הגדרה^[1] - נפילת אדם ארצה, או כפיפת קומתו, לסימן כניעה לפני מי שמשתחוה לו, באיסור ובמצוה

סוגיה

השתחואה כוללת במובן הרחב כמה סוגים: השתחואה, קידה, כריעה, בריכה.

השתחואה סתם הוראתה במובן המצומצם, כלהלן.

השתחואה

השתחואה האמורה בתורה זו פישוט ידים ורגלים (ברכות לד ב; רמב"ם עבודה זרה ו ו, ושם תפלה ה יג), עד שנמצא מוטל על פניו ארצה (רמב"ם תפלה שם), ופניו דבוקות (כסף משנה, וראה מגן אברהם קלא כ).

יש מהראשונים שכתבו שלא אמרו השתחואה היא בפישוט ידים ורגלים אלא בהשתחואה סתם, אבל השתחואה שכתוב בה אפים כמו וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה (בראשית מב ו) אינה בפישוט ידים ורגלים, אלא שמשפיל פניו עד הקרקע (תוס' הרא"ש הוריות ד א).

קידה

קידה האמורה בכל מקום, היא על אפיים (ברכות לד ב, וראה רש"י סוכה נג א ד"ה וזו; רמב"ם תפלה ה יג) בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ (ר"י מיגש שבועות טז ב), ואין לו להשתטח להגיע גופו אלא פניו בלבד (רש"י סוכה שם), שאינה אלא עם אפיים (רש"י מגילה כב ב).

כיצד הוא עושה, נועץ שני גודליו בארץ ונשען עליהם, ושוחה עד שנושק את הרצפה (סוכה נג א, ורש"י מגילה שם), ואין כל אחד יכול לעשות כן, ובדורו של רבן שמעון בן גמליאל לא היה אחד מהעומדים בעזרה בשעת שמחת בית השואבה יכול לעשות כן אלא הוא (סוכה שם ורש"י).

יש מהראשונים שנראה מדבריהם שכשישב לארץ ונופל על פניו ארצה זוהי קידה על אפיים (ראה רמב"ם תפלה ה יג,יד).

ויש שכתבו שכשמשתחוה בראשו ומרכין פניו כלפי קרקע זוהי קידה על אפיים (תוספות הרא"ש הוריות ד א, וכן משמע ברש"י בראשית מג כח)^[2].

כריעה

כריעה האמורה בכל מקום, היא על הברכיים (ברכות לד ב; רמב"ם תפילה ה יג).

ויש מהראשונים שכתבו שכורע על ברכיו, ושוחה פניו עד שמגיע לארץ (ר"י מיגש שבועות טז ב), ולכן נזכרה בכתובים בכל מקום הכריעה לפני השתחואה, כמו כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים (אסתר ג ב) וכיוצא, שהכריעה היא קודם ההשתחואה (מהרש"א מגילה כב ב)^[3].

בעבודה זרה

איסורה

בשלשה מקומות בתורה נאסרה השתחואה לעבודה זרה (ראה סנהדרין סג א): לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם בעשרת הדברות (שמות כ ה), לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם (שם כג כד), כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (שם לד יד. רש"י סנהדרין שם).

האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה ה; סמ"ג לאוין טז; החינוך מצוה כח).

עונשה

המשתחוה לעבודה זרה בעדים ובהתראה חייב מיתה (משנה סנהדרין ס ב).

השתחוה לעבודה זרה שלא בעדים והתראה, אם חייב כרת, כדרך שחייב כל עובד עבודה זרה (ראה ערך עבודה זרה) נחלקו אמוראים: יש סוברים שאינו חייב, ויש סוברים שיש חיוב כרת וחטאת בהשתחואה (סנהדרין סב א, סג א).

הלכה שחייב כרת על השתחואה (רמב"ם ג ג).

השתחואה לעבודה זרה שחייבים עליה היא אף בלא פישוט ידים ורגלים (הוריות ד א) משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל (רמב"ם עבודה זרה ו ח), וכן הכורע על הארץ ולא פישט ידיו ורגליו - חייב (ראה רמב"ם שגגות יד ב).

כשלא קיבלה לאלוה

המשתחוה לעבודה זרה ולא קיבלה עליו לאלוה, לא כלום הוא (סנהדרין סב א), ואין כאן עונש (רש"י שם סא ב ד"ה הרי), ולא איסור (רש"י כריתות ג א ד"ה הרי).

