הגדרה^[1] - הגבהת ספר תורה, שקוראים בו בצבור, כדי להראות הכתב לצבור

ענינה ומקורה

צריך להגביה את ספר התורה ולהראות פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו - של המגביה - ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב (מסכת סופרים יד יד, והובא ברמב"ן על התורה דברים כז כו, ובקיצור ברש"י מגילה לב א ד"ה וכשהוא מהדקו, וכלבו כ; שו"ע אורח חיים קלד ב); יש שהסמיכו הלכה זו לכתוב: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים כז כו), ואמרו: וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן (ירושלמי סוטה ז ד לגירסת הרמב"ן על התורה שם), ופירשו ראשונים: זה החזן שאינו מקים ספר תורה לציבור להראות פני כתיבתו לכל (רמב"ן שם, על פי מסכת סופרים לעיל^[2]).

יש שלא נהגו להגביה

יש מקומות שלא נהגו להגביה הספר תורה (ארחות חיים הלכות שני וחמישי ח; ברכי יוסף בשיורי ברכה קלד ב, ובספרו לדוד אמת ד^[3]), אם מפני טורח הצבור, שלא יצטרכו לעמוד על רגליהם (ארחות חיים שם. וראה להלן: החובה לעמוד בשעת ההגבהה), או מפני חשש שלא יפול חלילה הספר תורה (שיירי ברכה שם, בשם תשובות כתב יד), והדרשה מהכתוב אשר לא יקים (הובא לעיל) אינה אלא אסמכתא (שם).

מתי מגביהים

הובאו בפוסקים מנהגים שונים לגבי זמן הגבהת הספר תורה:

• יש שכתבו שהוא קודם קריאת התורה, כשהחזן עומד על המגדל (ארחות חיים הלכות שני וחמישי ח, וכלבו כ, וראה בבאור הגר"א או"ח קלד סק"ה, ובפירוש נחלת יעקב למסכת סופרים יד יד).

• יש שכתב שמיד בשעת הוצאה - הוצאת הספר תורה מהארון (ראה ערך הוצאה) - היו מראים הכתב לעם (דרכי משה קמז ג, ממשמעות מסכת סופרים שם).

• ויש נוהגים לעשות כן אחר שקראו בתורה (הרמ"א בדרכי משה שם, ובשו"ע או"ח קלד ב שכן נהגו^[4]).

הספרדים נוהגים כמנהג הראשון, להגביה קודם הקריאה, והאשכנזים כמנהג השני אחר הקריאה (ראה פירוש נחלת יעקב למסכת סופרים שם, ומשנה ברורה קלד סק"ח, וערוך השלחן שם ג).

בירושלים נוהגים הספרדים להגביה ולהראות הכתב לקהל מיד בשעת הוצאת הספר תורה מההיכל, בארץ ישראל אף כמה מהאשכנזים מגביהים קודם הקריאה - מעל הבימה - כספרדים (ארץ חיים סיתהון קלד, וכף החיים שם ס"ק יז, סתם בתורת מנהג האשכנזים בארץ ישראל. בימינו, הפרושים בארץ ישראל נוהגים כמנהג האשכנזים, ומהחסידים יש נוהגים כספרדים^[5]).

מספר הדפים שצריך לפתוח

קודם שמגביה גולל הספר תורה - פותח ספר התורה כדי שיוכלו לראות הכתב - עד שלשה דפים (מסכת סופרים יד יד); ויש מסתפקים לומר שדוקא שלשה (מגן אברהם או"ח קלד סק"ג), ומכל מקום הדבר תלוי לפי כח המגביה, שיהיה ביכולתו להגביה כשהספר נגלל הרבה (משנה ברורה שם סק"ח).

יש מגביהים הספר תורה מעל השולחן כמות שהוא סתום, וכשהוא מוגבה בידיו גוללו ופותח בו שלשה דפים, ומי שאינו בטוח בכחו שיוכל להחזיקו היטב בעת גלילתו אין לו לעשות כן, אלא בעודו מונח על השולחן יגלול לפתוח בו, ואחר כך יגביה ויראה הכתב לעם (שער אפרים י יד).

אם הספר תורה גדול וכבד, ובפרט בתחילת השנה, שכל עיקר הכובד הוא על היד השמאלית, או שהוא איש חלוש, יכול לסמוך הצד הכבד על כתפו, ואין בזה משום ביזוי מצוה, אבל לא יגלול הספר תורה להעמידו על חציו או קרוב לו, בכדי להקל על יד שמאל, משום טורח הצבור, אם לא שאי אפשר להגביה בענין אחר (שער אפרים שם).

שיראה הציבור הכתב

• יש סוברים שצריך להגביה באופן שפני הכתב יהיו כלפי העם, ואחורי הכתב כלפי המגביה, כדי שלא יפסיק גופו של המגביה בין הכתב ובין העם שצריכים לראותו (ב"ח או"ח קלד, בדעת המרדכי בשם מהר"ם, ובסימן קמז כתב כן גם בדעת הרא"ש והטור. וראה מהרי"ק שורש נד שכן היה לפנים המנהג).

