הגדרה^[1] - הקנה בבעל חי, הנמשך מן הגרון עד הריאה

צורתה

הגרגרת^[2] עשויה טבעות-טבעות מראשה לסופה (מאירי חולין יח א), וקרום בתוך הטבעת מכסה אותה מבפנים (רש"י שם ד"ה אבל בשאר). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שהקרום שמבפנים הוא הנקרא קנה (רש"י שם), והטבעות עצמן נקראות גרגרת (ש"ך יו"ד כא סק"א, בשם מהרי"ו); ויש אומרים שהגרגרת היא הקנה (ערוך, גרגרת; רמב"ם שחיטה ג יד).

הקפת הטבעות

כל הטבעות - חוץ מהעליונה - אינן מקיפות את כל הקנה אלא את רובו (חולין יח א-ב), שאינן טבעות שלמות וגמורות, אלא רצועת בשר - כעין קרום חזק (מאירי שם א) - הולכת לאורכו של קנה - אחורי הגרגרת לצד העורף (מאירי שם) - ומחברת ראשי הטבעות (רש"י שם ד"ה רבי יוסי), שבה מתאחזים ראשי העיגולים מכאן ומכאן, ואין עובי העיגולים נכנס לתוך אותה רצועה (מאירי שם). טבעות הללו עבות מלמעלה, ולצד הצואר אינו אלא קרום דק (רש"י חולין מד ב ד"ה רוב עוביה; ש"ך יו"ד לד סק"א).

הטבעת העליונה, לצד הראש, מקפת את כל הקנה (גמ' שם יח א), והיא טבעת גמורה (רש"י שם ד"ה רבי יוסי) ורחבה יותר מן האחרות (מאירי שם). טבעת זו, בניגוד לשאר הטבעות, היא דקה יותר לצד עור בית השחיטה - אף על פי שהיא עבה שם יותר משאר הטבעות - ועבה יותר לצד המפרקת (דעת תורה כ סק"א).

בעוף

בעוף אין טבעת גדולה, וכל הטבעות שוות שמקיפות את כל הקנה (זבח שמואל ג; אהל יצחק ב; מנחת הזבח יב, עשרון סק"ח), אלא שלצד המפרקת הטבעות דקות יותר מצד העור (תבואות שור כא ס"קג).

מעל לגרגרת

למעלה מטבעת הראשונה כלפי הפה יש עיגול אחר - והוא סחוס לבן (אשכול (אויערבך) ג עמ' 8) - ככובע, למעלה מן הקנה, ומאמצעיתו ולמעלה מתלכסן ונעשה מחודד בראשו כעין קולמוס, ונקרא שיפוי כובע (רש"י שם ב ד"ה חודא; מאירי שם), ופתח של קנה כעלה הדס, והוא לשון בשר מונח עליו ונאחז בחדוד זה לסתום הקנה בשעה שהיא אוכלת, ונפתח כשיוצא הקול (אשכול ומאירי שם).

וכמין שני חטים מונחים על הכובע - בסוף השיפוי כלפי הגוף (ריטב"א שם יט א) - והם כשני גרעינים של בשר עשויים כמו פולים, ונמשכים בתוך הקנה ביותר מכדי שיעור השיפוי, ומתפשטים בתחום הכובע (אשכול ומאירי שם). כשהבהמה אוכלת והולכת שחוח, החטים הם בתוך הטבעת הגדולה ונכפפים לתוכה, אבל כשפושטת הצואר בעת שחיטה כסדר הנשחטים, מושכת החטים למעלה לצד שיפוי הכובע ולצד הראש, ואז הם למעלה מהטבעת (כרתי כ סק"א)^[3].

מתחת לגרגרת

למטה, לאחר שהקנה נכנס לחזה, הוא מתחלק בתוך הריאה, והם הם הסמפונות (רש"י חולין מה ב ד"ה חד פריש), וקני הלב והכבד סמוכים ודבוקים לקנה, ונראים כמתפצלים ממנו (כן משמע מרש"י שם מט א ד"ה מכשר; ערוך השלחן יו"ד לד יח).

פיקה של גרגרת

פיקה של גרגרת, שהיא סוף הלחי שאמרו במתנות כהונה (ראה ערך זרוע לחיים וקיבה. חולין קלד ב), וסוף הזקן בנוגע לנגעי הזקן (ראה ערך נתק. נגעים י ט), נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהוא שיפוי הכובע, שהוא פקעיתה ופתחה של גרגרת (רש"י שם ד"ה הפרק; מאירי שם).