המשתחווה לשתי וערב

כומרים ושרים שיש להם שתי וערב בבגדיהם, או שנושאים צלם לפניהם - יש אוסרים להשתחוות להם, שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, אלא אם כן יעשה בדרך שאינו נראה, כמו שנתפזרו מעותיו או שישתחוה קודם בואם (תרומת הדשן קצו; רמ"א בשו"ע קנ ג); ויש מקילים בדבר, הואיל וידוע שגם הגוים אינם משתחוים לצלם, אלא להשר (תרומת הדשן שם, בשם הר"ד אופנהיים; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מקילין, וסיים טוב להחמיר)^[4].

המתפלל ובא כנגדו גוי ויש לו שתי וערב בידו והגיע למקום ששוחים בו בתפילה - לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים (הגהות אשרי ברכות א טו; שו"ע אורח חיים קיג ח), ואם היה אותו עכו"ם שר, שרגילים להשתחוות לפניו, הדבר תלוי במחלוקת שלמעלה (ראה מגן אברהם ושו"ע הרב או"ח שם שנוטים להקל כדעה ב ברמ"א יו"ד קנ ג, וראה משנה ברורה קיג יד בשם אחרונים לאיסור).

כנגד הלבנה

כשרוקד כנגד הלבנה בשעת ברכתה (ראה ערך קדוש לבנה) יזהר מאד שלא יכרע ברכיו שלא יהא נראה ככורע ללבנה (מגן אברהם תכו סק"ט בשם של"ה)^[5].

לאדם

השתחואה לאדם יש שהיא מותרת, ויש שהיא אסורה, ויש שהיא מצוה.

המותרת

מותר להשתחות לאדם (ברייתא בסנהדרין סא ב) מפני הכבוד או מפני היראה (רמ"ה שם), ואפילו לאדם שהוא עובד עבודה זרה אין איסור להשתחוות כדי לכבדו (תרומת הדשן קצו; שו"ת מהר"ם אלשקר עו), ולכן השתחוה אברהם אבינו למלאכים שחשבם לבני אדם (מהר"ם אלשקר שם).

האסורה

אם ימצא אדם שעובדים אותו ואומרים כי הוא אלוה, כמו המן שעשה עצמו עבודה זרה^[6], אסור להשתחות לו (ברייתא סנהדרין סא ב ורש"י).

וכתבו ראשונים שהשתחואה לאדם הותרה רק לכבדו, אבל אם היא השתחואה של אלהות, אף על פי שאינו עושהו אלוה ממש - אסורה. והקדשים של כותים^[7] וגם של הישמעאלים אף על פי שאין טועים אחריהם לעשותם אלהות, הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין עבודה זרה יש להם, שלא להידור בלבד הוא משתחוה לפניהם, שאין הידור למתים, אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתם (חידושי הר"ן סנהדרין שם).

יש מהראשונים מפרשים אותה שאמרו אל יתפלל אדם אחורי רבו (ברכות כז ב. וראה ערך תפלה) שהרי זה מפני שנראה כמשתחוה לרבו (תוס' שם ד"ה ולא, בשם יש שמפרש).

מצוה

כל העם כשבאים לפני המלך עומדים לפניו ומשתחוים, אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה (רמב"ם מלכים ב ה).

כשאדם נותן שלום לרבו, שוחה לפניו (רמב"ם תלמוד תורה ה ה; טוש"ע יו"ד רמב טז).

בבית המקדש

השתחויות במקדש היו בהיכל, בעזרה ובשערים.

בהיכל

אחר כל גמר עבודה במקדש משתחוים ויוצאים, כעבד המשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא (פירוש הרא"ש תמיד ו א), ולכן המדשן את המזבח הפנימי (ראה ערך דשון מזבח הפנימי) כשנוטל את הסל שבו האפר והפחם של דישון המזבח, משתחוה ויוצא (תמיד ו א; רמב"ם תמידים ומוספים ג ז); וכן המדשן את המנורה (ראה ערך דשון המנורה וערך הטבת הנרות) כשנוטל את הכלי שבו הפתילות והשמן של דישון המנורה, משתחוה ויוצא (תמיד שם ב; רמב"ם שם יז); אבל כשנכנסים בפעם הראשונה לדישון המזבח והמנורה, קודם שדישנם, לא היתה השתחויה, כי אין השתחויה אלא בגמר העבודה כשנפטרים (באורי הגר"א תמיד ז א).

