שאין בנוסח שלהם שום קפידא, כגון להזכיר שהחתן הוא בחור, אין לשנות כלום מנוסח הכתובה (שו"ת תשב"ץ ב רע, בשם ריב"ש, והסכים עמו).

נספח לערך כתובת יבמה

נוסח שטר כתובת יבמים (על פי שו"ת שבות יעקב ג קלו)^[2]

בכך בשבת, כך וכך יום לחדש פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני איך אתא לקדמנא פלוני בר פלוני ואמר לנו: אחא דמן אבא שכיב, וחיים לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת מורית ומחסין ומקים שמא בישראל לא שבק, ושבק הדא איתתא דשמה פלונית בת פלוני דהוי נסיבת ליה, ולית אח אוחרא דמן אבא אלא אנא וחזי לי מדאורייתא לייבומה כדכתיב בספר אורייתא דמשה: יבמה יבא עליה, ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא, ויהבנא ליכי כסף זוזי מאה דחזי ליכי מדרבנן ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל לותיכי כארח כל ארעא וצביאת פלונית בת פלוני דא ואתייבמת לפלוני בר פלוני יבמה בדיל לאוקמי שמיה בישראל, כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ודא נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא עשרים וחמשה לטרין וצבי פלוני דין והוסיף לה מדיליה עשרין וחמשה לטרין סך הכל חמשין לטרין כסף וכך אמר לנו פלוני דנן אחריות שטר כתובתא דא ותוספתא דין קבלית עלי ועל ירתי בתראי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחת כל שמיא, דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, כולהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא ותוספתא דין קבל עליו פלוני דין כחומר כל שטר כתובת ותוספתות העשוי בישראל כדחזי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינין מן פלוני בר פלוני דין למרת פלונית בת פלוני ככל מה דכתב ומפורש לעיל, במנא דכשר למקניה ביה, והכל שריר וקים.

ב' עדים.

בכאן חותם היבם

הערות שוליים