הגדרה^[1] - חשיבות פירות ותבואות שנגמר שליש גידולם, בנוגע למצות ואיסורים החלים עליהם.

גדרה

הבאת שליש, נחלקו ראשונים בפירושה:

• יש מפרשים שליש גידול, שנגמר שליש ממה שעתיד לגדול (ר"ש שביעית ד ט, ורימב"ץ שם, בפירוש הראשון; פירוש הרא"ש שם; ברטנורא מעשרות א ג, בפירוש הראשון).

• יש מפרשים שליש מהמשקל, כגון פרי כשיגמר יש בו משקל שלשה סלעים, ועכשיו הביא משקלו סלע (רבנו חננאל ראש השנה יב ב).

• יש מפרשים שליש בישול (רש"י ראש השנה יב ב ד"ה והזיתים; תוספות שם יג א ד"ה ה"נ), שיתבשלו הפירות בכדי שליש בישול הראוי להם (מאירי שם יב ב).

• ויש מפרשים שליש ממה שמוציא, שאם סאה זיתים גמורים מוציאים ששה לוגים שמן, ועכשיו אם תכתוש אותם יוציאו שני לוגים (ר"ש וריבמ"ץ שביעית שם, בפירוש השני; ברטנורא מעשרות שם, בפירוש השני), וכן בתבואה כשבא לטחנה תוציא שליש ממה שתוציא אחר כך (תוספות יום טוב מעשרות שם).

בזיתים

לדעה זו, נחלקו ראשונים בזיתים:

• יש מפרשים שהחשבון הוא שליש ממה שיוציא בשמן (ר"ש ורימב"ץ שביעית שם, בפירוש השני; ראב"ד מעשר ב ה, על פי ירושלמי שביעית ד ז).

• ויש מפרשים ששליש שלהם הוא כשמוציא חלק תשיעי מהשמן שיוציא כשיגמר בישולו, שאם מסאה זיתים יוציא שלשה לוגים שמן, יוציא עכשיו שליש לוג (רמב"ם מעשר שם, ובפירוש המשניות שביעית ד ט), שלדעתם הבאת שליש פירושה שליש בישול, והבוסר שבזיתים אין בו כל כך שמן לפי ערך שיהיה בשעת גמר בישולו, ואף על פי שהוא שליש גמרו עושה שמן רק חלק תשיעית (מרכבת המשנה שם).

טעם החשיבות של הבאת שליש

בטעם החשיבות של הבאת שליש נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהיא מפני שכשזורעים אותו משהגיע לשיעור זה הוא מצמיח, וקודם לכן כשזורעים אינו מצמיח (כן משמע מהירושלמי שביעית ב ה, ומעשרות א ב; רש"י סנהדרין סט א ד"ה שלא הביאה).

• יש אומרים שהיא מפני שבאותו זמן הפרי ראוי לאכילה ונעשה אוכל (כן משמע מהרמב"ם מעשר ב ג), והגיע לגמר פרי (ריטב"א ראש השנה יב ב, לדעה זו).

• ויש אומרים הטעם שתבואה עד שלא הביאה שליש אין לה שום שלמות ואפילו בכח, שבאילנות אפילו קודם שהגיעו הפירות עצמם לגמרם בפועל כבר קיבל האילן יניקתו הצריכה להביא הפירות לכלל שלמות, ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו, ויש לפירות השלמות בכח, אבל התבואה אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל יניקה ושרף לגמור בו פרי שלה מכאן ולהבא (ריטב"א שם).

בחשבון השנים

תבואת שביעית בשנה השמינית

כל תבואה שהביאה שליש בשנה השביעית, נוהג בה דין שביעית גם בשנה השמינית, ומספר לימודים לדבר:

• נאמר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת (דברים לא י), והלא בחג הסוכות שמינית היא, אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית (רב אשי אמר רבי יוחנן בשם רבי יוסי הגלילי בראש השנה יב ב; כן משמע מרבי יוחנן בירושלמי שביעית ב ה), שהרי נאמר: וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה (שמות כג טז), ואין אסיף אלא קציר, וכל תבואה הנקצרת בחג הסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, ונקרא בצאת השנה (גמ' שם יג א) שהיא מן השנה היוצאת, הרי שקציר החג מפני שנתבשל שליש ממנו בשנה שעברה הולך בו אחר השנה שעברה (רש"י ד"ה אלא וד"ה וקא).