• ויש חולקים וסוברים שיותר כבוד לתורה שיהיה הכתב אל פני המגביה, ואפשר לו לציבור לראות היטב פני הכתב אף באופן זה (מהרי"ק שם, וראה שם שהאריך ושכן המנהג; רמ"א בשו"ע שם קמז ד; ב"ח שם). וכן נהגו עכשיו בכל תפוצות ישראל שפני הכתב יהיו כלפי המגביה ואין לשנות (ב"ח שם. וראה ערך גלילה).

בשמחת תורה יש נוהגים לעשות את ההגבהה בשינוי מכל ימות השנה, שפני הכתב יהיו כלפי העם, ולא נכון לעשות כן (שער אפרים י יד^[6]).

האם המגביה מסתובב עם הספר

כשמראה פני הכתב לעם יש סוברים שהמגביה עצמו נשאר עומד במקומו, אלא שהוא מסובב ומחזיר את הספר תורה כדי שפני הכתב יהיו לעם העומדים בצד ימינו, ואחר כך הופכו ומראה פני הכתב לעם שבצד שמאלו, ומחזיר לפניו והופך אחורי הכתב נגד פניו כדי שהעומדים לצד מזרח יראו הכתב, ואחר כך הוא מחזיר הכתב נגד פניו שיראו העומדים לצד מערב (שיירי כנסת הגדולה או"ח קלד הגהות בית יוסף ז, בדעת מהר"ם שבהגהות מרדכי סוף הלכות קטנות).

ויש סוברים שהמגביה עצמו הוא סובב לכל הצדדים, וכן המנהג (שיירי כנסת הגדולה שם בשם מאמר מרדכי), ומקיף ממזרח לדרום למערב ולצפון (שם; משנה ברורה קלד סק"ט).

בירושלים נוהגים הספרדים להקיף הספר תורה כשהוא פתוח בכל בית הכנסת להראות הכתב לכל העם (הלכות קטנות רנה; כף החיים קלד ס"ק יג).

הפסק טלית בין ידו לקלף ולספר

בשעה שמגביהים הספר תורה להראות הכתב לעם יש אוחזים הספר תורה ערום, וסומכים על זה שנטלו הידים ולא הסיחו דעתם (בית יוסף או"ח קמז שעל זה סומכים האשכנזים, וראה ערך ספר תורה על האיסור לאחוז ספר תורה ערום); ויש אוסרים בלי הפסק טלית בין ידו לספר תורה (רמ"א בדרכי משה, ובשו"ע שם א).

ודוקא בספר תורה עצמו, שמצוי שכשמגביהים הספר תורה נמשכות יריעות הספר תורה למטה, ואוחזים בראש היריעה למשוך אותה למעלה שיוכל לגלול היטב, ובזה הוא שנחלקו אם מותר ליגע ביריעות ולסמוך על הנטילה.

ולעניין האחיזה בעמודי הספר שאינם אלא תשמישי-קדושה (ראה ערכו) נחלקו הדעות:

• יש שכתבו שלדברי הכל אין שום איסור ליגע בהם, ואין צריך שום הפסק בין ידו לעמודים (ט"ז שם סק"א, וראה משנה ברורה שם סק"ב, ושער הציון שם סק"ד, שכן דעת אליה רבה והגר"א ושאר אחרונים, ושכן פשט המנהג).

• יש מחמירים וכורכים עמודי הספר תורה בקצות הטלית בשעת הגבהה (ב"ח שם קמז; מגן אברהם שם, וראה שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח ז), ובמקומות שלא נהגו לעשות כן, מי שרוצה לדקדק בזה יעשה באופן שלא ירגישו בו הקהל משום יוהרא (נודע ביהודה שם ח, ומשנה ברורה שם).

• ויש מחלקים בין כשהספר תורה הוא בלי מטפחת, שאף בעמודים אסור ליגע בלי הפסק, ובין שהספר תורה הוא במטפחת, שמותר ליגע בעמודים (שו"ת מהרי"ט א קלו, והסכים לו הפרי חדש קמז סק"א, וראה פרי מגדים משבצות שם סק"א ואשל אברהם בתחילת הסימן).

החובה לעמוד בשעת ההגבהה

בשעת ההגבהה חייבים כל העם לעמוד, וזהו בכלל ותנו כבוד לתורה (ספר חסידים תשעה), ומצד הדין אם הספר תורה הוא על הבימה - יש סוברים שרק העומדים על הבימה בלבד צריכים לעמוד, שבמצב זה הספר תורה במקום אחד, והציבור במקום אחר, אלא שנהגו ברוב המקומות שכל הצבור עומד עד שמניחו במקום שקורא בו, וכל זה משום כבוד ספר תורה (שו"ת הרשב"א ג רפא, והובא בבית יוסף יו"ד רמב. וראה מגן אברהם קמו סק"ו).

ויש שכתבו שבשעת הגבהה חייבים הכל לעמוד, אף שהספר ברשות אחרת (אליה רבה סוף סימן קמט), שהרי הוא מגביה להראותו לעם ומחוייבים לכבדו (שער הציון קמז ס"ק יח).