• ויש אומרים שהיא הטבעת העליונה (ערוך, פקא; כן משמע מהתוספות שם ד"ה פיקה; רמב"ם בכורים ט יח), שעשויה עגולה כפיקה (תוספות שם).

פסוקה וסדוקה

פסוקה

פסוקת הגרגרת - לרוחבה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג א; רש"י שם מב א ד"ה פסוקה) - נמנית בין הטריפות בבהמה (משנה שם) ובעוף (משנה שם נו א), ונבלה היא זו, בין ששחט את הושט ואחר כך פסק את הגרגרת, ובין שפסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט (גמ' שם לב ב; רמב"ם שחיטה ג ו,כג), שנתקלקל מקום השחיטה (רש"י שם ד"ה ויש מהן)^[4], אבל אינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות (רמב"ם שאר אבות הטומאה ב א), ואין השחיטה מועלת בה (רמב"ם שחיטה שם ו).

אכילתה מחיים

באיסור אכילתה מחיים נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאסורה באיסור נבלה מחיים (רמב"ם שחיטה שם יט, לפי תבואות שור לג סק"ה), ולא שנו חכמים פסוקת הגרגרת בכלל הטריפות (ראה לעיל) אלא לפי שהיא אסורה באכילה מחמת איסור נבלה שבה, וכל שהיא אסורה באכילה קראוה טריפה (תבואות שור שם, בדעת הרמב"ם).

• יש אומרים שמחיים לא זו בלבד שאינה מטמאה טומאת נבלות, אלא אפילו איסור נבלה אין עליה, אבל טרפה היא מחיים (תוספות חולין לב א ד"ה ורמינהי; סמ"ג עשין סג), ואפילו שחטה אחר כך ונתנבלה לא פקע ממנה איסור טרפה הקודם, וחייב אף משום איסור טרפה (תוספות שם).

• ויש אומרים שאפילו איסור טרפה אין עליה מחיים, רק נבלה כשתמות, ואין שחיטה מועלת בה, ומפני איסורה באכילה קראוה טרפה (תורת הבית הארוך ב א)^[5].

שיעורה

שיעורה של פסוקת הגרגרת - ברובה (חולין מד א; רמב"ם שם ו,יט,כג; טוש"ע יו"ד לד א), ונחלקו אמוראים:

• יש מפרשים שרובה היינו רוב עוביה (רב שם ב, בלשון הראשונה בגמ'), שכשנפסק הקנה מלפניו לצד העורף מועיל עובי התנוך להשלים לרוב, אף על פי שבמיעוט הנשאר יש חצי החלל או רובו (רש"י שם ד"ה רוב עוביה).

• ויש מפרשים שרובה היינו רוב חללה (רב שם, בלשון השניה בגמ'), כלומר שאין עובי התנוך משלים לרוב (רש"י שם ד"ה רוב חללה), וכן הלכה (גמ' שם; רי"ף שם; רמב"ם שם כג; טוש"ע שם).

הכל מודים שרוב עובי הדופן שנפסק ולא הגיע לחלל - כשר, שאפילו הושט, שטריפותו חמורה מקנה, שכן נקובתו במשהו (ראה ערך ושט), אינו טרפה עד שינקב לחלל (רש"י שם ד"ה רוב עוביה)^[6].

סדוקה

נסדקה הגרגרת - לאורכה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג י; רש"י שם נד א ד"ה או שנסדקה; רמב"ם שחיטה ג כד) - כשרה, בין בבהמה ובין בעוף (משנה שם נד א, ושם נו ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד לד ז), כל שנשאר ממנה למעלה ולמטה (גמ' שם מה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכל כמה שהצואר נמשך - הסדק סוגר והולך (רש"י שם ד"ה נסדקה), שכובד הריאה מותח (מאירי שם) וחוזר ומבריא, מה שאין כן בפסוקת הגרגרת, שמתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה - ניתק והולך לגמרי, ואינו חוזר ומבריא (רש"י שם).