• נאמר: וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים (ויקרא כה כא), אל תקרי לשלש אלא לשליש (רבי יונתן בן יוסף שם).

• נאמר: מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים טז יג), מגרנך - ולא כל גרנך, מיקבך - ולא כל יקבך (ירושלמי שביעית ב ה), שאף שעדיין לא הביאה כל גרנך וכל יקבך אלא מקצת נקרא באספך, שראוי לאסיפה (הר"א פולדא שם), ואי אפשר לומר אפילו פחות משליש, שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (דברים יד כב), דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאם נזרע אינו מצמיח, ואין אומרים שליש הראשון לשעבר - יחשב לשנה שעברה - ושליש השני להבא, שלמדים מחג הסוכות, שהפסוק מגרנך ומיקבך נאמר בחג הסוכות, מה חג הסוכות להבא, שהרי הוא אחר ראש השנה, ואתה מהלך בו לשעבר, שנקרא שנת השמיטה כשנה שעברה, אף באספך מגרנך אם עשית מקצת גורן קודם ראש השנה אתה מהלך בו לשעבר (ירושלמי שם, והר"א פולדא).

• נאמר: בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא), ואין הכוונה לקציר שביעית עצמה, שכבר נאמר, אלא הוא קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית (רבי עקיבא בראש השנה ט א), שתבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית (רש"י שם ד"ה וקציר. וראה תוספות שם יב ב ד"ה מנהג).

בזיתים

בזיתים שהביאו שליש נחלקו הדעות אם נחשבים לשנה שעברה (כן משמע מראש השנה יג ב), שאף הזיתים בכלל תבואה מתבואות יקב (ר"ש שביעית ב ז), וכן הלכה (רמב"ם שמיטה ד יג); או שלא אמרו הבאת שליש לחשבון השנים אלא בתבואה בלבד, אבל לא לזיתים, ושאמרו בתבואה וזיתים משיביאו שליש, לחיוב מעשרות בלבד אמרו, שכן כל הכתובים שלמדים מהם הבאת שליש לחשבון השנים בתבואה הם שנאמרו (ריטב"א ראש השנה יב ב).

בענבים

אף בענבים נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהם בכלל תבואת יקב לחשבון השנים (כן משמע מהירושלמי שביעית ב ה; רש"י שם ד"ה התבואה), ואף על פי ששנינו בענבים שיעור אחר (ראה מעשרות א ב), הרי זה לפי שאותו השיעור שאמרו הוא בהבאת שליש שלהם (ר"ש שביעית שם, בפירוש השני)^[2].

• ויש אומרים שהענבים אינם בכלל תבואת יקב, ואין שיעורם בהבאת שליש, שכן שנינו בהם שיעור אחר, לפי ששיעורם קודם הבאת שליש חשוב כהבאת שליש של תבואה וזיתים (ר"ש שביעית שם, בפירוש הראשון).

בשאר אילנות

ויש הסוברים בדעת ראשונים שבכל האילנות הולכים לחשבון השנים אחר הבאת שליש (ר"י קורקוס מעשר שני א א, ור"ש סיריליאו שביעית ה א, בדעת הרמב"ם; פני יהושע ראש השנה יג ב ד"ה אמר; חזון איש שביעית ז יב)^[3].