כשהגיעו שני הכהנים שזכו במחתה ובקטורת בין האולם ולמזבח, נטל אחד את המגריפה - שהיא כלי גדול המשמיע קול (ראה תוספות יום טוב תמיד ה ו) - וזורקה בין האולם ולמזבח, וכל כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא (תמיד שם; רמב"ם שם ו ה) להשתחוות עמהם (רע"ב שם).

בעזרה

השתחואות בעזרה יש בבכורים, בשירה ובוידוי.

• בבכורים (ראה ערכו) מפורש בתורה: וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ (דברים כו י), ולכן כל המביא את הבכורים לאחר שהניחם בצד המזבח, ישתחוה ויצא (בכורים ג ו; רמב"ם בכורים ג יב).

• בשירה - בזמן שירת הלויים בשעת נסכי התמיד (ראה ערך נסכים וערך שירה) השתחוו כל העם שבעזרה (תמיד ז ג; רמב"ם תמידים ומוספים ו ז).

• בוידוי - בשעת וידוי של הכהן הגדול ביום הכפורים (ראה ערך ודוי וערך עבודת יום הכפורים) - כל הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים השם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם (משנה יומא סו א), וכן נוהגים בזמן הזה ביום הכפורים בשעה שאומרים בסדר העבודה והכהנים והעם כו' (רמ"א בשו"ע אורח חיים תרכא ד), ומשתחוים בפישוט ידים ורגלים^[8].

בשערי העזרה

שלש עשרה השתחויות היו במקדש (שקלים ז א. והרמב"ם השמיט), ולא היתה שם שחייה, אלא כריעה ופשיטה (תוספתא שקלים ב יז), היינו פישוט ידים ורגלים (מנחת בכורים שם).

• שלש עשרה השתחואות הללו יש מהתנאים סוברים שהיו כנגד שלשה עשר שערי העזרה (מידות ב ו, ושקלים ו ג).

• ויש סוברים ששלש עשרה פרצות היו בסורג (ראה ערך הר הבית) שפרצון מלכי יון וחזרו וגדרו בני חשמונאי, וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות (מידות שם ג), ושם היו ההשתחואות הללו לסוברים שלא היו שלשה עשר שערים לעזרה (ירושלמי שקלים ו ב).

• יש מהראשונים מפרש שאף לסוברים כנגד שלש עשרה פרצות, היו ההשתחויות בעזרה הגדולה ולא כנגד הפרצות, אלא שהטעם הוא כנגד שלש עשרה הפרצות (ר"ש מידות שם).

• ר' יהודה אומר כנגד שער השתחויה וכנגד פרצה שחייה (תוספתא שקלים שם), שהוא סובר שניהם אמת, שהיו ההשתחויות כנגד השערים וכנגד הפרצות (מנחת בכורים שם).

• של בית רבן גמליאל ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשרה, והיכן היתה יתרה, כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז (שקלים ו א. וראה ערך ארון).

בבית הכנסת

הנכנס לבית הכנסת משתחוה מן הפתח כנגד ארון הקודש, ולפיכך אין פותחים פתח בבית הכנסת אלא כנגד הצד שמתפללים בו, שאם מתפללים לצד מערב יפתחו הפתח במזרח, ואם מתפללים לצד מזרח יפתחו במערב (הגהות מימוניות תפלה יא ב).

כשיוצא מבית הכנסת, משתחוה ויוצא (רמ"א קלב ב) כתלמיד הנפטר מרבו (מהרי"ל תפלה; מגן אברהם קבל ו), וכדרך שמשתחוים בגמר עבודה בבית המקדש (באור הגר"א שם).

מנהג קדמונים לכרוע ולהשתחוות בברכת התורה, לכבוד התורה (רוקח שיט; מגן אברהם קלט סק"ו).

ויש שכתבו שאין להשתחוות לספר תורה, ולא נמצא בכל התורה שמשתחוים אפילו לארון הקודש (ריא"ז בשלטי גבורים קדושין סוף פרק א. ועי' תשובה ארוכה עליו בברכי יוסף או"ח קלד); וכן יש שכתבו מטעם אחר שאין לכרוע בברכת התורה, שאין לשחות בברכות אלא במה שתיקנו חכמים (לחם חמודות ברכות ה סה)^[9].

הערות שוליים