ונחלקו אמוראים כמה צריך להישאר:

• יש אומרים שאפילו לא נשתייר בה אלא חוליה אחת למעלה ואחת למטה - כשרה (רב שם), וחוליה זו יש מהראשונים מפרשים שהיא טבעת (רש"י שם ד"ה חוליא, שכך שמע; רוקח שם שפא); ויש מפרשים שלש טבעות (רש"י שם, שכן נראה לו; סמ"ג עשין סג; ראב"ן חולין רלא).

• ויש אומרים שאפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה - כשרה (רבי יוחנן שם, לגירסתנו)^[7], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[8].

וצריך שיהיה המשהו הזה מן המקום הראוי לשחיטה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא שיש אומרים שאין זה אלא למטה, שדינו כריאה, אבל למעלה אפילו במקום שאינו ראוי לשחיטה - מועיל (בית יוסף שם); ויש אומרים שאף למעלה צריך שיהיה השיור ממקום הראוי לשחיטה (ש"ך שם ס"ק יג, על פי הרמב"ם שם).

נקובה

ניקבה הגרגרת - כשרה, בין בבהמה (משנה חולין נד א) ובין בעוף (משנה שם נו ב)^[9], ועד כמה תחסר:

• בבהמה עד כאיסר האיטלקי (ראה ערך איסר. משנה שם נד א), שאם ניקבה בבהמה וחסרה כאיסר מצומצם - אסורה (רמב"ם שחיטה ג כג; טוש"ע יו"ד לד ב).

• ובעוף נחלקו ראשונים: יש אומרים שכיון שאין בגרגרת שלו כאיסר, שיעורו בחפיית רוב פי הקנה (רא"ש חולין ג י, בדעת הרי"ף; ארחות חיים ב עמ' 421, בשם ה"ר יהונתן הכהן; רמ"א שם ד, בשם יש אומרים); ויש אומרים שמשערים הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, לפי ערך של כאיסר בבהמה (רא"ש שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

בקיאות בשיעור איסר

יש מן הראשונים שכתבו שאין אנו בקיאים בשיעור של איסר, ולכן הולכים לחומרא (הפרדס לרש"י (עהרנרייך) עמ' קלה; רשב"א חולין נד ב, בשם העיטור) אחר אומד הדעת (הפרדס שם), ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שמכל מקום אם אין שיעור החסרון של הנקב יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה - כשרה (רשב"א שם; שו"ע שם ב, בשם יש מי שאומר), והיינו ברוב רוחב הקנה של בהמה (ט"ז שם סק"ג; ש"ך שם סק"ד; פרי חדש שם סק"ג).

• ויש אומרים ששיעור איסר הוא פחות מרוב הקנה, על כן אין להקל אלא אם החסרון בבהמה הוא פחות מרוב רוחב פי הקנה של עוף, ומי שאינו בקי - יטריף בכל ענין (רמ"א שם).

גדר הפסול

גדר הפסול של חסרון בגרגרת הוא מפני שסופו להיפסק (תוספות חולין מג א ד"ה הנך), ואף הוא נבלה כמו פסוקת הגרגרת (רמב"ם שם)^[10].

ניטלה רצועה מן הגרגרת

ניטלה רצועה מן הגרגרת - לאורכה (רש"י חולין מה א ד"ה ניטלה; טוש"ע שם) - מצטרפת לכאיסר (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאם מעגלים אותה והיא כאיסר - אסורה (טוש"ע שם).

ניקבה נקבים דקים זה אצל זה

ניקבה נקבים דקים זה אצל זה כנקבי הנפה, אם נקבים שאין בהם חסרון הם - כנקבי המחט (פירוש המשניות לרמב"ם חולין מה א) - מצטרפים לרוב חללה (גמ' שם; רמב"ם שם כג; טוש"ע שם ג) כפסוקת הגרגרת (ראה לעיל), מאחר שאין שם חסרון (רש"י שם ד"ה כדי שיכנס), ונחלקו ראשונים אם השלם שבין נקב לנקב מצטרף לשיעור רוב:

• יש אומרים שאם אין בין נקב לנקב כמלא נקב - מצטרף אף השלם, שהוא כאיננו (ר"ן שם; מגיד משנה שם, בשם יש מפרשים; בית יוסף שם).

• ויש אומרים שאין מחשבים אלא את הנקבים בלבד (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם בפירוש המשניות; מאירי שם; ש"ך שם סק"ו, בדעת רש"י רשב"א הרא"ש והטוש"ע), ואפילו בעוף אין השלם שבין הנקבים מצטרף (ש"ך שם).