תבואת שישית בשנה השביעית

אף בפירות ששית שנכנסו לשביעית אמרו שתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונס אותה בשביעית, שנאמר: וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (ויקרא כה ג) - בשביעית (רבי יונתן בן רבי יוסי בירושלמי מעשרות ה ב), לפי שנסמך לו: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת (ויקרא שם ד), שאף בשביעית אוספה (ר"א פולדא ופני משה שם). ולפיכך התבואה והקטניות שהביאו שליש לפני ראש השנה מותרים בשביעית (תוספתא שביעית (ליברמן) ב יג; רמב"ם שמיטה ד ט), ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הם כפירות ששית לכל דבר (רמב"ם שם), ואם לא הביאו שליש אלא אחר ראש השנה, הרי הם אסורים בשביעית (תוספתא שם) כפירות שביעית (רמב"ם שם).

כשלא הוסיפה וגדלה

לא אמרו שאם לא הביאה שליש בשנה שעברה נחשבת התבואה להבא בדין שמיטה, אלא כשאחר כך הוסיפה וגדלה, עד שנגמרה בהבאת שליש, אבל אם לא נגמרה וליקטה עשבים, נחשבת לשנה שעברה, כגון הביאה התבואה פחות משליש לפני שביעית, ונכנסה שביעית, ולא נגמרה וליקטה עשבים, לא חלה עליה קדושת שביעית, שכבר היו עשבים בששית ולא חלה הקדושה, וכן הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית ולא נגמרה, חלה עליה קדושת שביעית (ר"ש שביעית ט א, בפירוש הירושלמי מעשרות ה ב).

חשבון השנים למעשרות

אף בחשבון השנים בנוגע למעשרות הולכים בתבואה - וכן בזיתים וענבים, לסוברים כן בשמיטה (ראה לעיל) - אחר שליש, שהתבואה והקטניות שהביאו שליש לפני ראש השנה מתעשרים לשעבר, ואם לאו מתעשרים לשנה הבאה (תוספתא שם). כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות - שהיא הבאת שליש שלהן - לפני ראש השנה של שנה שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישים מהם מעשר שני^[4], ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש השנה של שלישית, מפרישים מהם מעשר עני (רמב"ם מעשר שני א ב; טוש"ע יו"ד שלא קכה).

והוא הדין לענין שאין מפרישים תרומות ומעשרות מן החדש על הישן ולהיפך (ראה ערך הפרשת מעשרות), שאם הביאו שליש לפני ראש השנה נחשבים משל שנה שעברה, הביאו לאחר ראש השנה נחשבים משל שנה הבאה, ואין מפרישים מזו על זו (ירושלמי חלה א ד).

בפירות האילן - לסוברים שאף בהם הולכים לחשבון השנים אחר הבאת שליש (ראה לעיל) - אין שיעור זה קובע לסדר השנים במעשרות אלא כשהביא שליש לפני חמשה עשר בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות (ראה ערך חמשה עשר בשבט), שאם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית מפרישים מעשר שני, ואם באו לעונת המעשרות לאחר ט"ו בשבט מתעשרים להבא (רמב"ם מעשר שני שם).

בתרומות ומעשרות

במעשר תבואה וזיתים

אין התבואה והזיתים חייבים במעשרות, עד שיכניסו שליש (מעשרות א ג; רמב"ם מעשר ב ה; טוש"ע יו"ד שלא טו), שלמדים משביעית בחשבון השנים שתלוי בהבאת שליש (ראה לעיל. ראש השנה יב ב), או שהוא נלמד מהכתוב: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (דברים יד כב), דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח (כן משמע מירושלמי מעשרות א ב)^[5].