להסתכל באותיות

הקהל שרואים את הכתב, טוב שיסתכלו באותיות עד כדי שיוכלו לקרותם, שעל ידי זה נמשך להם אור גדול (מגן אברהם קלד סק"ג בשם כוונות, וראה שער אפרים י יד).

נדה

הנדה בימי ראייתה, יש שכתבו שתיזהר שלא לראות בספר תורה בשעה שהחזן מראה לעם (ט"ז או"ח פח סק"ב, בשם מהרש"ל, וראה מגן אברהם שם סק"ב, בשם בנימין זאב), ומשום מנהג וכבוד עושות כן ולא משום איסור (מגן אברהם שם. וראה ערך ספר תורה).

לכרוע

מצוה על כל אנשים ונשים לכרוע כשרואים הכתב (מסכת סופרים יד ד; שו"ע או"ח קלד ב), ולא שישתחוו אלא יכרעו כפי שכורעים במודים (ראה ערך הודאה. ברכי יוסף שם בשם מהריק"ש^[7]).

לומר פסוקים

ישנם מנהגים שונים לגבי אמירת פסוקים בשעת ההגבהה:

• יש אומרים: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ד מד), ועוד אומרים (כך היא הגירסא בכמה כתבי יד^[8]) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה וגו' (תהלים יט ח. מסכת סופרים שם; שו"ע שם).

• יש מוסיפים: וכל הפסוקים (גירסת מסכת סופרים בכתב יד, [הוצאת היגר] שם, ורצונו לומר: פקודי ה' וגו', יראת ה' וגו', הנחמדים מזהב וגו', תהלים שם ט - יא).

• יש אומרים: ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו (ארחות חיים הלכות שני וחמישי ח. וראה ערך קריאת התורה שאנו נוהגים לומר זה בשעה שקוראים הראשון לתורה).

• ויש אומרים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה וגו' (דברים לג ד. ארחות חיים שם^[9]).

בסידורים נוסח אשכנז אחר הפסוק וזאת התורה וגו' מסיימים: עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה, והוא סוף של פסוק אחר (במדבר ט כג), ויש תמהים על הרכבה זו (ראה ערוך השלחן קלד ג); ויש שכתבו שמן הראוי לומר כל אותו פסוק: עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וגו' (במדבר שם. סידור אוצר התפלות בשם הגר"ח מוואלוזין, וראה סידור צלותא דאברהם עמ' שעג^[10]).

ברוב סידורים של ימינו אחר וזאת התורה וגו' יש פסוקים אלה: עֵץ חַיִּים וגו' (משלי ג יח), דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וגו' (שם יז), אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ וגו' (שם טז), ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ וגו' (ישעיה מב כא. וראה סידור צלותא דאברהם שם שסדר זה של הפסוקים בא לראשונה במחזור רומא [דפוס בולוניא] שא).

אמירה כנגד הכתב

אין לומר וזאת התורה וגו' אלא כנגד הכתב (מטה משה הלכות קריאת התורה; באר היטב קלד סק"ו, בשם כמה אחרונים); התחיל לומר וזאת התורה, מותר לסיים אף שהמגביה כבר עבר ממול פניו (שער אפרים י יד).

להפסיק באמירה באמצע ברכות קריאת שמע

יש סוברים שאמירת 'וזאת התורה' היא כדבר שבקדושה שמותר לומר באמצע ברכות קריאת שמע (ברכי יוסף קלד ד, בשם כנסת הגדולה בתשובה); ויש חולקים וסוברים שאינה אלא ענף מצוה, ואין להפסיק בהן (שו"ת חיים שאל א סח).

כשלא אמר "בריך שמיה"

יש שכתב שאם לא אמר "בריך שמיה" בשעת הוצאת ספר תורה (ראה ערך הוצאה והכנסה) יאמר אותו כשפותחים הספר תורה לפני העם בשעת הגבהה (סדר היום כוונות יום ב' וה').

נוטל שכר כולם

אחר ההגבהה - לנוהגים לעשות ההגבהה אחר קריאת התורה (ראה לעיל: מתי מגביהים) - יושב המגביה, וגוללים הספר תורה (לבוש קלד ב).

לנוהגים שאחד מגביה ואחר גולל (ראה ערך גלילה) - המגביה אוחז הספר תורה והוא עיקר הגולל יותר מהגולל השני (רמ"א בשו"ע או"ח קמז ד, ושם קמט א. וראה ערך הנ"ל), ועליו הוא שאמרו הגולל נוטל שכר כולם (מגילה לב א. וראה ערך הנ"ל), ולכן כדאי שהגדול יהיה מכובד במצוה זו (משנה ברורה קמז סק"ה. וראה ערך הנ"ל שם, גדול זה מי הוא^[11]), ואין לכבד בהגבהה למי שידיו רותתות, או לזקן ותש כחו (שער אפרים י כב).

ללוות הספר

המגביה ילך אחר הספר תורה עד לפני הארון, ועומד שם עד שיחזירו הספר תורה למקומו (רמ"א בשו"ע או"ח קמט א. וראה ערך הוצאה והכנסה על ההכנסה ועל הגבהה אחרת שלא לשם ראיית הכתב).

הערות שוליים