ניקבה נקבים דקים ויש בהם חסרון

ניקבה נקבים דקים ויש בהם חסרון - מצטרפים לכאיסר (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו כשהם לאורך הגרגרת, שהרי אף רצועה לארכה מצטרפת (ראה לעיל. מגיד משנה שם).

בעוף

בעוף, שאין בגרגרת שלו שיעור כאיסר (רש"י שם ד"ה בעופא)^[11], כשיש בו נקבים שיש בהם חסרון, מקפלו - היינו שחותך למטה מן הנקבים ובצדיהם עד שיוכל לקפלה (רש"י שם ד"ה מקפלו) - ומניחו על פי הקנה, אם חופה את רוב הקנה – טרפה, ואם לאו - כשרה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף על פי שבנקבים בלבד אין בהם רוב, השלם שביניהם מצטרף (רש"י שם ד"ה אם חופה)^[12].

בעוף גס

בעוף גס, שבקנה שלו יש כאיסר, נחלקו ראשונים: יש אומרים שמשערים בו כמו בבהמה (רבנו ירוחם טו ג, בשם יש אומרים, והסכים עמם); ויש אומרים שכל עוף חיותו קלה, ויש לבדקו כסתם עוף (מגיד משנה שם; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים).

גרגרת שנמצאה נקובה או פסוקה

גרגרת שנמצאת נקובה או פסוקה, ואין ידוע אם מקודם שחיטה או אחר שחיטה - ואין מקום לתלות שמחמת שחיטה נעשה (רשב"א חולין נ א; בית יוסף שם ט; רמ"א שם) - מקיפים בקנה, היינו שפוסקים או נוקבים אותו עתה במקום אחר ומדמים נקב לנקב, אם נדמה לו - מותרת, ואם לאו - אסורה (גמ' שם, ורש"י ד"ה מקיפין; רמב"ם שם כה; טוש"ע שם). יש מהאמוראים הסובר שאין מדמים אלא באותה חוליה, לקדור בה עצמה נקב אחר, אבל לא מחוליה וחוליה (רב פפא שם); ואין הלכה כדבריו אלא מדמים מחוליה לחוליה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ומכל מקום אנו איננו בקיאים בבדיקה, ויש להטריף בכל ענין (רמ"א שם).

בשאר טריפות

שני קנים

יש לה שני קנים - טרפה, שכל יתר כנטול דמי (שו"ת הרא"ש כ ט; רמ"א יו"ד לג ה), לסוברים שיתר כנטול אין פירושו כאילו ניטלו שניהם, אלא כאילו ניטל היתר לבדו (ראה ערך יתר), אין לאסור שני קנים אלא כשהם יוצאים זה מזה ומחוברים ברובם במקום יציאתם זה מזה, עד שאם ינטל היתר תהיה הגרגרת פסוקה ברובה (שלחן ערוך הרב שם טז).

היו שני הקנים מחוברים בתחילתם כאחד וחוזרים ומתחברים יחד בסופם, ואינם מחולקים רק באמצע, נחלקו אחרונים בדבר: יש מכשירים (פרי חדש שם ס"ק יג); ויש אוסרים (תבואות שור שם סק"י).

קנה בר אווזות המתפרד לשני חלקים

בבר אווזות זכרים מצוי שהקנה שלהם מתפרד לשני חלקים, ויש כמין כפתור בקנה במקום שמתפצל לשנים, וכתבו אחרונים שמכיון שכך דרך גידולם - כשרים (בית לחם יהודה לג; שלחן ערוך הרב שם; דעת תורה שם ס"ק כו).

יש מי שכתב שבנקבות שאין דרכן בכך - אין להקל (בית לחם יהודה שם); וחלקו עליו וכתבו להכשיר אפילו בנקבות, שאף הן דרכן בכך, אלא שאין להן כפתור במקום הפיצול (שב יעקב כד; שלחן ערוך הרב שם, בשמו; דעת תורה שם), וגם על הצד שאין דרכן בכך, מכיון שזכרים ונקבות מין אחד הם, אין להטריף אותן (שלחן ערוך הרב שם).

דרוסת הקנה

אף על פי שנקובת הקנה שיעורה בכאיסר, דרוסתו במשהו כוושט, שארס הדריסה מחלחל (חולין נד א; רמב"ם שחיטה ה י; טוש"ע יו"ד נז טז)^[13].

הערות שוליים