במעשר של שאר האילנות

בחיוב מעשר של שאר האילנות נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף כל השיעורים האמורים בשאר פירות האילנות בעונת-המעשרות (ראה ערכו) זוהי הבאת שליש שלהם, אלא שבכולם אפשר ליתן סימן, חוץ מתבואה וזיתים, ובכל הפירות הבאת שליש זהו השיעור שנעשו ראויים לאכילה, מה שאין כן בתבואה וזיתים שהם ראויים גם קודם, לכן צריך ללמוד מחשבון השנים לשביעית, שמכל מקום אינם חייבים במעשר עד הבאת שליש, שהרי בשאר אילנות הולכים בשביעית לחשבון השנים אחר חנטה, שהיא קודם זמן עונת המעשרות, ואם כן בתבואה וזיתים שאף בשביעית אין הולכים אלא אחר הבאת שליש, כל שכן להתחייב במעשר, שאין לחייבם לפני הבאת שליש, אף על פי שהם ראויים קודם לכן (תוספות שם ד"ה התבואה; ר"ש שביעית ב ז, בפירוש השני; ר"י קורקוס מעשר שני א א, ור"ש סיריליאו שביעית ה א, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שבתבואה וזיתים בלבד הבאת שליש היא עונת המעשרות שלהם, אבל כל השיעורים שנאמרו בשאר הפירות לעונת המעשרות אינם הבאת שליש שלהם (ריטב"א ראש השנה שם; כן משמע מר"ש שם, בפירוש הראשון).

בתרומה

וכן בתרומה אין תורמים מתבואה - וזיתים (רמב"ם תרומות ב י) - שלא הביאו שליש (תוספתא תרומות (ליברמן) ב יד; רמב"ם שם), ואם עבר והפריש - אינה תרומה (ירושלמי תרומות ט א; רמב"ם שם; ברטנורא ותוספות יום טוב תרומות א ה)^[6].

קנין ישראל מגוי

שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל - נחלקו תנאים אם חייבת במעשר: יש אומרים שפטורה, אף מה שניתוסף אחר כך ברשות ישראל (רבי עקיבא בירושלמי פאה ד ה, ופני משה שם); ויש אומרים שהתוספת חייבת (חכמים שם).

ואף בלוקח מן הגוי בסוריא נחלקו תנאים: יש אומרים שהבאת שליש ביד הגוי פוטרת (תנא קמא במעשרות ה ה; רבי עקיבא בתוספתא מעשרות (ליברמן) ג יד; רבי יוחנן, בדעת רבי עקיבא, בירושלמי מעשרות ה ד; חכמים בחולין קלו א), שכיון שהביאה שליש ביד הנכרי הרי זה כאילו נגמרה כולה בידו, שהתבואה אחרי השליש הולכת (רש"י שם ד"ה בסוריא); ויש אומרים שצריך לעשר לפי חשבון (רבי במשנה מעשרות שם; חכמים בתוספתא שם; רבי יוחנן, בדעת חכמים, בירושלמי שם; רבי עקיבא בבבלי שם).

להלכה בארץ ישראל אם מכר הגוי פירות שלו אחר שבאו לעונת המעשרות, מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לבעלים - תרומת מעשר לכהן ומעשר ללוי - לפי חשבון (רמב"ם תרומות א יב; טוש"ע יו"ד שלא ה), ובסוריא פטורים לגמרי (רמב"ם שם טז; טוש"ע שם ז). והטעם שמחייבים אותו בארץ ישראל בהפרשת המעשרות אף על השליש הראשון, לפי שמחלוקת התנאים אין לה מקום בארץ ישראל אלא לסוברים יש קנין בארץ ישראל להפקיע ממעשר, אבל הלכה שאין קנין (ראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל), ולפיכך חייב להפריש על הכל, אלא שהנתינה לכהן וללוי היא לפי חשבון מה שגדל ביד ישראל, מפני שיכול לומר על שליש הראשון באתם מכח איש שאין אתם יכולים להוציא ממנו, אבל בסוריא, שהכל מודים שיש בו קנין לנכרי (ראה ערך הנ"ל), ההלכה כדעה שפטור לגמרי (מרכבת המשנה תרומות שם; חזון איש שביעית א כב).

פדיון מהקדש

אף בהביא שליש ביד הקדש נחלקו אם פטור לגמרי (סתם משנה פאה ד ח; רבי עקיבא בירושלמי מעשרות ה ב), וכן הלכה (רמב"ם מעשר ב ח); או שהתוספת שגדלה אחר כך ברשות הדיוט חייבת (חכמים בירושלמי שם).

זכייה מהפקר

אף בהפקר, הפטור מן המעשר (ראה ערך טבל וערך הפקר) כשהפקיר לפני הבאת שליש, ובשעת הבאת שליש היתה ברשות הפקר, ואחר כך זכה בה, הדבר תלוי במחלוקת זו, שלדעה הראשונה פטור הכל; ולדעה השניה חייב במעשר לפי חשבון של התוספת שגדלה אחר שזכה בה (רבי יוחנן בירושלמי מעשרות ה ב, ופני משה שם).

הסרת סכך מהבית

וכן זרע בתוך הבית, שהנזרע שם פטור מן המעשרות (ראה ערך טבל), והביא שליש, והעביר את הסכך שסיכך על גבי הבית, לדעה הראשונה הבאת שליש פוטרת הכל; ולדעה השניה התוספת חייבת (ירושלמי שם, ופני משה שם).

נקיבת עציץ

אף מי שזרע בעציץ שאינו נקוב (ראה ערך מחובר), והביא שליש ואחר כך ניקב, לדעה הראשונה מה שנתווסף פטור מן התורה וחייב מדרבנן (מסקנת הירושלמי שם, לפי ר"א פולדא שם), וכן הלכה (רמב"ם תרומות ה טו); ולדעה השניה חייב (מסקנת הירושלמי שם, לפי ר"א פולדא שם).

הכנסה מחוץ לארץ לארץ ישראל

פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ונגמרה מלאכתם בארץ (ראה ערך גמר מלאכה), שאינם חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם (ראה ערך הנ"ל), הרי זה מפני שבשעת הבאת שליש היו בפטור, היינו בחוץ לארץ (חידושי רבי חיים הלוי תרומות א כב; אחיעזר יו"ד לט).

הבאה בחיוב

כשם שנחלקו תנאים בהבאת שליש בפטור, אם פוטרת גם את התוספת שלאחר כך, כך נחלקו בהבאת שליש בחיוב, אם היא מחייבת גם את התוספת שלאחר כך, כגון שזרע בחורבה - שאין עליה גג, וחייבת במעשר - והביא שליש וסיכך על גבה, שנעשתה כבית, שלדעה הראשונה אף התוספת חייבת; ולדעה השניה התוספת פטורה (ירושלמי מעשרות ה ב).

קנין ישראל וגוי בהבאת שליש

ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש - חייבת במעשר, שכבר נתחייבה (גיטין מז א). לדעת הסוברים שאין-קנין-לנכרי-בארץ-ישראל (ראה ערכו) להפקיע מידי מעשר אין הדברים אמורים אלא בסוריא, שבסוריא לדברי הכל יש קנין לנכרי (ראה ערך הנ"ל. גמ' שם; רמב"ם תרומות א יח; טוש"ע יו"ד שלא ט). ודוקא כשחזר ישראל ולקחה מהנכרי פעם שניה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[7].

הקדש לאחר הבאת שליש

אף בהקדש אם היתה בשעת הבאת שליש ביד ישראל, ואחר כך הקדישה ופדאה - חייבים (פאה ד ח, לפי ירושלמי שם ד ח), אלא אם כן היתה בשעת מירוח ביד הקדש (ראה ערך גמר מלאכה).

תרומה שנזרעה בשוגג

הזורע את התרומה בשוגג, שאמרו חורש ומהפך כדי שלא יגדל (תרומות ט א), אם הביאה שליש, יקיים (תרומות שם; רמב"ם תרומות יא כ), שבהביאה שליש כבר הקדושה חלה עליה (ירושלמי תרומות ט א שם), ואסור לאבד את התרומה (ר"ש וברטנורא שם).

בחלה

תבואה שלא הביאה שליש, נחלקו תנאים אם חייבת בחלה:

• יש אומרים שאף על פי שפטורה מן המעשרות - חייבת בחלה (תנא קמא בחלה א ג), והדבר נלמד בגזרה שוה "לחם" "לחם", נאמר בחלה: מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט) ונאמר בפסח: לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג) - מה לחם האמור בפסח דבר שהוא מביא לידי חמץ ומצה, אף לחם הנאמר בחלה דבר שהוא מביא לידי חמץ ומצה (ירושלמי חלה א ג), ותבואה שלא הביאה שליש אף היא מביאה לידי חמץ ומצה (ר"ש שם) שבאה לידי חימוץ (פני משה שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו ג).

• ויש אומרים שתבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה (רבי אליעזר בחלה שם), שנאמר בחלה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ (במדבר שם כ), מה תרומת גורן מתבואה שהביאה שליש, אף זו מפירות שהביאו שליש (ירושלמי שם), ולדעתו אף במצה אין אדם יוצא ידי חובתו מתבואה שלא הביאה שליש (ראה ערך מצה. רבי אליעזר בירושלמי שם).

פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ישראל, ולהיפך

לדעת הסוברים פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ישראל פטורים מן החלה (ראה ערך גמר מלאכה), נסתפקו בירושלמי אם בהביאו שליש בחוץ לארץ ונכנסו לארץ ישראל באנו למחלוקת התנאים בהבאת שליש בפטור אם פוטרת את התוספת שלאחר כך (ראה לעיל. ירושלמי מעשרות ה ב, לפי הר"א פולדא שם); ויש מפרשים הספק אף בהבאת שליש בחיוב, כגון לדעת הסוברים פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ חייבים בחלה (ראה ערך גמר מלאכה), כשהביאו שליש בארץ ישראל ויצאו לחוץ לארץ, אם באנו למחלוקת התנאים בהבאת שליש בחיוב אם מחייבת את הכל (ראה לעיל. ירושלמי שם, לפי הפני משה שם).

בפאה

בהבאת שליש בתבואה, אם היא קובעת בקצירתה לחיוב פאה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שעד שלא הביא שליש פטור מלקט שכחה ופאה, ומשהביא שליש חייב בלקט ובשכחה ובפאה (תנא קמא בתוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י לב), שנאמר: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם (ויקרא כג כב), וכל שלא הביאה שליש אין זו קצירה (כן משמע ממנחות עא ב), וכן הלכה (רמב"ם מתנות עניים ב ז).

• יש אומרים שאף משהביא שליש פטור בלקט ובשכחה (רבי שמעון בתוספתא שם; רבי עקיבא בגמ' שם), שאפילו שחייבת במעשרות, מכל מקום לפאה אין זו קצירה (כן משמע מהגמ' שם), ואפילו כשקוצר לאדם (רבי עקיבא בגמ' שם).

• יש אומרים שאינה קצירה בלא הביאה שליש אלא כשקוצר להאכיל לבהמה, אבל קוצר לאדם הרי זו קצירה אף קודם הבאת שליש (רבי יהודה שם).

• ויש אומרים שאפילו כשקוצר לאדם קודם הבאת שליש אין זו קצירה, ופטור מן הפאה (רבי מאיר שם).

בפירות האילן

אף בפירות האילן, אם נגמרו שליש גמירתם - חייבים (רמב"ם שם).

בחדש

תבואה שלא הביאה שליש, נסתפקו בירושלמי אם חייבים על לחם שלה משום איסור חדש (ראה ערכו) לפני העומר, ופשטו מהכתוב: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ (ויקרא כג יד) - את שחייבים על קלי שלו משום חדש חייבים על לחם שלו משום חדש, את שאין חייבים על קלי שלו משום חדש אין חייבים על לחם שלו משום חדש (ירושלמי חלה א ג), ונחלקו בפרושו:

• יש מפרשים שהלימוד הוא לפטור, שתבואה שלא הביאה שליש אין עליה שם קלי, שאינה נקראת אלא שחת (הר"ש סיריליאו ופני משה שם; בית אפרים יו"ד סה, בדעת התוספות פסחים כג א ד"ה קוצר), ולפיכך יש מהראשונים סוברים להלכה שפטורה מן החלה (תוספות פסחים שם)^[8].

• ויש מפרשים שהלימוד הוא לחיוב שכשם שבקלי אסור אף קודם שהביא שליש, שקלי נעשה אף משלא הביא שליש (ראה רש"י מנחות עא ב ד"ה לאדם וד"ה ואמר), כך לחם אסור אף משלא הביא שליש, ואפילו לסוברים בחלה ובחמץ שאינו לחם (ראה לעיל: בחלה), בחדש מודה, מפני שהוקש לקלי (פירוש הגר"א והרידב"ז לירושלמי שם; שפת אמת מנחות עא א בהג"ה; בית אפרים שם).

התרת העומר

העומר אינו מתיר אלא תבואה שהביאה שליש, שהיא גמר פרי, אבל אם עקר אותה קודם שהביאה שליש אינה אלא שחת, והעומר אינו מתירה (רש"י מנחות סט ב ד"ה שהביאה).

אם הבאת שליש קובעת את זמן האיסור

קצירת תבואה חדשה שאסורה לפני העומר (ראה ערך חדש) נחלקו תנאים אם הבאת שליש קובעת את זמן האיסור:

• יש אומרים שקודם שליש אינה בכלל קצירה (רבי יהודה במשנה מנחות עא א, לפי הגמ' שם ב), ולכן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה רק כשלא הביא שליש (רבי יהודה במשנה שם א), ואינו מותר אלא להאכילה לבהמה (גמ' שם ב, לדעה זו), וכן הלכה (רמב"ם תמידין ז טו).

• יש אומרים כן, אלא שלדעתם מותר להאכיל קודם שליש אף לאדם (גמ' שם, בדעת רבי מאיר).

• יש אומרים שכל לשחת אינה קצירה, ואפילו משהביאה שליש (רבי שמעון במשנה שם א, לפי הגמ' שם ב), ולעולם קוצר לשחת ומאכיל לבהמה (רבי שמעון במשנה שם א).

• ויש אומרים כן, אלא שלדעתם מותר להאכיל לאחר שליש אף לאדם (גמ' שם, בדעת רבי עקיבא).

מהות הבאת השליש

הבאת שליש שאמרו בקצירה, יש מהראשונים כתבו שפירושו שתביא שליש האחרון לגמר בישולה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא מנחות שם); והאחרונים תמהו על כך, שהרי בכל מקום פירושו שליש הראשון (קרן אורה שם; שפת אמת שם; רש"ש שם).

במנחות

מנחת העומר

מנחת העומר (ראה ערכו), שצריכים להביאה מתבואה שגדלה ברשות ישראל, ולא משל נכרים, לפי שנאמר בה: קְצִירְכֶם (ויקרא כג י) - ולא קציר נכרי (ראה ערך גוי), כל שהתבואה לא הביאה שליש ביד נכרי ונגמרה ברשות ישראל, הרי זו נקראת קצירכם ומותר להביא העומר ממנה (ראש השנה יג א).

שמן למנחות

אין מביאים שמן למנחות משמן זית שלא הביא שליש (משנה מנחות פה ב, לפי הגמ' שם פו א), היינו מזיתים שלא בשלו ועדיין הם פגים (רמב"ם איסורי מזבח ו יד), מפני שאינו אלא שרף, היינו מוהל ולא שמן (גמ' שם, ורש"י ד"ה מפני שהוא). בדיעבד, אם הביא - יש מכשירים (משנה שם פה ב, לגירסתנו ולגירסת התוספות שם פו א ד"ה ואם, בשם רבנו תם), וכן הלכה (רמב"ם שם); ויש פוסלים (משנה שם פה ב, לגירסת המשניות ולגירסת רש"י כת"י שם פו א ד"ה מפני שהוא, ותוספות שם, בשם רש"י; ברייתא שם).

הערות שוליים